ישראלית | עיתון נשים חברתי | יולי 2019

2 0 1 9

י ו ל י 1 ע י ת ו ן נ ש י ם ח ב ר ת י ג י ל י ו ן

מילים מרפאות על אלימות וכוח הריפוי של נשים בחברה 7 ' עמ

הביתה איך נרגיש בבית בתוך הארץ שלנו? מסע בין חלומות, שברים ותקווה אחת 3 ' עמ

מה אנחנו רוצות? חקרנו ובדקנו למענכן, וחזרנו עם תשובות מפתיעות 5 ' עמ

דבר המערכת הסיפור שלנו

מבית ״קבלה לעם״ | ישראלית - עיתון נשים חברתי נסטיה וורנוביצקי, נוגה זמיר, סיגל רץ הפקה: | טלי יחזקאלי שיווק: | דודי אהרוני ניהול: אורי שבתאי, רמי יניב, שרון ועקנין הפקת דפוס: | PERRY-CREATIVE ענבל אטיאס, יהודה גרינברג, סטודיו עיצוב גרפי: ישראלה לוי פישר, שיפי בן יהושוע, אינסה פנצ'נקו, רעות שרעבי, אניה ביקוב, שיינה גסטר נשים בשער: שילה שריג, אביה גולן עיצוב שיער: | מעיין רווה איפור: | מאשה חלף הלבשה: | רינה קורצ׳מינסקי, נטלי שור צילום: | לירון לוי הפקת תמונת שער: האדיר הזה דרושות נשים. כוח מפייס, מרכך, שיביא רוח של חיבור ואחדות, שיבטיח עתיד טוב ובטוח לנו, לילדינו, לכולנו. לכן נפגשנו כאן קבוצה של נשים מכל הזרמים, נשים שדואגות ומייחלות לעתיד טוב, והוצאנו את עיתון זה בתקווה עצומה שדרכו נתחבר יחד ונשנה את פני החברה הישראלית. רק ביחד יש לנו את הכוח להישיר מבט לאמת, לשים הכול על השולחן, לדבר על מה שקורה פה ולדרוש שינוי. אנחנו חייבות, אלה החיים שלנו. מה הקשר בין תסריטאית בחופשת לידה, אשת עסקים, קונדיטורית ועוד נשים שכותבות, מפיקות ועומדות מאחורי העיתון שאת מחזיקה? איך הוא נולד ובשביל מה? אפשר לומר שהסיפור הזה מתחיל בכל אחת מאיתנו, בלב המיוחד של הנשים, שרואה ומרגיש הכול. את מכירה אותו, זה הלב שלך. זה לא מגזין רגיל עם אופנה, מתכונים או טיפים לעיצוב הבית, תחומים שכולנו אוהבות, אלא בעיתון הזה בחרנו לגעת במה שכואב ומטריד, בדאגה האמיתית של הנשים. הדאגה הזו קיימת בכולנו, היא מתעוררת לחיים עם כל כותרת קשה בעיתון, עם כל מקרה התעללות בגן ילדים, ירי טילים בדרום, תאונה קטלנית בכביש, ילד שהוחרם בבית הספר. לפעמים בא לנו לצעוק ”די, זה לא יכול להימשך ככה”, אבל הצעקה הזאת נבלעת ונשטפת בזרמי החיים, אין לה כוח אם כל אחת מאיתנו מבטאת אותה בנפרד. אז החלטנו לבטא אותה ביחד, מהלב שלנו ללב שלך, ומכאן לכל ישראל. המצב בחברה הישראלית לא טוב כבר יותר מדי זמן. השנאה והפירוד מתעצמים מיום ליום, והאווירה הזאת, גם אם לעיתים נראית הבעיה הדחופה רחוקה ולא נוגעת לנו ישירות, בסופו של דבר היא נכנסת לתוך כל בית ומשפחה ונוגעת בעצבים החשופים של כולנו. ביותר שניצבת בפנינו היום היא איך לאחות את הקרעים, לחבר בין כל הפלגים והמחנות ולחזור להיות עם אחד, משפחה אחת. אז למה אנחנו הנשים, שכל כך טובות בלעשות סדר ורוגע בבית או במקום העבודה, לא לוקחות את המושכות לידיים שלנו? למי אנחנו ינו כלל לא לפוליטיקה, משם לא תבוא ההצלה. למאמץ ֵ נ ָ מחכות? מי ידאג עבורנו? אין מה לצפות לממשלה כזאת או אחרת, לכן פּ

2

חיים מחלום לחלום

מחלום אחד לחלום אחר, מהבריחה הכי רחוק שאפשר ועד החזרה למקור. ניצה מזוז מותחת קו רעיוני אחד, מסלול שמתחיל בגלות, עובר דרך החזון הציוני, ממשיך בשבר חברתי ומסתיים בתקווה

ניצה מזוז

וכאילו לא הספיקו לנו השסעים שגם כך התקיימו, אשכנזים- מזרחיים, חילוניים-דתיים, נוספו אליהם גם פער מעמדות ואי-שוויון הולך וגדל. אבל למי היה אכפת, כל עוד, חלקנו לפחות, נהנים. ומי אני בכלל? באותה תקופה עסקתי בתיירות חוץ, שפתחה בפניי צוהר לעולם. בהדרגה הפכתי לאשת העולם הגדול, ובמקביל חשתי פחות ופחות קשורה לשורשים מהם צמחתי. את נישואיי השניים לדוגמה, ערכתי בפירנצה שבאיטליה. היום במסעותיי בעולם אני פוגשת ישראלים רבים שעזבו את המדינה ועברו לחיות במדינות אחרות, מתוך שאיפה לשפר את מצבם האישי או זיקה לתפיסות ורעיונות קוסמופוליטיים, ובעיקר מתוך מחסור בהרגשת שייכות לחברה הישראלית. חלקם אומרים לי שישראל כבר לא משמשת מקור להזדהות בעיניהם. אני לא עונה להם. אני יודעת עד כמה אנחנו לא רצויים ברוב המקומות. ההיסטוריה כבר הוכיחה לנו זאת. אובדן הזהות היהודית והישראלית שלנו הוא לא עניין של מה בכך, והוא עוד תוצאה עגומה של חוסר הלכידות שלנו כעם וכאומה. על כישלון והצלחה בעבר גם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי שהליברליזם הוא הסדר החברתי הנאור והמתקדם ביותר באנושות. בחלומות הכי גרועים לא דמיינתי שהקשרים האינטרסנטיים שרקמנו ייצרו מפלצות בדמותן של תחרות דורסנית, קפיטליזם שלא יודע שובע, שחיתות מערכתית, כאוס כללי שכולו נובע ממערכות היחסים הכושלות בינינו. אליו אפשר להוסיף את מוסד המשפחה שהפך למשימה בלתי אפשרית, החברה שהפכה אלימה ומאיימת, עולם העסקים, מנגנוני השלטון והפוליטיקאים שלא מסוגלים לבצע את תפקידם כיאות, ועוד, ועוד. וכל זאת בתוך הבית הישראלי שבנינו במו ידינו. השקענו המון בהצלחה האישית, אבל מה קורה לקשרים בינינו? למה בתחום ההכרחי הזה אנחנו לא מצליחים לקצור הצלחות? הביתה לאורך הדורות היינו כמו ילד שבורח מהבית במרד נעורים, זורק את העקרונות שעליהם חונך ומנסה לטשטש את עקבות זהותו. ירדנו למצרים, היגרנו לספרד, התמכרנו לאמריקה – ועכשיו, הגיע הזמן לחזור הביתה, למקור. להבנה שאין חזון אחר מלבד אותו חזון ישן-נושן שהתהווה בינינו לפני אלפי שנים ולאורו נקבעה הזהות שלנו: ואהבת לרעך כמוך. אני נזכרת בסבתא מתנדנדת בכיסא ומזמזמת את ”עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל”. היא לא הייתה אישה דתייה, אני חושבת שהיא פשוט נמשכה לחזון הקדום וההולם כל כך, של שלום בינינו. ממש כמוני.

