חגית נאמני
יועצת חינוכית, מנחת קבוצות וסטייליסטית טיפולית.
בגד, גוף ונפש
hagit _ neemani
050-6723886
חגית פימה נאמני
מורידה את הכובע כובע קסמים היא הייתה לבושה בטוב טעם. השמ־ לה הייתה בצבעים קלאסיים וסולידיים. שמנת או חום בהיר. שלא יגנבו לכובע את ההצגה. אישה מרהיבה, בטוחה בעצמה, עם שני קצוות שיער בהירות שגולשים לה משני צידי הפנים.
היא מחבקת ומרימה אותו לברכיה, והדי־ בור? על הכובע כמובן. בהמשך היא פותחת עלון ומקריאה להם מפרשת השבוע או איזה שאלה הלכתית מעניינת. את זה כבר לא שמעתי. אבל אפשר היה להתרשם מאישה מיוחדת ובטו־ חה בעצמה. חמה וחכמה. אישה שמאחוריה משפחה עניפה. שבט שלם. הם מקשיבים ומכבדים אותה. היא משמעותית עבו־ רם. התרגשתי. ואולי בסוף זה בכלל לא הסיפור של הכובע המהמם. אני חושבת לעצמי. סוד הקסם הנשי: תאהבי את עצמך יש איזה סיפור חמוד איתו אני מסיימת לפעמים מפגשים של סטיילינג רגשי: "הכובע של מריה". סיפור עם מסר חזק. זהו סיפורה של מריה, אישה צעירה ורווקה, קשת יום וצנועה, ששגרת יומה אפורה ומשעממת. מכירה בעל פה את הדרך מן הבית לעבודה ולהיפך, מתגוררת בבניין מגורים עם אמא. באחד הימים היא חולפת על פני חנות כובעים יפה, היא מגלה אומץ ונכנסת, אחד הכובעים המרשימים כובש את ליבה והיא מחליטה לקנות אותו. מרגע שהניחה אותו על ראשה קורה משהו. בחור צעיר שורק לה בדרך לעבודה, אנשים מחייכים אליה, ואפילו הבוס פתאום מפרגן. היא מאושרת מהרכישה שעשתה. בסוף היום היא צועדת הביתה בגאון, ומ־ בטים רבים מסתובבים כלפיה. אמא פות־ חת לה את הדלת ואומרת: "את כל כך יפה היום מריה! כולך קורנת", מריה מחייכת בחזרה לאמה ועונה: "אמא, זה הכל בז־ כות הכובע הנהדר הזה! ואז עונה האם: "איזה כובע מריה??" היא מניחה את היד על הראש ומשחזרת את יומה. נכון, היא שילמה על הכובע היפה, אבל בסופו של דבר הוא נשאר על הדלפק.. שבת שלום, חגית.
בשבת האחרונה יצאנו לסופ"ש זוגי. אחרי כל הביטולים והשיבושים שהתקופה הזו הביאה היינו זקוקים לאוויר. למנוחה. כלומר בית מלון. מזג האוויר היה פשוט מעולה. האביביות במיטבה. שמש נעימה הציצה מידי פעם, ים נתנייתי מדהים ביופיו, שקט וכחול. כמו שולח דרישת שלום חמה ממחוזות אחרים, רגועים ושלווים. המלון היה בתפוסה מלאה. כולם, כמונו, חיפשו הזדמנות להתאוורר. בחדר האוכל בבוקר שבת, כבר נפרדתי מן השקט, הארוחה הייתה רועשת והומה. ארוחת שבת ישראלית קלאסית על כל המשתמע מכך. צ'אפחות וחיבוקים התעופפו להם באוויר, והמון המון רעש. אבל האמת היא שאם באים בשמחה אפשר ליהנות גם מזה. זה חלק מהעניין וזה כיף. מצאנו לנו שולחן זוגי בצד הדרך, נהנים מהצפיפות הישראלית החביבה ומקולות הצחוק של הילדים. ואז, בשולחן לידינו אני קולטת משפחה גדולה ודתית. שולחן ארוך. משפחה מורחבת. אבא אמא, ילדים נשואים ונכדים. אי אפשר היה שלא לש־ מוע אותם כי הם היו סמוכים. אבל עזבו. זה לא מה שתפס אותי כנראה. אלא זה: האימא חבשה כובע (כנראה מטע־ מי דת) והוא היה פשוט מהמם ביופיו!! לא חושבת שראיתי אי פעם כובע מיוחד ובעל נוכחות כזה. זה מסוג הפריטים שאת רואה על אחרות והלב שלך בשנייה מקפץ. איך לא חשבו על זה קודם? ולמה לי אין אחד כזה..? נשבעת שלפעמים הכובעים וכיסויי הראש ששמות על עצמן נשים דתיות ממש עושים לי חשק... ובכלל מטפחת צבעונית או כובע הם אחלה שידרוג להופעה. אז הוא היה צבעוני חצי גוון מט - חצי מבריק, גדול למדי. נדמה לי שהיה ירוק אבל את הצבע אני פחות זוכרת. מה שתפס אותי זאת הנוכחות והבולטות. אי אפשר היה להתעלם.
ואז אני שומעת את הכלה מחמיאה לה: "יפה לך הכובע החדש", והיא קורנת אליה בחזרה. "אהבת?" ככה בלי לשים לב הן פותחות בשיחה קלה על בגדים וכובעים. מקווה שלא ישתמע שרציתי לצותת. לא נעים. אבל אי אפשר היה שלא לשמוע. אחר כך היא קוראת לנכד החמוד. הוא אולי בן שלוש, והיא מבקשת ממנו "בוא קצת לסבתא". כל מחזה עם נכדים מיד משובב את נפשי. זה תפקיד מרגש. סב־ תאות. אני מתגעגעת, אין ספק. היא מספרת לנכד שלה שהילדים קנו לה את הכובע כמתנת יומולדת. "מה אתה חושב על הכובע שלי?" היא שואלת אותו בחיוך, "הוא יפה לי?" וככה בלי לשים לב
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online