מידע העיר

אורה שושן

עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.

לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה

"זה הזמן לפסוע לתוך הערפל, כי שמה האלוקים..." (שולי רנד)

ההסכמה הזו, נמצא המוצא.

הגבוהה ביותר היא הכתר, המכונה גם "אין". זהו מרחב שמעבר להשגה השי כלית. כשאנחנו מתעקשים "לדעת", אנחנו מצמצמים את המציאות למימדים הקטנים של ההבנה המוגבלת שלנו. כשאנחנו מסכימים ל"לא לדעת", אני חנו נפתחים לאור האין-סוף. הראי"ה קוק מוסיף נדבך קריטי להי תמודדות עם אי-הוודאות. הוא מסביר שהערפל אינו תקלה בדרך, אלא תנאי לצמיחה. בעולם של ודאות מוחלטת, אין מקום לבחירה חופשית או למסירות נפש. דווקא בתוך ה"חשכה" של חוסר הידיעה, האדם נדרש לגייס כוחות פניי מיים של אמונה וביטחון שאינם תלויים בנסיבות חיצוניות. הערפל הוא הרחם שבו נולדת האמונה האמיתית. במגילת אסתר, רגע המפנה מתי רחש כשאסתר עוברת מחישובים פוליטיים של הישרדות להתמסרות "וכאשר אבדתי, מוחלטת. המילים י � הן הביטוי העילאי של ב אבדתי"" טחון בכוח העליון. זוהי לא הצהרה של ייאוש, אלא של שחרור אקטיבי. אסתר אומרת: "אני לא יודעת מה תהיה התוצאה – חיים או מוות – אבל אני יודעת מה השליחות שלי כרגע". כשהיא מפסיקה לנסות להי בטיח לעצמה את המחר, היא הופי כת לכלי שדרכו הנס יכול להופיע. בתהליך הטיפולי, זהו הרגע שבו האדם מפסיק להילחם בחרדה ומסי כים "לשהות" בתוכה; ודווקא מתוך "כאשר אבדתי אבדתי" – תנועת ההתמסרות של אסתר

בעולם המערבי, ידע הוא כוח ושליטה היא חזות הכל. אנחנו מחנכים את עצמנו לדרוש תשובות, לתכנן צעדים ולבנות חומות של ודאות מול העתיד. אך פעם בשנה, בשיאו של יום הפורים, חז"ל מציבים בפנינו דרישה שהיא לכאורה "חייב איניש הפוכה מכל הגיון אנושי: זוהי אינה לבשומיא... עד דלא ידע". קריאה לאובדן חושים שטחי, אלא הזמי נה לריפוי עמוק של הנפש דרך שחרור האחיזה במושכות המציאות והסכמה לפסוע אל הלא-נודע. כשהשכל פוגש את קצהו רבי נחמן מברסלב, בחוכמתו הפסיי כולוגית הפנומנלית, טבע את המשפט: ברובד "תכלית הידיעה – שלא נדע". הטיפולי, חרדה היא לעיתים קרובות תוצר של מאמץ יתר של השכל "לפי תור" את העתיד. אנחנו מריצים תסריי טים, מחשבים סיכונים ומנסים למנוע כאב, אך המאמץ הזה עצמו הוא שמייצר את הסבל. רבי נחמן מלמד אותנו ששיא הידיעה הוא לא לצבור עוד מידע, אלא להי גיע לנקודה שבה האדם מבין בענווה: "קטונתי. אני לא יודע". בנקודה הזו, כשהשכל מרים ידיים, הנפש יכולה סוף סוף לנשום. זהו המעבר מ"שליטה" ). החרדה T rust( " ) ל"אמון C ontrol( מתפוגגת לא כי קיבלנו תשובה, אלא כי הפסקנו להילחם בשאלה. הערפל כמקום של מפגש: מהרמ"ק ועד הרב קוק בעולם הקבלה של הרמ"ק, המדרגה

המעבר מביטחון עצמי לביטחון בבורא איך זה פוגש אותנו היום, מול אי- הוודאות המטלטלת של חיינו? החרדה מתעוררת כשאנחנו מרגיי שים שהכל מונח על הכתפיים שלנו. העבודה האמונית היא להעביר את הבעלות. כוח עליון מנהל את העוי לם, ואנחנו רק שחקנים בתוך מחזה גדול שאיננו רואים את סופו. במקום לנסות "להדחיק" את חוסר הוודאות, התנועה היא להפוך אותה למרי חב של קדושה. להבין שהקב"ה לא נמצא רק כשהכל ברור ונהיר, אלא הוא נמצא דווקא שם, בתוך הערפל שמסתיר אותו. האמונה והביטחון הם השריר שמתחזק דווקא כשאין לנו תשובות, כשאנחנו מוכנים להרפות מהצורך בפתרון ולהישען על מי שמחזיק את המציאות כולה. כשאנחנו מגיעים ל"עד דלא ידע", אנחנו פושטים את בגדי השליטה המעיקים ולובשים את בגדי השמחה הפשוטה – שמחה של ילד שסומך על אביו שיוביל אותו בדרך, גם אם היא חשוכה כרגע. "את קולך שמעתי מתוך הערפל... כי שמה האלוקים."

ליצירת קשר: mishpaha@hiburimbs.org 052-7710448 | 055-9114672 אורה.

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online