השקענו המון בהצלחה האישית, אבל מה קורה לקשרים בינינו? למה בתחום ההכרחי הזה אנחנו לא מצליחים לקצור הצלחות? החלום הציוני, שהיה בו די כדי לעורר את השיבה לציון, להאיץ להתיישב ולבנות את הארץ, כבר לא הספיק כדי להחזיק יחד את החברה הישראלית, והרגשת הקולקטיב נשברה. ובאין חלום ציוני, חלום חדש הגיע ושטף את העולם, ואת כולנו יחד איתו. החלום האמריקאי. אני ואני ואני מחזון הציונות – להגשמת הפרט. מצבריות – לגלובליות. מקולקטיב – לאינדיבידואליזם. משיתוף – לאינטרס אישי. אלו היו כללי המשחק החדשים והמלהיבים שהכניס החלום האמריקאי, כללים שהניעו את גלגלי הפירוד, נעלו על סורג ובריח את דלתות הבתים, והצמיחו חומות בצורות בין איש לרעהו. גם אותי, כמו את החברה הישראלית כולה, כבשו הביטחון הכלכלי וההצלחה החומרית. הצבתי יעדים שיבטיחו את הצלחתי, נשאבתי אל קסמה המתעתע של תרבות הצריכה, והערכים של האחווה והדאגה שליוו אותי מימי סבא וסבתא הוחלפו במטרות שכל כולן יקדמו אותי כפרט. רק אותי. סבא וסבתא שלי. בעיניי הם היו גיבורים של ממש. מעולם לא שמעתי מהם תלונות או טענות על אף הקושי שעברו עם חבלי העלייה לארץ מטורקיה, מולדתם. הם השאירו את כל רכושם מאחור ועלו בידיים ריקות, פרט לחלום: להקים בית בישראל. בארץ הקודש פגש אותם הפער. השפתי, המקצועי, התרבותי. הפער שלמדו עם הזמן לצמצם בכך שגיבשו זהות חדשה. מיהודים גלותיים, חלשים, נרדפים, הם הפכו לצברים צעירים, לוחמים מלאי תעוזה ונחישות לממש במרץ את החזון הציוני. .’73- אותו חזון לתפארת, שהתפרק אחרי לא הרבה זמן, ב מלחמת יום הכיפורים. עם אחד שבור לשניים ההתקפה של קואליציית מדינות ערב הפתיעה את ישראל ותפסה אותה לא מוכנה והחברה הישראלית שילמה מחיר כבד; החללים הרבים שאיבדנו יצרו בתוכנו חורים שחורים, וכאב עמוק פילח אותנו מבפנים. תחושות האופוריה, הגאווה והביטחון שאיחדו אותנו לפני המלחמה, התחלפו בביקורת קשה ובחוסר אמון במנהיגים, ואת מקומה של הסולידריות תפסו הפילוג והקיטוב החברתי. אומנם כלפי חוץ ניצחנו, אבל מבפנים, ההפסד היה כולו שלנו.

מוזיאון וארכיון ראשון לציון - אוסף התצלומים, מתוך אתר פיקיויקי

shutterstock

אתר הכנסת, מתוך אתר פיקיויקי

3

האם נשים רוצות רק ליהנות? עד כמה אנחנו באמת בזבזניות ביומיום, עקשניות בזוגיות ו"גבריות" בתחום הקריירה? הנה כמה תובנות עם מומחיות רק רוצות ליהנות

@סוניה אישנקו

שלי פרץ

אתמול סערו הרוחות בבית משפחת פרץ. כמובן שחיכינו שהילדים יצאו למסגרות כדי שאנחנו נוכל לפרוץ גבולותינו ולהטיח אחד בשני כל מה שנמצא מעבר לקו האדום של יחסינו לאן. התינוק ישן לכן נאלצנו לשמור על כמה כללים אתיים של לא לעלות בשום אופן לטונים גבוהים. אבל המילים החדות כתער ננעצו בלב, כמו ששני אנשים שחיים יחד חמש-עשרה שנה יודעים. מכירים כל חולשה, כל רשלנות מקצועית בתחום המשפחה. בקיצור, בעלי חושב שאני רוצה גם וגם. גם לבלוע את כל העולם לקרבי וגם להביא שלום עולמי. גם ליהנות מהרגע וגם לחסוך כמה גרושים לעתיד הילדים. גם דורשת יציבות אבל גם כל רגע מנענעת ת’ספינה, כי זוגיות בלי ריגוש זה זוועה. הוא מתעצבן על האצבע הקלה שלי על כרטיס האשראי, ואני מסבירה שאין מצב לא לקנות בסיילים של סוף עונה (!) הרי בכך אני בכל זאת מפגינה בגרות ומחשבה צרכנית נבונה. הוא רוצה שאני אעבוד מהבית בחופשת הלידה, ואני מבשרת לו שהגיע הזמן שיפנים: אני לא עושה משהו שלא מוסיף לי שמחת חיים. אז הבטחתי לו שאני לא שונה. ככה זה בדור שלנו. זאת רוח התקופה. וכדי להוכיח לו את צדקתי אחת ולתמיד, החלטתי לפגוש כמה מומחיות בתחומי המריבה, שאולי יסבירו לו (ולי) שזו לא אשמתי. אלפסי-פלצ׳ינסקי: ״אנחנו יותר אגואיסטים מבעבר, ובגלל שכל צד מרוכז בעיקר בעצמו, יוצא שכל אחד מנהל זוגיות עם עצמו, עד שמתייאש ושוב יוצא לחפש״

מקלקלה לכלכלה הראשונה שפגשתי הייתה סוניה אישנקו, מאמנת ויועצת לכלכלת המשפחה ואסטרטגיות השקעה, אחת שמבינה שהזמן יקר והפיוז קצר. תגידי ת’אמת, נשים יותר בזבזניות? ”זו אגדה אורבנית. גברים חיים בסרט שהם מבזבזים פחות, כי הם רואים רק את מה שהם מוציאים עבור עצמם אז הם אומרים ’אני לא מוציא כלום, לאן נעלם כל הכסף?’. אבל האישה מביטה על המצב מתוך ראייה מערכתית. היא לוקחת בחשבון את הצרכים של כל בני הבית, לכן היא מסוגלת לעשות את השינוי”. ”מניסיוני אני רואה שאם הגבר לבדו לוקח אחריות על המשפחה, ורוצה לשנות את המאזן הכלכלי זה פחות עובד. למה? לא יודעת. כי מה שהאישה רוצה זה מה שקורה”. היא צוחקת, ”אם גבר רוצה ואשתו לא מוכנה זה מחסום פסיכולוגי עבורו. ’אישתי לא מרשה’. אבל האישה מצליחה די בקלות לרתום את בני הבית לעשות את השינוי הזה. אז ההמלצה החמה שלי: תהיי מעורבת בענייני הכלכלה המשפחתיים”. אוקיי, אני חייבת להודות שקצת נלחצתי. אולי בעלי שיחיה בכל זאת קצת צודק. אבל מה עוד נשאר לחסוך? אני קונה בסופר הכי סוציאלי במדינה!

