מידע העיר

אורה שושן

עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.

לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה

"עדינו העצני" — על עם שיודע להפוך עדינות לעוז בין יום השואה ליום הזיכרון, בעיצומה של תקופה קשה ומטלטלת, אני חושבת שוב על השאלה: מה סוד הכוח של העם הזה? לדעת מתי לשיר ומתי להכות. מתי לרחם, ומתי להיות נחוש מול רשע.

והיום? היום אנחנו שוב בתוך הסיפור הזה. מאז אירועי שבעה באוקטובר, גיק לינו מחדש את ה"עדינו העצני" שבנו. היינו עם של חיבוק, של יצירה, של ויכוחים פנימיים. ואז בא הנאצי החדש בדמות חמאס ובאכזריות בלתי נתפק סת, ניסה לרסק את עדינותנו. וממש כמו אז, זה רק חישל אותנו. הפך אותנו ללוחמים. לא רק בשדה הקרב אלא בכל בית, כל מטבח מתנדבים, כל סיר מרק שיצא למילואימניק. . דברי הצוואות ולצד כל זה, באות הלוחמים שנכתבו רגע לפני ונהיים לקולו של דור. אחת הצוואות שזעזעה אותי במיוחד שנפל סרן גיא ליפשיץ הייתה של "אל בקרב בעזה. במכתבו להוריו כתב: תבכו אותי. אני מת מתוך שליחות. מתוך אהבה. שמרו על האור. תשמרו על המדינה הזאת, כי אין אחרת." והאור הזה – שלו, של עופר ושל הילד שייך לנו. לדור שלנו. דור שחי - הגיבן את זכר השואה, נושא את כאב הנופק לים, וחוגג – כן, גם חוגג – את הזכות להיות חלק מהעם הזה. עם שהוא גם חליל וגם חרב. גם אברהם שיושב בפתח האוהל לארח זרים וגם יהושע שעומד בראש צבא. עם שיודע להיות אימא שמבשלת וסבא שמספר סיפורים אבל גם חייל שמגן על הגבול ושולח לילדיו צוואה שכולה תקווה. ובימים האלה, בעודנו מהלכים שוב על הציר שבין דמעה לדגל, בין שואה לתקומה, בין כאב לעצמאות – חשוב הכוח שלנו הוא בשדות הקרב לזכור: כמו שהוא בשדה הנשמה. ביכולתנו להיות "עדינים עצניים". וזה סוד הנצח של העם הזה. -

אולי זה טמון בדיוק שם – בניגוד. ביכולת להיות עדינים, מוסריים, אוהבים, רחמנים – ולהפוך, בעת הצוק רך, ללוחמים נחושים, נחושים כל כך, שאף אחד לא יעז להרים עלינו יד. , עופר פניגר כך כתב לחברתו הלוחם , מגבעת חיים, לאחר שלמד על 21 בן נוראות השואה וימים ספורים לפני שנפל בקרב על גבעת התחמושת במלק חמת ששת הימים: "אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוק סר האונים (שבשואה), צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק... שקט ואיום, כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחוק רי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק. אם נהיה כולנו חזקים! יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים שוב לטבח..." כמה מדויק. כמה נבואי. דמותו של עופר – צעיר רגיש, איש ספר, חולם – נהיית בקרב ההוא ללביאה. אבל הוא לא ויתר על רגישוק תו, הוא הביא אותה איתו לשדה הקרב. והוא נפל, כדי שהמילים שלו יהפכו למצפן עבור כולנו. לא היה מספר הרב שלמה קרליבך גם על מוות ביום השואה – אלא על הנק שמה. אחד הסיפורים המצמררים ביותר שסיפר היה על 'הגיבן הקדוש', תלמידו של הרבי מפיאסצנה, עקום בגופו אך זקוף ברוחו. בימי השואה הקשים זכר הילד הגיבן משפט אחד שנהג הרבי לומר: "הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר". משפט זה ליווה אותו באושוויץ, חיזק את רוחו

בכל פעם שייחל למותו והניע אותו להחליט לעבור מאדם לאדם במחנה, לשבת איתם ולהקשיב לסיפוריהם, לכאבם ולגעגועיהם ליקיריהם. זה מה שהעניק לו כוח להמשיך. וקרליבך היה ג � מי היה קדוש יותר – הרבי ה שואל : דול מברסלב או הילד הגיבן מהגטו? ק � . ה שניהם והתשובה הייתה ברורה : דושה לא נמדדת בכמה אנחנו יודעים אלא בכמה אנחנו נותנים. בכמה אור אנו מחזיקים בלבנו מול החושך. חסד וגבורה. עדינות אין קץ ושאיפה להיות מלאכים כבני אדם גם בתנאים האיומים ביותר, ולצד זה החובה להיות יהודי שמכיר היטב את שפת הרובה והתותח. זהו מתכון בלתי אפשרי לקיום העם היהודי. לכאורה שני לקחים סותק רים. שתי התמודדויות הפוכות אל מול הרוע. הילכו שתיהן יחדיו? , המכונה בפי חז"ל דוד המלך והנה "עדינו העצני" כי כשהיה עוסק בתורה היה עדין וכשהיה יוצא לקרב היה עז כנמר. אין פה סתירה אלא איזון ושק למות. זו בדיוק הישראליות האמיתית:

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online