אורה שושן
עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.
לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה
למה אנחנו באמת רבים?
עלמות. אלו מייצגים ריבים שאינם "לשם שמיים" – ריבים שמטרתם לנצח, להשתיק או לפגוע. בקליניקה אני רואה את הדפוסים הללו: יש זוגות שרבים בקרירות כי־ רורגית ("זה לא הגיוני מה שעשית"), אחרים תוקפים רגשית ("אתה אף פעם לא כאן כשאני צריכה"), ויש שבוחרים בשתיקה קפואה שפוגעת לא פחות מצעקה. אבל מתחת לכל סגנונות הריב הללו, הלב זועק אותו דבר: תראה אותי, תבין אותי, תי־ שאר איתי. כלים למריבה בונה איך הופכים מריבה למחלוקת "לשם שמיים"? החדשות הטובות הן שיש כלים מעשיים: קודם כל עצרו כשאתם מוצפים רג־ שית, לפני שאתם מאבדים שליטה, הציעו לעצור ולהמשיך לדבר בעוד חצי שעה־שעה. זו אינה בריחה, זו אחריות. כמו כן, הקפידו לדבר בגוף ראשון. במקום לתקוף "אתה תמיד שוכח", נסו לשתף "אני מרגישה לא חשובה כשזה קורה". כלי חשוב נוסף הוא להתמקד בביטוי הצורך, ולא בביקורת. "אני צריכה להרגיש שאתה מקשיב לי", חזק יותר מ"אתה אף פעם לא מקשיב". המריבה יכולה להיות מראה למה שמתרחש בנו. מה שמעצבן אותנו באחרים, לעיתים נמצא גם בתוכ־ נו. כשאנחנו מכירים בזה, המריבה הופכת להזדמנות לחשיפה עצמית ולצמיחה.
לפעמים המריבה מרגישה כמו קר־ עים שמתהווים באמצע הלב. הכאב מציף, המילים קשות, וברגע הבא אנחנו מוצאים את עצמנו עומ־ דים מול מי שהכי אכפת לנו ממנו ותוהים איך הגענו לכאן. כשהקרבה יוצרת חיכוך בקליניקה שלי, משפחות מגיעות עייפות ממריבות. "נמאס לנו לריב," הן אומרות. אבל כשאני שואלת: "ומה הייתם מרוויחים אם לא הייתם רבים?" – יש שקט ארוך. כי התשובה מסובכת יותר ממה שנראה. המריבה, על אף הכאב שבה, היא לעיתים המפגש הכי אמיתי שלנו. היא חושפת איפה אנחנו נפגעים, מה אנחנו צריכים, ועד כמה אכפת לנו מהקשר. דווקא כשאנחנו קרו־ בים – רגשית ופיזית – הכאב גדול יותר. אם לא היה אכפת לנו, לא היינו רבים. האנטומיה של הריב הבריא חז"ל הבינו כבר מזמן ש"כל מחלו־ קת שהיא לשם שמיים – סופה לה־ תקיים, ושאינה לשם שמיים – אין סופה להתקיים" (אבות ה', י"ז). אבל מה הופך מחלוקת להיות "לשם שמיים"? התשובה נמצאת בכוונה ובאופן שהדברים נעשים בהם. ג'ון גוטמן, חוקר מוביל בתחום יחסי זוגיות, מצא שלא כמות הריבים קובעת את גורל הזוגיות, אלא איך רבים. הוא זיהה ארבעה "פרשי אפו־ קליפסה": ביקורת, בוז, מגננה והת־
הרגע שאחרי הסערה השלב הכי חשוב הוא זה שמגיע אחרי שהאדרנלין יורד. זה הרגע שבו אפשר לשאול שאלות אמיתיות: מה באמת כאב לי? מה חיפשתי מתוך הכעס? איך אנחנו בונים גשר בחזרה זה לזה? תרגיל פשוט אבל חזק: כתבו כל אחד בנפרד מה הכאיב לכם במריבה, מה הייתם רוצים שי־ בינו עליכם, ומה אתם יכולים לקחת על עצמכם לפעם הבאה. אחר כך שתפו – רק להקשיב, לא להתווכח. אפשר לסיים במגע – חיבוק, יד, או אפילו כוס תה שקטה משותפת. מה הילדים לומדים מהמריבות שלנו כשילדים רואים הורים מתווכחים אבל גם משלימים, הם לומדים משהו יסודי: שהאהבה לא מתפרקת מקונ־ פליקט. הם מבינים שאפשר להיות כנים, לחלוק, להכאיב – ועדיין להישאר ביחד. זה מלמד אותם שהם לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות אהובים. והכי חשוב, שהם לא צריכים לפחד מהאמת של עצמם. המריבה הבריאה מעבירה מסר חשוב: אפשר להיות אמיתיים עם מי שאנחנו אוהבים. אם המריבה נעשית ביושר ובכבוד, יש פוטנציאל לצ־ מיחה ולקרבה עמוקה יותר בעקבו־ תיה. כי המריבה איננה כישלון. היא הוכחה שאכפת לנו, שאנחנו חיים ונושמים יחד. והכי חשוב – שאנחנו מוכנים להילחם על הקשר שלנו. שבת שלום.
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online