Patrick Tomasso on Unsplash

4

פחות אגו - יותר ויתורים כדי לקחת נשימה מהלחץ הפיננסי, פניתי לביתה של חברתי הטובה, אדווה אלפסי-פלצ’ינסקי, עובדת סוציאלית, בעלת קליניקה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ומומחית לכל מה שבינו לבינה. רק מלשבת איתה ולראות באיזו חדווה היא עונה לבעלה בטלפון, כמה היא משקיעה בפרטים הקטנים של מערכת היחסים, איך היא דואגת למעט להתלונן שאין לה כוח יותר לכביסות ולסידורים, אני כבר מקבלת שלל דוגמאות להתנהלות בריאה. למה זוגיות זה כזה מסובך? למה כל זוג שלישי מתגרש? מה נהיה? ”אנחנו יותר אגואיסטים מבעבר, ובגלל שכל צד מרוכז בעיקר בעצמו ולא באחר, יוצא שכל אחד מנהל זוגיות עם עצמו, עד שמתייאש ושוב יוצא לחפש. וגם כשאנחנו מחפשים יש כל הזמן עוד ועוד משהו שאני רוצה, ונראה לי שאף אחד לא מסוגל למלא את המאווים שלי. זה מעגל סגור”. אז תני לי קצה חוט איך לפתוח אותו... ״פחות אגו - יותר ויתורים. זה כביכול מובן מאליו שבן זוגך צריך לוותר לך, אבל מה פתאום שאת תהיי הראשונה שמוותרת? כל הקאץ’ הוא שאם תוותרי ראשונה, סביר להניח שהוא יצטרף״. ״אני מאוד מחזיקה מהיכולת הנשית הטבעית להביא דברים כך שיחדרו ללב, גם בשעת כעס. אישה היא הרצון שמניע את המערכת, אם יש לך חזון איך את רוצה שדברים יראו, את תצליחי לגרום להם לקרות. גם אם זה אומר לבלוע כמה צפרדעים בדרך”.

תעזו להיות נשים עם טעם צפרדעי בפה יצאתי לפגוש את יעל לשד-הראל, יועצת תעסוקתית, שאולי תעשה לי חשק לחזור לשוק העבודה, ולחסוך את המריבה הכלכלית הבאה. בקולה חשתי מיד את הדאגה הכנה לאותם אלפים שפונים אליה בתקווה לשים קץ לייסורי העבודה שלהם, ”הדור הזה רוצה לבוא לידי ביטוי אישי מ-ל-א ולא להיות בורג קטן במערכת״, היא מספרת. ״בהרבה מקרים הם מרגישים שהעבודה לא מתגמלת. אין תגמול כלכלי הולם, ויותר מזה, אין גם תגמול רגשי של סיפוק עצמי ומשמעות״. ״אני חושבת שהשינוי טמון ביחסי העבודה דווקא. כרגע הם מאוד מנוכרים ונעדרי תחושת ביטחון. המעסיקים לא מרגישים מחויבים לעובדים והעובדים לא מתחייבים למקום העבודה. כל אחד מנסה למקסם רווחים על גב השני. זה יוצר ”להשקיע ביחסים. ליצור תחושה יותר חמה, משפחתית, שמקום העבודה ירגיש כמקום שכיף להשתייך אליו, שאכפת למעסיק ממך, שהמעסיק רוצה שתצמח, שתתפתח, שיהיה לך טוב”. נשמע מצוין. מה לגבי נשים? את רואה הבדל ביחס שלהן למקום העבודה? ”היום אישה מצליחה זו לרוב אישה שפועלת לפי קוד פעולה גברי ולכן המערכת ממשיכה להיות מאוד מנוכרת. אם את ואני וכל אישה נעז יותר ונביא לקדמת הבמה את התכונות הנשיות שלנו דווקא, כמו היכולת לתת לו את המקום שלו, לבנות קרקע יציבה, תחושה של חמימות, עזרה הדדית במקום העבודה, זה יעורר באנשים תחושת שייכות ויניב תוצאות יפות יותר”. לשד-הראל: ״היום אישה מצליחה זו לרוב אישה שפועלת לפי קוד פעולה גברי ולכן המערכת ממשיכה להיות מאוד מנוכרת״ מציאות לא חיובית בכלל”. אז מה את מציעה לעשות? סבב השיחות הזה הבהיר לי שאם אני רוצה שיהיה טוב, אני צריכה ליצור את הטוב הזה. והסוד הוא להכניס יותר שיתוף, יותר חום וביטחון לכל מקום שבו אני נמצאת. אבל כמו שאומר בעלי, שיחיה, אני גם וגם. גם מאמינה שהכול אפשרי, וגם יודעת שכדי להצליח אני זקוקה לרוח גבית של נשים נוספות מסביבי. כי אם אין אני לי מי לי, אבל בלי דוגמאות טובות, מי אני? ולבעלי היקר שיחיה, אני פונה ללב שלך (כמו שאישה יודעת) ומבקשת: תקבל אותי כמו שאני, מי יודע אולי בסוף אצליח להביא שלום עולמי ;)

