מידע העיר

אורה שושן

עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.

לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה

המקום שבו הלב שתק

שהתרחקנו כי היינו צריכים, בהקשבה לרגשות שקברנו, ובהבניית חוויות חדשות של קשר בטוח - עם אנשים אחרים, וגם עם עצמנו. אפשר לסיים את הקריאה בתרגיל קטן, עדין, שמזמין נשימה וחמלה: עצמו עיניים לכמה שניות ושאלו את עצמכם: איזה חלק בתוככם ניסה להגן עליכם כשהחלטתם להתרחק? אל תחפשו הסבר מלא. מספיק לזהות תחושה קטנה. אחר כך בחרו רגש אחד שעולה כש־ חושבים על אותו קשר: אולי כעס, אולי געגוע, אולי עייפות. החזיקו אותו לכמה שניות בלי לשפוט. כתבו לעצמכם משפט קצר שמחזיק חמלה: “עשיתי את מה שיכולתי באותו זמן.” הניחו אותו במקום שתראו מדי פעם, ליד המיטה או בארנק. לבסוף, עשו פעולה קטנה של רכות לעצמכם: האזנה לשיר שמרגיע, הליכה קצרה, מקלחת חמה, או שיחה עם אדם שאתם סומכים עליו. זו אינה פעולה מול המשפחה - אלא רגע שמאפשר לגוף ולנפש להרגיש קצת יותר בנוח. אחרי כמה ימים, שאלו את עצמכם: האם משהו בפנים התרכך אפילו מעט? האם יש טיפת נשימה חדשה שלא הייתה שם קודם? כי בסופו של דבר, ניתוק אינו עדות לכישלון - הוא עדות לכך שהלב רצה שיאהבו אותו אחרת. והריפוי מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים לתת לעצמ־ נו את מה שלא קיבלנו אז. ליצירת קשר: mishpaha@hiburimbs.org 052-7710448 | 055-9114672 אורה.

מאה שנגמרת בעוקץ, ביקור בית שמהר מאוד הופך לדרמה. הגוף שלי למד לה־ תרחק עוד לפני שאני הבנתי מה קורה.” זו אינה אדישות; זו חוכמת הישרדות. אבל לצד ההגנה שמאפשרת לנשום, המחיר אינו מבוטל. אדם שחי בניתוק שנים רבות מגלה לא פעם שהגוף שלו נשאר דרוך גם כשאין מולו איום. מטופל אחר סיפר: “בחוץ הכול רגוע, אבל בפנים השרירים שלי מחזיקים עייפות של שנים.” המחקר מחזק את החוויה הזו: מתחים משפחתיים לא פתורים מעלים את רמות הסטרס הפיזיולוגי, פוגעים בשי־ נה ולעיתים אף משפיעים על מערכת החיסון. אבל לא רק הגוף נושא את הסיפור. גם הלב. רבים מתארים שני רגשות שמת־ קיימים יחד: מצד אחד הקלה על השקט, מצד שני צער עמוק על מה שלא היה - על הילדה או הילד הפנימיים שלא זכו בבית שבו אפשר להיות רכים, להישען, לטעות בלי לפחד. אחת המטופלות אמרה לי פעם משפט קטן שנשאר איתי: “אני לא מתגעגעת אליה. אני מתגעג־ עת אל מי שהייתי יכולה להיות אם היא הייתה אחרת.” זהו לבו של הניתוק: לא רק היע־ דר קשר, אלא היעדר דמות פנימית שהייתה אמורה להבנות. כשניתוק הופך להרגל נפשי, הוא עלול להופיע גם במקומות אחרים: בזוגיות, בחברויות, אפילו מול ילדים. אותו מנגנון שבזמנו הציל - ממשיך לפעול גם כשכבר לא צריך. הריפוי, בניגוד למה שרבים חושבים, אינו חייב לעבור דרך פיוס משפחתי. לפעמים זה אפילו לא נכון. הריפוי מת־ חיל במקום הרבה יותר שקט: בהכרה

"יש בתי־לב שאור אחר צף בהם, כמו בוקר שלא העז לעלות. שם מונחת שתיקה דקה, רכה כמו צעיף ישן על אדן חלון. והלב - חצי שלווי, חצי מבוהל - מבקש לגעת באור אבל קודם צריך לזכור איך נשמע קולו." לפעמים בקליניקה אני שומעת משפט שנאמר כבדרך אגב, אבל נושא בתוכו לחייה 30־ עולם שלם. אישה בשנות ה אומרת: “אני לא בקשר עם אמא שלי כבר שבע שנים.” מאחורי המשפט הפשוט הזה מסתתר עושר של רגשות: הקלה על כך שהרע־ שים נרגעו, פחד ישן שחוזר בכל פעם שחושבים על חידוש קשר, געגוע לדבר שמעולם לא נבנה כמו שצריך, ועייפות עמוקה של מי שניסה הרבה לפני שה־ רים ידיים. ניתוק משפחתי אינו מעשה קר של אדם שלא אכפת לו. לרוב, הוא מגיע אחרי שנים שבהן הלב ניסה להחזיק, לשרוד, לקוות. עד שיום אחד, בלי הכרזה רשמית, הנפש אומרת: “כבר אי־אפשר.” הפסיכולוגיה קוראת לזה “ניתוק הג־ נתי” - דרך שבה המוח בונה לעצמו מרחק כדי לא להיפגע שוב. מחקרים מראים שכאשר סביבה רגשית בילדות הייתה לא צפויה, מבקרת או כזו שמע־ רבבת חום עם כאב, האדם נוטה לפתח מנגנון התרחקות שממשיך גם בחייו הבוגרים. בפגישה אחת סיפרה לי מטופלת: “כשהייתי מתקרבת לאמא שלי – היה קורה משהו שגורם לי להתכווץ. מח־

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online