נבואת הרבי מלך המשיח: הנה זה משיח בא
סיפור לשבת מאת: הרב שלום בער שמולביץ, מנהל בית חב״ד בבית שאן הראש עלה בגורל
ויזלפו ממנה לפיו של החולה. המלך הורה מייד לחפש באוצרות המ- לוכה את האבן הנדירה, ולבסוף נמצא שהיהלום הנדיר קבוע במרכז הכתר המפואר של המלך. בתחילה שמחו הח- כמים, אבל אז אמר אחד מהם כי בנ- טילת היהלום הנדיר מהכתר ייפגע כל יופיו והדרו. כששמע זאת המלך הורה מייד לקחת את היהלום ולהכין את השיקוי. ואולם אז נודע כי מצבו של החולה הורע, ואין הוא יכול לקבל דבר לפיו. אך המלך דחק בשריו להזדרז ולטחון את היהלום ולהכין את התרופה. "כדאי לי להשחית את היהלום כולו למען הספק שאולי טיפה אחת תיכנס לפיו של בני ותצילו!", אמר. והוסיף המלך: "אם בני ימות חלילה, למה לי הכתר? ואם אכן יתרפא, זו תהיה תפארתי שבני-יחידי, שסיכן את נפשו כדי לקיים את הוראתי, נרפא". סיים רבי שניאור-זלמן את המשל, ורבי פינחס הגיב ואמר: "צדקת בדבריך, וזה לימוד זכות על שיטתו של רבך. אשרי הרב שיש לו תלמידים כאלה!". כששמע המגיד את סיפורו של רבי שניאור-זלמן חייך ואמר: "הצלת אותי! בעת שנתי ראיתי שיש עליי ועל תורת הבעש"ט קטרוג גדול, ופתאום ראיתי אותך עומד ומלמד זכות, ודבריך הת- קבלו לפני בית דין של מעלה. זיכית בדין אותי ואת תורתי, וגם את תורתו של מורנו הבעש"ט". כעת, כשנזכר בסיפור הזה, הבין רבי שניאור-זלמן מדוע דווקא בגורלו עלתה הזכות הגדולה מכולן, לטהר את ראשו של רבו הגדול. (על-פי 'ספר התולדות אדמו"ר הזקן')
דולים ממני בשנים ובשימוש את מורי ורבי". ואז נזכר רבי שניאור-זלמן באירוע שקרה עם רבו, וזה הניח את דעתו. יום אחד ישבו יחדיו שלושה מתלמידי המגיד – רבי יהודה-לייב הכוהן, רבי זושא מאניפולי ורבי שניאור-זלמן מלאדי – ושוחחו בדברי תורה. לפתע נפתחה דלת חדרו של המגיד והוא רמז לשלושה להיכנס אליו. "שניאור-זלמן, מה התרחש בשעה שישנתי?", שאל המגיד. פניו של רבי שניאור-זלמן החווירו. הוא ראה במוחש את רוח קודשו המופלאה של רבו. סיפר רבי שניאור-זלמן לרבו כי קודם לכן ראה את רבי פינחס מקוריץ, מת- למידי הבעש"ט, שלא הסכים לשיטתו של המגיד בהפצת החסידות. הוא סבר כי צריך לנהוג בה זהירות יתרה ולא לגלותה לכול. באותו יום ראה רבי פי- נחס שני דפים מתגוללים בחצר. הוא הרים אותם וראה שכתובים בהם דברי חסידות עמוקים. "זה ביזיון לתורת הח- סידות!", חשב רבי פינחס. "כשראיתי את קפידתו של רבי פינ- חס", סיפר רבי שניאור-זלמן לרבו, "פניתי אליו ואמרתי לו משל". משל למלך אדיר שהיה לו בן יחיד ומיוחד, והמלך שלח אותו לאיים רחו- קים ללמוד את טבעי הצמחים השונים ולצוד בעלי-חיים במקומות מסוכנים. יום אחד נודע למלך כי בנו חלה מאוד וכי הרופאים לא מצאו תרופה למחלתו. פרסם המלך כרוז לכל תושבי הממלכה, וביקש כי מי שיודע על רפואה למחלת בנו שיבוא לארמון המלך. יום אחד בא אדם ואמר כי יש סגולה בדוקה לרפא את החולה, וזאת על-ידי שייקחו יהלום יקר ונדיר מאוד, יטחנו אותו לאבקה ויערבבו את האבקה ביין,
רק ארבעה יחידי סגולה הקיפו את מי- טתו של רבי דובער, המגיד ממזריטש, בשעותיו האחרונות בעולם הזה. זה היה מעמד מצמרר ונורא. יום קודם לכן ביקש המגיד להיפרד מהנוכחים בדברים אישיים. "אל תסגף את גופך", אמר לבנו ר' אברהם 'המ- לאך', "כי כשנוצר נקב קטן בגוף – נפער חור גדול בנשמה, ונשמתך היא מיוחדת ויוצאת מגדר הרגיל". לרבי זושא מאניפולי ולרבי יהודה-לייב הכוהן הבטיח כי יהיו עימו במחיצתו בגן העדן. ואז פנה אל רבי שניאור-זלמן מלאדי. "זלמינא, זלמינא! אתה תישאר לבדך", אמר לו, "אבל אני אחלץ אותך מכל הצרות, כי אליך אתגעגע באמת". למ- ,)1772( חרת, ביום י"ט בכסלו תקל"ג הסתלק המגיד ממזריטש. לפני פטירתו אחז בידו של תלמידו רבי שניאור-זל- מן, ושוב אמר מילים שכוונתן לא הוב- נה באותו זמן: "היום הוא יום ההילולא שלנו". לימים הובנו הדברים. רבי שניאור-זל- מן סבל רדיפות קשות ואף נאסר בשני מאסרים על הפצת תורת החסידות. יום הסתלקות רבו היה גם יום שחרורו. לזאת כיוון רבו באומרו "יום ההילולא שלנו", יום השמחה שלנו. לקראת עשיית ה'טהרה' הפילו תלמידי המגיד גורל ביניהם. להפתעת כולם, דווקא התלמיד הצעיר, רבי שניאור- זלמן, זכה בזכות הגדולה ביותר, לטהר את ראשו הקדוש של המגיד. התלמידים קינאו בחברם הצעיר. רבי שניאור-זלמן עצמו נבהל מזכייתו זו. "נרעדתי אז מגודל הזכות ונפחדתי מאימת הדין והקטרוג חס ושלום", סיפר לימים לנכדו, ה'צמח צדק'. "והרגשתי חלישות הדעת ביראה ופחד מחבריי הג-
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online