@יעל לשד-הראל

@אדווה אלפסי-פלצ’ינסקי

5

ענת אלינב לרוץ עם סוויצר

קתרין סוויצר. מכירות? התחלתי לרוץ לאחרונה, וכך יצא שהתוודעתי לרצה הראשונה שהתחרתה במרתון הכי , ומיותר לציין 1967 מפורסם בעולם. זה קרה בבוסטון בשנת שחל איסור על נשים להשתתף. סוויצר השתחלה לתחרות ולמרות ניסיונות די מבהילים מצד מנהלי האירוע לעצור אותה, היא סיימה את המרתון בתחושת גאווה עצומה. סוויצר שמה לה למטרה לפרוץ עוד מחסום תודעתי, אחד מיני רבים עבור המון נשים שחשבו שהן לא יכולות, ועבור הגברים שתמכו באותה מחשבה. היא פשוט לא רצה רק בשביל עצמה. הייתי שמחה לרוץ לצידה, ולנסוע באוטובוס עם רוזה פארקס, לטוס עם אמיליה ארהרט ולהיות אחת מאלה ששינו את העולם. אבל תראו אותי, אישה ממוצעת שמנהלת לו”ז לשני מבוגרים פלוס שלושה ילדים, שעוברת את החיים האלה בתקווה לשרוד אותם עם כמה שפחות פגיעות, שהחלום הכי גדול שלה הוא כיור ריק ליותר משעה וכורסת ”סטרנדמון” מאיקאה, טוב, נו, ולהיות שחקנית. אז לשנות את ההיסטוריה? נשמע חשוב ונאיבי כמעט באותה המידה. האמת היא שכשאני חושבת על זה עוד קצת, אני בעצם לא כזאת קטנה. בכל מה שקשור למשפחה שלי אני הגיבורה הראשית, המובילה. מלכה שמנהלת ממלכה. לפעמים באופן כושל ביותר, אין מה לומר, ובכל זאת, לאן שאסובב את ההגה, הספינה האהובה והרעשנית שלי תסתובב. וזאת, גבירותיי, עובדה. האמת שזו עובדה נהדרת, לדעת שתוך כדי שאני יושבת עכשיו בבית וכותבת, נמצאות איפשהו במרחב אינספור נשים שמולכות, כל אחת על הממלכה הפרטית שלה. לאחת זו המשפחה, לשנייה מקום העבודה, לשלישית היא עצמה. מה שברור הוא ששם, כל אחת שמה את כל כובד משקל הרצון שלה. ואם נחזור שנייה לרצון לשנות את העולם, לא נראה לי שהעולם מצידו מותיר לנו איזושהי ברירה. יותר נכון יהיה להגיד שהוא צועק לנו ממש חזק אל תוך האוזן, בוכה ומסביר שלא מספיק לנו להיות גיבורות גדולות עבור החלקה הקטנה שלנו, שהוא משתגע, שהוא לא יכול בלעדינו. נראה שהגענו לזמנים מיוחדים כאלה שאין יותר גיבורות יחידות שיכולות לחולל שינויים ממשיים. העולם זקוק לכוח גדול יותר מכוח האינדיבידואל כדי להתרפא. הוא זקוק לרצון עצום, חזק ומשותף. והנה, הם כאן, סביבנו, הרצונות הפרטיים האלה שלנו, פזורים, אישיים, מצומצמים ומלאי געגועים. האשליה הזאת, שאנחנו נפרדות, בואו נשבור אותה, נרצה ביחד. נראה לי שאנחנו לא צריכות יותר מזה כדי לשנות את העולם.

Just after the incident in 1967, Credit: Brearley.com קתרין סוויצר. האישה הראשונה שסללה את הדרך למגדר שלם

6

דנה סרבי-קובלסקי אגרוף בלב האומה

בבני ברק - וזה ממש על קצה המזלג, או על קצה הסכין. פרויקט מיוחד של המשרד לביטחון הפנים בשילוב עם המרכז הישראלי לסטטיסטיקה חושף כי על פי אומדנים, אירועי אלימות מתרחשים בכל שנה וזה מבלי 620,000- כ לכלול את אירועי הבריונות ברשת. איך הגענו לכאן? מי מסוגל לעצור את האוטוסטרדה של האימה? ומה עלינו לעשות כדי להילחם בסטטיסטיקה? אני לא מומחית גדולה אבל יש בי ידיעה פנימית מזוקקת וברורה שנשים יכולות להפוך את הסטטיסטיקה על פיה. למה? כי אנחנו בנויות אחרת. אפילו מבנה המוח שלנו מוגדר לחשיבה יותר אמפתית, עגולה, רכה ופחות תוקפנית ומתנצחת. כמו שאימהות יעשו הכול כדי להגן על ילדיהן בין כותלי ביתן, כך גם אנחנו, אלו שבכוחן לפעול למען השכנת שלום-בית ברחוב, בעיר, במדינה ואפילו ברחבי הרשת. לא באופן ישיר כמובן להתערב ולהפריד את הקטטה הבאה, אלא בכך שנשמיע את קולנו, שנדרוש, שנעשה יד אחת ולא נסכים להפוך לעוד מספר בסטטיסטיקה. אין לי ספק שקולנו יישמע, וישנה את המציאות המדממת שבה אנחנו חיים.

חוויית האלימות הראשונה שחוויתי הייתה בגיל תשע. אני לא זוכרת אפילו מה הצית את יצריה של החברה הטובה ביותר שלי, שגרה ממש דלת מולי. כל מה שאני זוכרת זה אותה ואת שתי אחיותיה הגדולות עומדות בכניסה לביתן. הדלת פתוחה, אני ניצבת מולן, והן צועקות עליי ומטיחות בי קללות בזו אחר זו, מילים שעד אז עוד לא ידעתי על קיומן. פתאום, בלי כל הכנה מוקדמת, אחת מהן זרקה לעברי בחוזקה מברשת שיער שפספסה אותי במילימטרים ספורים והתנפצה על רצפת הבית. אני זוכרת שעמדתי שם קפואה. הלב שלי הלם בחוזקה. לא יכולתי אפילו להיכנס ולסגור את הדלת. אחי הגדול ששמע את המהומה, ניגש הזיז אותי אחורה וטרק את דלת הבית. הטראומה הייתה גדולה. חשתי צורך ללכת לישון מייד. שאט-דאון. התעוררתי לזוג עיניה המודאגות של אימי, כשהיא רוכנת מעליי, מחבקת, שואלת מה קרה. כשסיפרתי לה על התקרית היא הייתה נסערת ומלמלה משהו על כך שאפשר להגיש תלונה במשטרה, אבל היא מעדיפה לדבר תחילה עם השכנה. וכך היה. היא דיברה עם האם, ויחד הן מצאו דרך ליישר את ההדורים. אימא הרגיעה אותי, השכנה

אני לא מומחית גדולה אבל יש בי ידיעה פנימית מזוקקת וברורה שנשים יכולות להפוך את הסטטיסטיקה על פיה. למה? כי אנחנו בנויות אחרת. אפילו מבנה המוח שלנו מוגדר לחשיבה יותר אמפתית, עגולה, רכה ופחות תוקפנית ומתנצחת.

הרגיעה את שלושת בנותיה ומספר ימים לאחר מכן חזרנו להיות החברות הכי טובות. אני מנסה לדמיין איך התסריט הזה היה נגמר לו אימא שלי הייתה בוחרת להשתלח בשכנה. לבטח זה היה נראה כמו אחד מהמקרים שאנחנו שומעים עליהם יותר ויותר בתקשורת. רק בחודש האחרון גבר בן שלושים הותקף באלימות קשה בסופר כי בטעות הוא הזיז למישהו את עגלת הקניות, צעיר תקף בבית הפנקייק את העובדים והשליך כיסאות משום שלא קיבל את השולחן שביקש, נהג אוטובוס הותקף באגרופים במהלך נסיעה, רוכב אופניים צעיר בכפר סבא דחף ונגח בראשו של נהג שצפר לו, ונהג צעיר נדקר ברכבו

בדיחה עתיקה מספרת על מדען שישב ובדק את כמות המילים שאומרות נשים בממוצע בכל יום מול כמות המילים שגברים אומרים בממוצע ביום ומצא שנשים מדברות כפול מגברים. כשהוא ערך תצפיות הוא גילה שכשהאישה פונה לגבר ואומרת לו משהו אז הגבר כמעט תמיד עונה לה: ”מה?” והיא נאלצת לחזור על הכול פעמיים. ובאמת, לנשים יש תכונות ונטיות שלגברים אין. היכולת הוורבלית היא נחלתן של נשים כמחנכות, כמשכינות שלום, כמגשרות. אז למה שלא ניקח את התכונות האלה ונדאג שהבית שמחוץ לבית, יהיה בטוח כמו הבית שבפנים? אני בטוחה שאם נרצה, נוכל זאת לעשות, כמו שאימא שלי והשכנה עשו אז, לפני יותר משלושים שנה.

