עיתון האומה - גיליון 42

הו ירושלים, ירושלים! לרגל יום ירושלים, חמישה תלמידי "קבלה לעם" ברשימות של געגוע

גלעד שדמון | נפלאה ושסועה הזיכרון הראשון שלי מירושלים הוא תמונת הצנחן הבוכה ליד הכותל. גיבור, מנצח, אבל בוכה. בוכה מעוצמת המעמד, בוכה על החברים שלו שנפלו בקרבות על הכיבוש. בוכה כי הוא ניצב שוב אחרי אלפיים שנה במקום הגעגוע שלנו. לאורך השנים אבא ואימא לקחו אותנו לסייר בעיר העתיקה. תמיד הרגשתי חוזר אלפיים שנה אחורה בזמן. היה בה טעם מיוחד, עתיק, רגש יסודי עמוק – לצד הרגשה של פיצול, אבק של מאבק. אני חוזר שוב לסייר בה היום. מתמוגג מהארכיטקטורה הנפלאה, מצר על השסע האנושי הגדל שמאכלס אותה, וחושב שאולי צריך עכשיו עוד איזה חייל בוכה ליד הכותל. בוכה על הקרע שבנו, ויוצא להילחם כמו גיבור על החיבור בינינו – מקום הגעגוע שלנו. זה היה רגע של התרגשות שלקח ממני את כל חוש הביקורת, כמו התאהבות. אני כבר יודעת שאנחנו חיים זה לצד זה מתוך הכרח ולא מתוך אהבה גדולה, שהעיר המהממת הזאת קרועה מבפנים, ואני אוהבת אותה עוד יותר, ועוד יותר מתגעגעת לייצר בינינו את מה שחשבתי אז שקיים בה, ולהכניס להיסטוריה היהודית שלנו את ירושלים כעיר של אהבה מפוקחת ובוגרת. שנים חלפו מאז נכנסו הצנחנים לירושלים, שחררו את 51 העיר העתיקה ואיחדו אותה תחת שליטה ישראלית. נדמה שאין עיר בעולם שכל אבן בה ספוגה בהיסטוריה חשובה כל כך לעיצוב המין האנושי, ואין עיר כל כך מפורדת ושבורה, חצויה והרוסה. עדיין. חכמת הקבלה מלמדת שירושלים – מלשון ”עיר שלם”, יראה שלמה – היא עיר שבנויה על יראה מפירוד לבבי, עיר שמסמלת את תחושת הנחיצות לשמור על החיבור המושלם בינינו. האחדות היא הערך העליון שלנו כאומה, שאם קצת נקדש אותה, נוכל להחזיר את ירושלים הרוחנית למלוא תפארתה. חמישה תלמידי ”קבלה לעם”, חלקם נולדו וגדלו בעיר, חלקם חלמו עליה ואף נהרו אליה, מעוררים זיכרון מירושלים שבליבם, זיכרון שמעורר געגוע לעיר השלמה. מאשה שיוביץ | מברלין לירושלים הדבר הראשון שעשיתי אחרי שעליתי מגרמניה לישראל היה לעלות לירושלים. כשהאוטובוס טיפס במעלה ההר, טיפסה ההתרגשות במעלה הגרון. כשעמדתי במרכז העיר הלבנה כל ההיסטוריה היהודית שלי כמו קפצה עליי. אלפי גוונים התמזגו לי לאחד – התמימות שהדהדה מהסמטאות והחומות, הרבגוניות האנושית וההרגשה החצי-משפחתית. התפעלתי מכמות האנשים הכל כך שונים ומשונים שמסוגלים לגור יחד.

