ישראלית | עיתון נשים חברתי | יולי 2019

דנה נהרי בעיר המסוכנת בעולם

אפרת אהרוני ילד שלנו

”איפה הוא?! איפה הוא יכול להיות?”, הדופק שלי טס, מחשבות מפחידות על גבול פרנואידיות התחילו להתגנב למוחי, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום. אז רצתי, רצתי כמו מטורפת ברחבי הפארק העצום אוחזת בבטן הריונית של חודש שמיני וכבר לא היה לי אוויר ורציתי לבכות. עד שמצאתי אותו עומד בנחת בין פרחים צבעוניים, את הקטנצ’יק הזה שהוא הדבר הכי יקר בחיים שלי, ורק חיבקתי אותו חזק, עוצרת את עצמי שלא להתפרץ עם כל סערת הרגשות, מוחה בשקט דמעה. מאז שאני אימא, אחד הפחדים הגדולים ביותר שלי הוא שהילדים שלי ילכו לאיבוד. תמיד אני חופרת לילדים ומזכירה להם שאם פעם יקרה כזה דבר, שייגשו לאיזו אישה ויגידו לה שהם לא מוצאים את אימא, והיא בטוח תעזור להם ולא תעזוב עד שימצאו אותי. כי ברגע האמת, אני לא סומכת על אף אחד, לא שוטר, לא מאבטח, כלום. רק עליכן אני סומכת, אפילו שאנחנו לא מכירות, אני יודעת בלב שלם שתדאגו לילד שלי כמו לשלכן, כמו שאני אדאג לילדכן כמו לשלי. אז אולי ביומיום, אם אתקל בכן ברחוב תחלוף בי מחשבה קטנונית על איך אתן מתלבשות או איך אתן מתנהגות, ואולי גם אתן תסתכלו אותו דבר עליי, אבל בדברים הגדולים והחשובים בחיים, אנחנו מבינות אחת את השנייה, יש לנו אחריות ודאגה משותפת שהם מעל הכול. ועכשיו נראה לי שכל המדינה שלנו היא כמו ילד שהלך לאיבוד, שכחנו מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה בכלל, ואני שוב חרדה לקטנצ’יק הזה שהוא הדבר הכי יקר בחיים שלי, שפעם עמד בנחת בין פרחים צבעוניים, והיום הוא גדל למציאות של פירוד, התלהמות ושנאה, ואני לא יודעת בכלל איזה עתיד ותקווה אני משאירה לו. וברגע האמת, אני לא סומכת על אף פוליטיקאי אגואיסט, על אף מפלגה, כלום. רק עליכן אני סומכת, אפילו שאנחנו לא מכירות, אני יודעת בלב שלם שרק אנחנו מסוגלות להתחבר לכוח גדול שידביק את שברי העם ויאחד אותנו לעם אחד, למשפחה אחת גדולה, שיש בה אושר, ביטחון, שלום ותקווה, לנו ולילדים של כולנו.

קולומביה אחרי הצבא. אני מטיילת עם החברה הכי טובה שלי ובערך עם כולם, באותו המסלול המוכר. אחרי כמה שבועות גלשנו ממנו והתחלנו להרגיש בבית. ממש בבית. הדרום-אמריקאים כל כך מקסימים, הטבע מדהים, כבר דיברנו ספרדית והתאהבנו במקום. באותו ערב זה קרה. משכנו את הזמן במסעדה עוד ועוד. הדחקנו את העובדה שהשמש שוקעת, ואת האזהרות שבוגוטה היא העיר הכי מסוכנת בעולם ולא מסתובבים בה לבד, וכבר ירד החושך והיינו חייבות לחזור למלון. ההליכה הייתה מהירה, לחוצה, ופתאום הופיעו שני בחורים מקרן רחוב, עקבו אחרינו במבטים והתחילו לרוץ; בידיהם היו שני מקלות מחוברים בחבל, וממש לא רצית לחשוב מה הם עלולים לעשות. רצנו בכל הכוח אבל זה הרגיש כמו בהילוך איטי. הם השיגו אותנו בקלות. אחד מהם כבר תפס בתיק של חברה שלי, ואז נשמעה צרחה בספרדית: ”איודה!!!” (הצילו!). לא עברה דקה וכמעט כל החלונות ברחוב היו פתוחים ומוארים, ובכולם נשים צועקות בקולות ״איודה!״ זה לא היה הקול שלי וגם לא הקול שלה, אבל זה היה קול נשי. בעקבותיו נפתח חלון ואור בהיר בקע ממנו. ראש של אישה בחלוק הציץ החוצה, וגם היא צעקה: ”איודה!”. עוד חלון מואר נפתח, עוד ראש נשי בשיער פזור הגיח מהחלון בצעקה, ועוד אחד. לא עברה דקה וכמעט כל החלונות ברחוב היו פתוחים ומוארים, ובכולם נשים צועקות בקולות ”איודה!”. שני השודדים החצופים שלנו מצאו את עצמם בלב רחוב מואר וקולני כשכל הפוקוס עליהם. הם התנדפו כמו לא היו. בחורה יפה יצאה לרחוב וחיבקה אותנו. היא סיפרה שמכת השודים והאלימות באזור הפכה בלתי נסבלת עד שכל הנשים בסביבה עשו ביניהן הסכם: בכל פעם שמישהי רואה סכנה היא צועקת ”איודה!”, וכל מי ששומעת אותה פותחת חלון, מדליקה אור ומתחילה לצעוק בקולי קולות. כך הן מבריחות את כל הסכנות. זו הייתה בשבילי חוויה מכוננת, עוצמתית מאוד. דוגמה מוחשית איך נשים ביחד, בדאגה ובחכמה יכולות לעשות הכול. פשוט הכול. כל הטוב יבוא לעולם כך.

? בואי נשמור על קשר israelit.org.il : כתבי לנו טור אישי, דעה או תגובה באתר שלנו

Made with FlippingBook - Online catalogs