7

נולדנו להנהיג

אימהות, נביאות, שופטות ומלכות העבר, יכולות ללמד אותנו דבר או שניים על הכוחות הטמונים בכל אחת מאיתנו. רחלי לייטמן-לבנת על מנהיגות נשית משחר האנושות ועד ימינו

רחלי לייטמן-לבנת

האישה שהביאה לאיחוד ישראל אישה מיוחדת נוספת הייתה אסתר המלכה, אישה שהיה בכוחה להביא לאחדות בינלאומית בין כלל היהודים הפזורים מדינות. 127 בין כמו שמסופר במגילה הקרויה על שמה, כבר בימים ההם גאתה השנאה לישראל. המן הרשע שידע לזהות את חולשת העם היהודי המפולג, ניצל את ההזדמנות להשמדתו. על כן הוא בא אל המלך אחשוורוש ואמר, ”ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים... אם על המלך טוב, ייכתב לאבדם” (אסתר ג’, ח’). תחת אותו איום ממשי פנה מרדכי היהודי לבת דודו היהודייה, וביקש את עזרתה. אסתר השיבה לו בפשטות, ”לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן” (אסתר ד’, ט”ז). רק כאשר כולם יתקהלו ויתחברו ביניהם אוכל לגשת לבעלי, המלך אחשוורוש, ולספר לו ”כי נמכרנו אני ועמי, להשמיד להרוג ולאבד” (אסתר ז’, ד’). היא ידעה שרק מתוך כוח החיבור של היהודים ייעתר אחשוורוש לבקשתה, ואכן כך היה. בזכות כוחה של האישה שדחפה את היהודים להתחבר, ניצל עם ישראל מהשמדה וחזר לארץ ישראל לקראת בניין בית המקדש השני. האישה שתביא לאיחוד האנושות גם היום אנחנו שקועים עמוק במשבר יחסים, לא פחות מהפילוג שהתגלה עשרות פעמים במהלך ההיסטוריה. מתחת לפני השטח מתחוללת מלחמת אחים סמויה במדינת ישראל. השנאה הזו, שטרם התגלתה במלוא עוזה, טומנת בחובה סכנה ממשית להמשך קיומנו. ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, זלזול בעדות ובמגזרים שלמים, הדרת אוכלוסיות שלמות בגלל מקום מגורים, ארץ המוצא או צבע העור – כל אלה הם ערכים זרים לשורש שצמחנו ממנו. תכלית העם שלנו היא להגיע לאחדות, לאהוב איש את רעהו, לתמוך אישה את רעותה, להתקרב זה לזה ולהרגיש כמשפחה אחת. לכן אנחנו זקוקים כעת לכוח הנשי המחבר, לאותן אימהות, נביאות, שופטות ומלכות – לאותן תכונות הטמונות בכל אישה. הכוחות הנשיים הללו מסוגלים לזהות ולהרגיש את הרוע והפירוד, את אותו ”נחש” שנגלה לחוה וממשיך לחבל ביחסים בינינו, אך בה בעת מאיץ בכולנו להתחבר. בכוחן של הנשים להפסיק את שנאת החינם ששומטת את הקרקע מתחת לרגלינו. בכוחן לדרוש מהגברים להתחבר כדי לשקם את התא המשפחתי ואת החברה המתפוררת. בכוחן ליצור את הסביבה הבטוחה והיציבה הדרושה לגידול הילדים של כולנו בשמחה. אין גבר שיכול לעמוד בפני רצון משותף של נשים. כאשר תתקיים אחדות שכזו, יצטרפו אליה כל נשות העולם, וכל אישה תזכה לממש את עצמה במובן העמוק ביותר של המילה. בלי לומר מילה.

האישה שליוותה מנהיג מלידתו בשל צניעותה הרבה ואופי פעולתה של מרים, התורה אינה מרבה לדבר עליה. אבל מרים הנביאה, אחות משה, מילאה תפקיד מרכזי בתהליך בניית עם ישראל. מרגע צאתו לאוויר העולם, מרים הגנה, טיפלה וסייעה למשה לגדול ולהתפתח בהתאם לתפקידו להנהיג את העם. כמצופה מאחות גדולה, היא ניצבה אחרי שני אחיה, משה ואהרון, מנהיגי העם, ליוותה אותם ותמכה בהם לכל אורך הדרך המסועפת בהובלת בני ישראל ביציאת מצרים, ”בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים” (ילקוט שמעוני). גם בתקופת המדבר, במעמד הר סיני, עמדו הנשים סביב הגברים, וחייבו אותם לקבל על עצמם להיות ערבים זה לזה ”כאיש אחד בלב אחד”. הן היו מודעות היטב לאחריות המוטלת על כתפיהן, לחייב את הגברים להתחבר כי אם לא, שם יהיה מקום קבורתם. בכוחן של הנשים להפסיק את שנאת החינם ששומטת את הקרקע מתחת לרגלינו. בכוחן ליצור את הסביבה הבטוחה והיציבה הדרושה לגידול הילדים של כולנו בשמחה המונח ”הר סיני” מתאר את הרהורי (הר) השנאה (סיני) של אותו אגו עצום שמתפרץ וסוחף את האנושות לשנאת חינם, לסכסוכים חסרי תועלת ולהתחשבנות אינסופית. במעמד מיוחד זה נדרשת עבודה הדדית בין גברים ונשים כדי להתחבר מעל ”הר השנאה”, ולדבוק בעיקרון שהורה לנו אברהם כאשר כמה מאות שנים לאחר מרים, קמה אישה שעלתה בחכמתה על כל הגברים בדורה, דבורה הנביאה. דבורה הייתה שופטת, מנהיגה שפעלה לאחדות העם וניהלה את האומה ביד רמה. בתקופתה הדור היה מפולג עד כדי כך, שלא נמצא בו אפילו כוח גברי אחד המסוגל להביא לאיחוד העם. דבורה היא הגיבורה שהביאה את העם כולו לגילוי האגו האכזר שקרע אותם זה מזה. לאחר שחשפה את הרע, פתאום צמח בעם אותו חלק גברי שהתחבר והביא את הטוב. ייסד את העם, לחיות ”כאיש אחד בלב אחד”. האישה שהנהיגה לניצחון