שמעון כרמון | געגוע עתיק ירושלים שלי מתחילה קצת לפני הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. הייתי אז בן שתיים-עשרה. התחילה תעמולה גדולה. במסכי הטלוויזיה ראו מיליוני מצרים צועדים יחד וצועקים בלהט ”נשחט את היהודים”. אני זוכר שרעדתי מפחד. לא ידעתי שזו תעמולה וחשבתי שאוטוטו הם נכנסים אלינו לרחובות. אבל הזיכרון השלילי הזה התחלף בי מהר בזיכרון חיובי אחר. זיכרון של שכנים מוציאים מגשים עמוסים מכל טוב. משפחה אחת. רוח התנדבות מדהימה. למרות הפחד נוצרה באוויר הרגשה של אחווה, של קהילה מאוד מאוד גדולה. כל הדוורים גויסו לצבא. גם אני, עם הרבה חברים שלי, התנדבנו וחילקנו דואר. הסתובבנו ברחובות עם תיקים גדולים מאיתנו, עמוסים במכתבים, נוקשים בדלתות ומגישים במבוכה את המעטפה. ההורים שקיבלו את המכתב של בנם החייל שבחזית היו מתרגשים, דומעים, ולא פעם היינו זוכים לחיבוק חם, לתגובה למכתב, כאילו אנחנו היינו הבנים הלוחמים. השכנים הפכו הורים, החברים הפכו יותר קרובים, וכל חייל היה לאח גדול. אני מאוד מתגעגע לתקופה הקסומה ההיא. לא לתקופה עצמה, אלא להרגשה שאני יודע שקיימת בעם שלנו, הרגשה נסתרת של משפחה אחת. כרמלה קלדרון | מסמטה צרה לרחבה נולדתי בירושלים. היא לעולם תישאר בליבי, ירושלים שלי. ירושלים היא תערובת של רגשות. מצד אחד הרגשה של בית, חום, ביטחון, אהבה; מצד שני פחד נוראי: חיילים בריטיים שמסתובבים בין הסמטאות, גדרות תיל, גג שהוא מעוז לצלפים. היום אני מתגוררת ברמת גן, אבל מרבה לנסוע לירושלים. כבר בדרך העולה לירושלים אני מתחילה לזמזם מתוך הרגל את השיר של יהורם גאון: ”בדרך לירושלים, אני נמלא געגועים...”. עם הכניסה לעיר אני שוקעת בזיכרונות מבית אבא, בחנות שלו במאה שערים. אני מתאהבת מחדש בסמטאות, מריחה מכל פינה את התבלינים של שוק מחנה יהודה. הזיכרון הכי חזק שלי מהעיר הוא מהכותל המערבי. המעבר הצר ההוא שפסענו בו, כשאני משתרכת אחרי אימא יד ביד, ופתאום היציאה מהסמטה הצרה והחשוכה אל רחבת הכותל המוארת. הרגליים ממשיכות לנוע לעבר הקיר, והעיניים לא משות ממנו. אחרי מלחמת ששת הימים, כשנפתחה הדרך לירושלים וכבר לא היה בי פחד שצלפים יירו בי, התחלתי לשוב ולבקר בכותל. לא אל הקיר אני באה, אלא אל השהות בין שאר הירושלמים ומאות הישראלים שגודשים את המקום. אל התפילה הקבועה שהאהבה בינינו תרחיב לנו את הלב, כמו סמטה צרה שהופכת לרחבה גדולה שיכולה להכיל בה את כל העולם.

סרקו את הקוד וצפו בסרטון מרגש

שחר-אלי סרצ’ה | החלום הירושלמי באתיופיה היינו יושבים מסביב למדורה ומספרים בערגה, ”ירושלים, הו ירושלים, גן עדן עלי אדמות”. כשדרכתי לראשונה בירושלים, התכופפתי ונישקתי את האדמה, ”אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” לחשתי. אחרי שנים בארץ למדתי לדעת שכמו שישבנו באתיופיה סביב המדורה והחיינו את ירושלים בסיפורי געגועים, כך ישבה כל עדה מעדות העולם סביב מדורת השבט המיוחדת לה, והגעגועים אותם געגועים, והחלום אותו חלום – ירושלים, גן עדן עלי אדמות. זאת ירושלים שלי. מיזוג כל הגעגועים, כל ”חלומות ירושלים” לחלום אחד שלם – שלמות של עם, שתעורר שאיפה לחיבור בכל אדם בעולם. גן עדן.

" לפי התחברות בני ישראל והתעוררותם באהבה ויראה נבנתה ירושלים " (המגיד מקוז’ניץ).

6

Made with FlippingBook - Online catalogs