עיתון "האומה" | גיליון 43

אתם מאמינים בשדים? אני לא. אבל מסתבר שהשדים מהעבר שבו לרדוף אותנו. חזרתי השבוע מכנס מיוחד למאבק באנטישמיות באוקספורד וזה מה ששמעתי מגרש השדים

היהודים שנרדפו בכל העולם, נושאת על גבה חטוטרת יהודית בינלאומית, שרבים מהם – כן, מהיהודים – היו שמחים לו היינו נעלמים מעל פני האדמה. אנחנו, והמדינה שלנו. שנאת ישראל היא הבון-טון היום. כשזה בא מהצד הימני של המפה הפוליטית זה ברור. לאומנים אנטישמים תמיד שמחו להאשים את היהודים בקונספירציות ובכל הרעות החולות בעולם. ושלא תבינו לא נכון, הן מעולם לא נעלמו. "הפרוטוקולים של זקני ציון" עושים קמבק. פוליטיקאים ימניים-קיצוניים, אנטישמיים ומכחישי שואה – כמו דיוויד דיוק בריטי – ממלאים אולמות של אלפי אנשים ששילמו עשרות לירות שטרלינג כדי שיספר להם עד כמה העולם נשלט על ידי משפחת רוטשילד ושליחיה הציונים,

ותומך זכויות אדם – שונא את ישראל. את הקמפוסים במערב כבר איבדנו מזמן, זה ידוע. אנשי עשו עבודה טובה ואנחנו ישנו על האף, עסוקים BDS ה- באומת הסטארט-אפ שלנו. הלייבור באנגליה הפכה למפלגה BBC אנטישמית. בזמן שהותי בממלכה המאוחדת שודרה ב- תוכנית עומק על האנטישמיות במפלגה. הם כמובן טוענים שהם לא אנטישמים, אלא רק אנטי-ציונים. ולא, הם לא קונים את התלבושת של ישראל כמדינה ליברלית, מוסרית ונאורה. הם לא מתרשמים מעצם הזכויות לגאים, הזכויות למיעוטים ועוד; אל תבלבלו אותם עם עובדות. ולא שבארה"ב המצב יותר טוב. מרצים יהודים בקמפוסים משקשקים להזדהות עם ישראל. הם לא יכולים לומר מילה עידוד אחת על ישראל בלי

ערן קורץ

את ז'קלין פגשתי במסעדה ברובע היהודי באחת הערים היפות בצרפת, שטרסבורג. דיברנו חצי צרפתית עילגת שלי וחצי אנגלית עילגת שלה. עברית היא לא יודעת, למרות שבאוגוסט תגיע לארץ לביקור המשפחה השנתי שלה. "הבן שלי הוא נשיא הקהילה היהודית" סיפרה בגאווה, והוסיפה שבית הכנסת הגדול והמרכז הקהילתי נמצאים ממש מעבר לכביש ושכדאי ללכת לבקר, "רק תכינו דרכונים בשביל הביטחון". "בדיקה ביטחונית?" הופתעתי בקול, "כן, אבל אין פה שום אנטישמיות, אולי בפריז ובמרסיי יש - אבל לא פה!", אמרה בנחרצות, כמו כל יתר היהודים שפגשנו ברובע. הייתה לנו חצי שעה פנויה אז הלכנו לראות מקרוב את עולמה של ז'קלין. כשהגענו גילינו ניידת מאוישת בשלושה שוטרים צרפתיים שומרת את הפתח בכל שעות היממה, ובכניסה לבית הכנסת ניצבה עמדת אבטחה משוריינת כמו מעבר בידוק ביטחוני בין מדינות עוינות. "אסור לכם להיכנס!" הכריז אליהו, בחור חרדי שהגיע למקום. "למה? אבל אנחנו ישראלים מפתח תקווה!", הזדעקנו. "אי אפשר", ענה במבט מתנצל ומיהר ללכת. "אבל, ז'קלין..." ועוד לפני שהתחלתי את המשפט הגיחה ג'קלין בפתאומיות וציוותה על השומר: "פתח להם מיד! הם ישראלים מפתח תקווה, משפחה שלנו!". נכנסנו. אליהו התלווה אלינו אפוף חשדות ופחדים. הוא לא סומך עלינו. אולי אנחנו מתחזים? הוא נזהר במילותיו, "אלפיים מתפללים יכולים להיכנס לכאן, אבל מקסימום עשרים מגיעים בשבתות", סיפר ביובש. כל חזותו משדרת עייפות. עייפות מלחשוש, מלהגן, מלהסתיר את עצמו. "אין פה שום אנטישמיות" היהודים של שטרסבורג היפה "נהנים" מאבטחה כבדה, אבל מסרבים לדבר על אנטישמיות. אולי כדי להסתיר מאיתנו, אולי זו האווירה הצרפתית שמשכיחה את מה שכואב בשנים האחרונות נמצאים היהודים באנגליה ובארה"ב תחת מתקפה חריפה. והם ממש לא יודעים את נפשם מרוב חשש. שורשי המתקפה הם אנטישמיות מסורתית, זו של "הפרוטוקולים של זקני ציון" עם תינוקות, עם עלילות דם ר" שחשבנו שנעלמו ֶ ר שטירמ ֶ ועם כל הסמלים של גבלס ו"ד מן העולם. הלבוש מעודכן לפי צו האופנה האחרונה – אנטי- ציוני, אנטי-ישראלי. מדינת ישראל, הביטחון שלנו, ה"לעולם לא עוד", המפלט של בתפאורה כמו לקוחה מתוך סרט של "הארי פוטר", נערך החודש באוקספורד כינוס של אנשי אקדמיה מרחבי העולם, שהתכנסו על מנת לבנות תוכניות לימודים להתמודדות עם תופעת האנטישמיות. איכשהו מצאתי את עצמי שם. , אני סטודנט לתואר שני באנטישמיות 56 , בגילי המופלג ודה-לגיטימציה לישראל באוניברסיטת חיפה. איך התגלגלתי לשם שווה ספר בפני עצמו, אבל לא על עצמי רציתי לכתוב, אלא על הלבושים החדשים של האנטישמיות שפרצה לחיים של יהודי העולם המערבי, בייחוד יהודי אנגליה וארה"ב, ועל הקשר שלהם לחיים של כולנו במדינת ישראל. שלי פרץ