ידוע שנשים מרבות בדיבור, אבל תמצית האומנות האמיתית שלהן היא לדבר בלי מילים. זה הסוד של הכוח הנשי שמעורר ומניע את העולם. יכולת-על להעביר דרישות ולחלק פקודות בלי לומר מילה, מקסימום בחצי מבט. ואם כבר התחלנו בלקצור תשבחות, אז נשים הן גם הזן היחיד שקולט הכול, רגע לפני שהוא יוצא לפועל. וזו לא תופעה חולפת שהתגלתה לאחרונה, אלא מאז ומעולם היו אלה הנשים שהקדימו לחוש בקיומה של בעיה, חיפשו דרכים כיצד לפתור אותה ואף הצליחו. דוגמאות לכך יש בשפע. האישה הראשונה באנושות חוה, אשת אדם הראשון, עוררה באדם חיסרון, צורך בסיסי לקשר. אלא שאז התגלה ביניהם ה”נחש”, אותו כוח אגואיסטי שהפריד ביניהם. חלפו אומנם אלפי שנים מאז, אך כיום, הצורך העז שהתעורר בקרב הזוג הראשון בהיסטוריה, מתחלק בין מיליארדי גברים ם כל ֵ ונשים ברחבי העולם. מאז החטיא הנחש את חוה, א חי, מחלחל הארס האגואיסטי בקשרים האנושיים והופך כל מערכת יחסים נורמלית לסבוכה וקיצונית עד כדי פירוד. השאלה על מהות היחסים הנכונים נותרה בלתי פתורה עד ימינו. אדם וחוה הם האב-טיפוס לכל בני זוג ולכל התקשרות בין גברים לנשים בכל חברה, קהילה ומגזר. לכן בכל דור ודור אנחנו רואים נשים מיוחדות שממשיכות את דרכה של חוה, פועלות למען הדור הבא דרך יצירת חיסרון לבניית קשר נכון. האישה שבנתה את העם האישה השנייה שבלטה בפעילותה למען האנושות היא שרה אימנו. בזמנים שהאגו פרץ שוב והפריד בין תושבי העיר העתיקה בבל, הקימה שרה אוהל נשים, לצד אוהל הגברים שפתח אברהם, בעלה. אומנם אברהם היה איש בעל חזון, אבל הדרך למימוש צעדיו הגיעה מאשתו, שרה. ”כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה” (בראשית כ”א, י”ב), כך נאמר לאברהם, שכל רצונו היה לאחד את תלמידיו לקבוצה שתחיה ”כאיש אחד בלב אחד”. שניהם יחד, בהרמוניה מלאה, הציעו לבבלים המפורדים אהבת אחים כפתרון לשנאת החינם שהתגלתה ביניהם. הם הובילו קבוצה שלמה לחיות לפי עקרונות של אהבת הזולת, מתוך חיבור כמשפחה אחת ומימוש בפועל של הכלל ”ואהבת לרעך כמוך”. בהמשך קבוצה זו היוותה את הגרעין שממנו קם עם ישראל. שרה אימנו, כמו אם דואגת שנושאת בליבה את כל משפחתה, ניהלה תהליך יסודי ופעלה ללא לאות למען אחדות העם.

8

״שמעי בת וראי, והטי אוזנך... כי הפתח של הכול בך הוא, הכול מסרתי בידך להנהיג את העולם״ ספר הזוהר

9

שולי אורן מילים מתפוצצות

איתן סיון גבר גבר

והפעם איתן סיון, שהחליט (אחרי ערב אחד לבד עם ערמות של כביסה) שנשים ינהלו את העולם

כנראה שצמד המילים ”חבית עמבה” הן אלה שנחרטו בי הכי חזק משלל התיאורים והעלבונות שספגתי כילדה שמנה, מכל מיני ילדים, בכל מיני הזדמנויות לאורך השנים. הייתי בת ארבע-עשרה כשהוא הטיח בי את המילים האלה. ישבתי על שפת הכנרת עם איריס, חברתי היפה, והוא היה עם חבורת נערים שהגיעה גם היא לבלות את הקיץ. אני לא בטוחה שהוא בכלל שם לב ששמעתי, ולא שהוא התאמץ שלא אשמע. הוא גם הסביר לחבר’ה שלו: ”זאתי, הגוף שלה נראה כמו חבית והשיער בצבע של עמבה”. יכולתי לשאת הכול, את הכבדות, את הזעת היתר, את הקושי וההשפלה הכרוכים ברכישת בגדים במידות גדולות, את הבושה והפחד המתמיד ממה יגידו, מתי זה יקרה, אבל בבקשה, בבקשה א-לוהים, רק שזה לא יקרה. כי כשזה קורה, ותמיד זה בסוף קורה – כשהמילים מגיעות אל האוזן ומשם מתפוצצות על הלב – זה כבר המוות. והשנים חלפו, והילדה השמנה מאותו קיץ בטבריה חיה בתוכי לנצח; עדיין כואבת ומפוחדת, והכי הרבה – משתוקקת. כל כך רוצה שנאפשר לכל אחד ואחת לחיות בביטחון, להתהלך בראש מורם ושמחה בלב, בלי דריכות וחשש ממה יגידו הפעם, מאיפה יצוץ העלבון ומתי. הילדה הזאת שבתוכי, היא היום הכמיהה שלי לקשר פנימי בין בני אדם, קשר שבו אין משמעות למראה העיניים, אלא רק ללב, שמבין.

אני בדרך הביתה, סחוט מת אחרי יום עבודה מטורף; ברדיו החדשות הישנות, פיגועים, שחיתויות ושרב. ובשנייה שאני חושב, יא ראבי מתי יהיה פה קצת שקט, הטלפון מצלצל. אז אני עונה: ”מה המצב אחי? המשחק? בטח. קניתי אבטיח, פיצוחים, בירה. נתראה מאוחר יותר. יאללה אחי, יש לי ממתינה מאשתי”. עובר לממתינה. ”מה המצב אביגיל מאמי? ברור שאני בדרך הביתה. מה?! זה הערב?! לא... ברור שלא שכחתי. זה רשום לי. אז מתי את יוצאת? באמת? טוב, אני תוך רבע שעה מגיע. אל תדאגי מאמי, ברור שאני אסדר את הבית. רק כביסה וכלים? בקטנה, עליי. מה פתאום, איזה משחק ואיזה חברים? אין בעיה מאמי, צאי, אני מפרגן לך. אוהב אותך, ביי”. יוווווו, איזה חיים, איך זה קורה לי? אני מגיע הביתה פותח את הדלת. חושך בעיניים. אוקיי, קודם כל תנשום עמוק. אולי אני אעיר את הילדים שיעזרו לי? לא, הם בטוח יספרו לה. מה אני עושה עם כל הכביסה הזאת? אוקיי, נדחוף מאחורי הספה, מחר בבוקר אני קם שעתיים לפני כולם ומקפל. אולי אני אשתה כוס בירה להירגע? אין פה כוס אחת נקייה, מה זה? טוב, אני אשים את הכלים במדיח. מה זה? למה המדיח מלא? אבל אתמול הייתה פה העוזרת. על מה אני משלם? אביגיל מתקשרת שוב. אני לוקח אוויר. ”מה נשמע מאמי? בטח שאני מסתדר, בקטנה... מה צריך?! חולצות לבנות לבית ספר מחר? בטח, אני עכשיו מקפל, אני כבר אמצא את החולצות. אין בעיה מאמי, ביי”. איפה אני אמצא עכשיו חולצות לבנות? הכול מאחורי הספה. מי זה? ”חמודי... מה קמת? תחזור לישון... אתה רעב? אבל מה קשור עכשיו? טוב, קח תפוח. קציצות? אבל אין לי קציצות!” טוב, זה כבר יותר מדי. אימא, מה אני אעשה?! וואלה, אימא! אני מתקשר: ”אימא, מה נשמע? תגידי, חידשו לך בסוף את הרישיון? אני יודע שעשית ניתוח קטרקט, בטח שזוכר. אני צריך שתיקחי מונית ספיישל ותבואי. לא קרה כלום, הכול בסדר, אני רק מאבד את זה, בקטנה. בואי ואני אסביר לך”. תוך עשרים דקות היא התייצבה. אימא שלי, המלכה. ”אימא, בבקשה, בבקשה, בבקשה תעזרי לי לעשות פה סדר, תחפשי חולצות לבנות לילדים. אם את לא מוצאת בארון תחפשי מאחורי הספה. יווו אימא, איזה כיף שאת פה, בא לך להכין קציצות?”. נפתחת הדלת. אביגיל עומדת בפתח. ”ביטלנו” היא אומרת לי, ”הילדים של טלי חולים... מה הולך פה?!” אימא שלי ואשתי עומדות שתיהן ומסתכלות עליי. ולי נשאר רק להוריד את הראש ולהודות שכמה שלא ננסה, הסיפור הזה של כמה משימות בבת אחת, אנחנו פשוט לא תוכנתנו לעניין הזה. גם לארגון לא ממש. גם לזכירת פרטים. גם לדאגה כללית כזאת לכולם. להתפרש על מלא מרחבים, גם. מה שמשאיר אותנו, הגברים, עם מסקנה לא פשוטה. אנחנו פשוט לא מסוגלים להסתדר בלעדיהן. ובנימה אחרת, מזל שיש נשים בעולם. היכולת המרשימה הזאת לעשות... הכול. רק נשים יכולות. אז עלתה לי הברקה כזאת, שמבחינתנו יהיה מעולה אם תתחילו לעשות סדר במדינה במקום בארונות. טוב, אפשר גם וגם. שתטפלו ותדאגו לה, כמו למשפחה שלכן. אנחנו בטוחים שיהיה פה הרבה יותר נעים וטוב. אינשאללה.

