אורה שושן
עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.
לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה
המילים שקופאות בשער: על הריק השקט של החרדה החברתית
או כאישור – יכולה לחולל קסמים. אם הצד השני מספר על יום עמוס, מספיק לומר ברכות "יום עמוס?". זהו גשר עדין של קשר שאינו דורש מאמץ קוגניטיבי, אך משדר לצד השני: "אני איתך, אני מקשיבה". במישור המעשי, אנחנו מדברים על "חשיפות רכות". לא צריך לק־ פוץ למים העמוקים של שיחות נפש סוערות. הצעד הקטן יכול להיות שהייה קצרה בסיטואציה חברתית, או החלטה ליצור קשר עין קצר וחיוך עם המוכרת במאפייה. כל הצלחה כזו היא לבנה נוספת בבניית הבית הפנימי שלנו. בסופו של דבר, המסע אל מחוץ לחרדה הוא מסע של התיידדות עם עצמנו. זהו המעבר מהתפיסה המכאיבה ש"אני מקולקלת כי אני שותקת", להבנה העמוקה ש"אני מוגנת מדי, ואני לומדת לאט לאט לפתוח חלון". כשאנחנו מורידים את הרף של "איך אני אמורה להישמע" ומסכימים פשוט להיות – עם השקט, עם הבלבול ועם הצעדים הקטנים – המילים מתחילות, בקצב הייחודי שלהן, למצוא את דרכן החוצה.
כדי להתחיל לפורר את חומת ההימנעות הזו, כדאי להכיר את מושג המובחנות. מובחנות היא היכולת המופלאה להיות "אני" בתוך ה"ביחד". כשהחרדה עולה והתחושה היא ש"אין לי מה להגיד", זה קורה לרוב בגלל עודף ניטור עצמי: המחשבות נודדות אל האחר – "מה הוא חושב עליי?", "איך אני נראית?". המו־ בחנות מזמינה אותנו להחזיר את הפוקוס הביתה, אל הגוף והנשימה. היא מאפשרת לנו להסכים להיות "לא מושלמים" בתוך שיחה, ולה־ בין שהערך הפנימי שלנו אינו זקוק לאישור בלתי פוסק מבחוץ. אז איך יוצאים מהקיפאון בצעדים קטנים? הצעד הראשון אינו קשור למילים, אלא לחמלה ותיקוף. כשהבילבול והריק עולים, במקום להילחם בהם או להלקות את עצמ־ נו, אפשר לומר בלב: "כרגע החרדה כאן, והיא מנסה לשמור עליי. זה בסדר להרגיש ככה". ברגע שאנחנו מפסיקים להילחם ברגש, הלהבות שלו נחלשות מעט ומפנות מקום למחשבה. הצעד השני הוא המעבר משי־ דור לקליטה. כשהלחץ לייצר תוכן משתק אותנו, הפתרון הוא להפסיק לנסות "להפיק" מילים ולהתחיל פשוט להקשיב. מיומנות פשוטה כמו "הדהוד" – חזרה קלה על המי־ לים האחרונות של האחר כשאלה
במרחב המוגן של הקליניקה, אני פוגשת לא פעם את המבט הזה – מבט כמה שרוצה לומר כל כך הרבה, אך נעצר בבת אחת בשער. זהו המבט של מי שמרגישה שהמי־ לים שלה "לא מספיקות", שהן עלו־ לות להישמע מוזרות, או גרוע מכך – שהן פשוט נעלמו והותירו אחריהן חלל ריק ומביך. החרדה החברתית, כשהיא שזו־ רה בקושי בהתקשרות, היא הרבה מעבר לפחד קהל. היא סוג של "קי־ פאון רגשי". זו התחושה המכאיבה שדווקא ברגע שבו אני הכי זקוקה לשייכות ולקשר, המנגנון הפנימי שלי נועל את הדלת ומותיר אותי בחוץ. זהו פרדוקס קשה: הלב משתוקק לנראות, אך המוח מפרש כל קרבה כאיום ומפעיל אזעקה שקטה. הקושי הזה אינו נובע מחוסר עניין באחר, אלא ממנגנון הגנה עוצמתי ועתיק. עבור מי שחווה חרדה חב־ רתית, העולם הבין-אישי מרגיש לעיתים כמו שדה מוקשים רגשי. כל שיחה היא פוטנציאל לדחייה, וכל שתיקה נתפסת כעדות לכישלון אישי. כשהחרדה מנהלת את האירוע, מערכת העצבים עוברת למצב היש־ רדותי של "קיפאון". במצב כזה, היכולת לחשוב על תגובה ספונטנית פשוט "נכבית". התוצאה היא הימנ־ עות – לא מתוך בחירה, אלא מתוך צורך נואש להגן על הנפש מפני פגיעה.
ליצירת קשר: mishpaha@hiburimbs.org - 052-7710448 | 055-9114672 אורה.
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online