עדי חסיד מרד הקלפים

זה סיפורה של סבתא שלי ושכנותיה, חבורת נשים צעירות ותוססות שחיו בירושלים בשנים שקדמו להקמת המדינה. הן גידלו את הילדים וניהלו את משק הבית, והגברים יצאו מדי בוקר לעבודה ושבו סחוטים לעת ערב – אז חיכתה להם ארוחה חמה, שלה ציפו משך כל היום. הווי המשפחות התנהל בחצר עגולה רחבת ידיים, מחופה בעצי אורן עתיקים; שם בישלו יחד, כוננו יום כביסה משותף, סייעו אחת לשנייה בכול, והילדים, משחקים סביבן בחצר. חיי שלווה ושמחה. הקסם הופר באחת, כשאחד הגברים קיבל מתנה מאמריקה: שתי חפיסות קלפים. מאז ישבו הגברים כולם בחצר העגולה, ושיחקו בלהט. תחילה היה נחמד, חברתי. אבל כשהמשחק הפך להרגל יומיומי, הם החלו לשחק על סכומי כסף, מתערבים ביניהם מי ינצח, וכאן החלו ויכוחים וסכסוכים. הנשים דרשו בתוקף מהבעלים לחדול ומיד, אך ללא הועיל. מכיוון שכך הן החליטו במשותף להפסיק להכין להם ארוחות ערב. ”זה יעבור”, גיחכו הגברים, ויצאו לחצר לשחק עם פרוסת לחם וריבה אדומה. אבל זה לא עבר, האוכל נשאר יבש וקר. המרד נמשך כבר למעלה משבוע. מהבתים נשמעו ויכוחים וצעקות, אך הנשים חזקות בעמדתן – יצאו לחצר וישבו יחד במעגל נחוש. מרד הקלפים נמשך כשבועיים, עד שהמבוגר בגברים הגיע כנציג למעגל הנשים לשיחה. הנשים היו נחרצות ודרשו להפסיק לאלתר את משחקי הקלפים, והפשרה שהושגה הייתה מקובלת על כולם; משחק אחד לשבוע, בלי כסף. אז קמו הנשים מהשביתה, עמדו מחובקות, יודעות מעל לכל ספק שבחיבור ביניהן אפשר להפסיק כל רעה חולה, והלכו להרים ארוחה בלתי נשכחת.

10

נורמה ליבנה נשים בראש

גשם עז ניתך ואנשי השירות החשאי של ארצות הברית חילקו לנו מטריות כדי להבטיח שאיש לא יכניס מטריה חשודה. ביל קלינטון, נשיא ארצות הברית דאז, הגיע להרצות באטלנטה, ואני נכחתי באירוע ככתבת של רשת סי-אן-אן העולמית. הייתי כתבת צעירה ושאפתנית, סקרנית להכיר מקרוב את עולם התקשורת והפוליטיקה. עבדתי קשה מאוד ונכנסתי אל מאחורי הקלעים של התעשייה העולמית הזו. כמובן שבכניסה למתחם האירוע הוטל איסור חמור להיכנס עם מצלמות או טלפונים, אבל לי היה ברור שאת המקום הזה אני לא עוזבת בלי תמונה. אין סיכוי שאני יוצאת מפה בלי תמונה עם קלינטון. זה היה לי חשוב לקורות החיים המקצועיים ולקריירה התקשורתית שלי. דקות אחדות לקראת סיום האירוע תפסתי את הנשיא. עם קצת חוצפה ונחישות הצלחתי להחליף עימו מספר מילים, ואף שכנעתי את הצלם הרשמי להנציח את המפגש בתמונה. השנים חלפו, וביל קלינטון נעלם מאור הזרקורים, מפנה מקום ללא אחרת מאשר הילרי, אשתו השנויה במחלוקת. גם את הילרי יצא לי להכיר מקרוב, בשנים שהתגוררתי בניו יורק. נתקלנו זו בזו פעמים רבות באירועי השקה ובמסיבות עיתונאים. היא תמיד הייתה יפה ומטופחת, מפזרת חיוכים לכל עבר ומשוחחת עם כולם. אבל כמו כל פוליטיקאית רבת-עוצמה, ברגע שהשואו נגמר החיוך נעלם, והילרי הפכה לאדם אחר לגמרי: הילרי של מסדרונות הסנאט, לא זו שמחייכת למצלמות. על נשים ”גבריות” בעמדות מפתח, ועל האופי הנשי, שמן הראוי שנחזור ונשתמש בו ” – כך כינו אותה בניו יורק; כינוי גנאי Carpetbagger ” לפוליטיקאית שמשתלטת בכוחנות על משרה ציבורית באזור שכלל לא הגיעה ממנו ואין לה קשר אליו, רק כדי לקדם את עצמה. אבל הילרי היא לא מוקד העניין. היא לא שונה מאנגלה מרקל, תרזה מיי ועוד נשים רבות שמטפסות לעמדות מפתח גלובליות. אולי החברה מביטה בהן בהערצה כעל נשים ששברו את תקרת הזכוכית, אבל האבסורד הוא שבדרך למעלה, הן דווקא מטשטשות את התכונות הייחודיות שלהן כנשים ומתנהלות כמו גברים. חבל. אנחנו כחברה מפסידים מכך בגדול. אילו נשים בשלטון היו מפגינות נוכחות נשית, העולם היה נראה אחרת. אם כל נבחרת ציבור הייתה דורשת לא פחות מאיך שהיא דורשת מבני ביתה, כולנו היינו מרוויחים ובענק. הזוג קלינטון הם דוגמה חיה למהפך מעולם ששייך לגברים, לעולם שנשים יוצאות אל קדמת הבמה ומגיעות לעמדות מפתח בכל התחומים. אבל עכשיו עלינו להתקדם לשלב הבא. העולם זקוק לנשים עם אופי של אישה, ולא לנשים עם אופי של גבר. האנושות מבקשת בצמא ביטויים נשיים של אכפתיות והקשבה, רוך ודאגה, וכן, גם להתנהלות החלטית וקשוחה.

ביל ואני

ראש ממשלת ניו-זילנד ג׳סינדה ארדרן

אנגלה מרקל

הילרי ואני

11

דנה נהרי בעיר המסוכנת בעולם

אפרת אהרוני ילד שלנו

”איפה הוא?! איפה הוא יכול להיות?”, הדופק שלי טס, מחשבות מפחידות על גבול פרנואידיות התחילו להתגנב למוחי, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום. אז רצתי, רצתי כמו מטורפת ברחבי הפארק העצום אוחזת בבטן הריונית של חודש שמיני וכבר לא היה לי אוויר ורציתי לבכות. עד שמצאתי אותו עומד בנחת בין פרחים צבעוניים, את הקטנצ’יק הזה שהוא הדבר הכי יקר בחיים שלי, ורק חיבקתי אותו חזק, עוצרת את עצמי שלא להתפרץ עם כל סערת הרגשות, מוחה בשקט דמעה. מאז שאני אימא, אחד הפחדים הגדולים ביותר שלי הוא שהילדים שלי ילכו לאיבוד. תמיד אני חופרת לילדים ומזכירה להם שאם פעם יקרה כזה דבר, שייגשו לאיזו אישה ויגידו לה שהם לא מוצאים את אימא, והיא בטוח תעזור להם ולא תעזוב עד שימצאו אותי. כי ברגע האמת, אני לא סומכת על אף אחד, לא שוטר, לא מאבטח, כלום. רק עליכן אני סומכת, אפילו שאנחנו לא מכירות, אני יודעת בלב שלם שתדאגו לילד שלי כמו לשלכן, כמו שאני אדאג לילדכן כמו לשלי. אז אולי ביומיום, אם אתקל בכן ברחוב תחלוף בי מחשבה קטנונית על איך אתן מתלבשות או איך אתן מתנהגות, ואולי גם אתן תסתכלו אותו דבר עליי, אבל בדברים הגדולים והחשובים בחיים, אנחנו מבינות אחת את השנייה, יש לנו אחריות ודאגה משותפת שהם מעל הכול. ועכשיו נראה לי שכל המדינה שלנו היא כמו ילד שהלך לאיבוד, שכחנו מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה בכלל, ואני שוב חרדה לקטנצ’יק הזה שהוא הדבר הכי יקר בחיים שלי, שפעם עמד בנחת בין פרחים צבעוניים, והיום הוא גדל למציאות של פירוד, התלהמות ושנאה, ואני לא יודעת בכלל איזה עתיד ותקווה אני משאירה לו. וברגע האמת, אני לא סומכת על אף פוליטיקאי אגואיסט, על אף מפלגה, כלום. רק עליכן אני סומכת, אפילו שאנחנו לא מכירות, אני יודעת בלב שלם שרק אנחנו מסוגלות להתחבר לכוח גדול שידביק את שברי העם ויאחד אותנו לעם אחד, למשפחה אחת גדולה, שיש בה אושר, ביטחון, שלום ותקווה, לנו ולילדים של כולנו.

קולומביה אחרי הצבא. אני מטיילת עם החברה הכי טובה שלי ובערך עם כולם, באותו המסלול המוכר. אחרי כמה שבועות גלשנו ממנו והתחלנו להרגיש בבית. ממש בבית. הדרום-אמריקאים כל כך מקסימים, הטבע מדהים, כבר דיברנו ספרדית והתאהבנו במקום. באותו ערב זה קרה. משכנו את הזמן במסעדה עוד ועוד. הדחקנו את העובדה שהשמש שוקעת, ואת האזהרות שבוגוטה היא העיר הכי מסוכנת בעולם ולא מסתובבים בה לבד, וכבר ירד החושך והיינו חייבות לחזור למלון. ההליכה הייתה מהירה, לחוצה, ופתאום הופיעו שני בחורים מקרן רחוב, עקבו אחרינו במבטים והתחילו לרוץ; בידיהם היו שני מקלות מחוברים בחבל, וממש לא רצית לחשוב מה הם עלולים לעשות. רצנו בכל הכוח אבל זה הרגיש כמו בהילוך איטי. הם השיגו אותנו בקלות. אחד מהם כבר תפס בתיק של חברה שלי, ואז נשמעה צרחה בספרדית: ”איודה!!!” (הצילו!). לא עברה דקה וכמעט כל החלונות ברחוב היו פתוחים ומוארים, ובכולם נשים צועקות בקולות ״איודה!״ זה לא היה הקול שלי וגם לא הקול שלה, אבל זה היה קול נשי. בעקבותיו נפתח חלון ואור בהיר בקע ממנו. ראש של אישה בחלוק הציץ החוצה, וגם היא צעקה: ”איודה!”. עוד חלון מואר נפתח, עוד ראש נשי בשיער פזור הגיח מהחלון בצעקה, ועוד אחד. לא עברה דקה וכמעט כל החלונות ברחוב היו פתוחים ומוארים, ובכולם נשים צועקות בקולות ”איודה!”. שני השודדים החצופים שלנו מצאו את עצמם בלב רחוב מואר וקולני כשכל הפוקוס עליהם. הם התנדפו כמו לא היו. בחורה יפה יצאה לרחוב וחיבקה אותנו. היא סיפרה שמכת השודים והאלימות באזור הפכה בלתי נסבלת עד שכל הנשים בסביבה עשו ביניהן הסכם: בכל פעם שמישהי רואה סכנה היא צועקת ”איודה!”, וכל מי ששומעת אותה פותחת חלון, מדליקה אור ומתחילה לצעוק בקולי קולות. כך הן מבריחות את כל הסכנות. זו הייתה בשבילי חוויה מכוננת, עוצמתית מאוד. דוגמה מוחשית איך נשים ביחד, בדאגה ובחכמה יכולות לעשות הכול. פשוט הכול. כל הטוב יבוא לעולם כך.

? בואי נשמור על קשר israelit.org.il : כתבי לנו טור אישי, דעה או תגובה באתר שלנו

Page 1 Page 2 Page 3 Page 4 Page 5 Page 6 Page 7 Page 8 Page 9 Page 10 Page 11 Page 12

Made with FlippingBook - Online catalogs