שישתיקו אותם. שלא לדבר על המפלגה הדמוקרטית, שם מצהירים בגלוי על הצורך בשינוי המדיניות כלפי ישראל. ישראלים שחיים כאן, בישראל, לא מודעים לכך. כמוני לפני הנסיעה. מבחינתנו שהיהודים בתפוצות יפסיקו לבכות ויעלו ארצה, אם קשה להם. אבל השנאה המופנית כלפי המדינה וכלפי הציונות כל-כך גדולה, שהיא הגיעה לנקודת האל-חזור. זאת לא "הבעיה שלהם", זאת הבעיה שלנו. העולם לא מבחין בין היהודים, מבחינתם כולם שדים.

ועוד עשרות דוגמאות כאלה. אלו השדים הישנים מן העבר שרק פשטו את צורת האנטישמיות הישנה, ולבשו תלבושת חדשה של שנאת מדינת ישראל. אבל, וזה אבל גדול, מדובר רק בחלק קטן מהתמונה. השינוי המשמעותי הוא השנאה ליהודים שבאה משמאל. "ישראל – מדינת אפרטהייד מרושעת" זה הנרטיב שמספרים אנשי השמאל. ישראל היא מדינה שמפרה זכויות אדם, רשע שיש להיפטר ממנו. כל מי שמחשיב את עצמו אנושי תחושת החרדה שלו חדרה את מעטה הפוליטיקלי-קורקט שלי, אז כדי להרגיע את האווירה התחלתי לספר לו על עצמנו, על הטיול המשפחתי שלנו, על חכמת הקבלה שאנחנו לומדים. עיניו נאורו פתאום ורכבת שאלות שעטה ממנו אליי. "לומדים לומדים? ממש מיישמים בפרקטיקה או רק בתיאוריה?"; "רגע, גם נשים לומדות? איך זה יכול להיות?". וגרשון בעלי, שסיים את הסיבוב בבית הכנסת הענק, הצטרף אלינו וסיכם בפשטות שאנחנו מיישמים בפועל את הכלל "ואהבת לרעך כמוך". אליהו הוקסם מעט, אבל עדיין נראה חסר מנוח ומדוכדך. חצי שעת הביקור שלנו הגיעה לסיומה, לא לפני שהתוודענו שאליהו הוא בעצם ישראלי מבני-ברק שהיגר לכאן בעקבות אהבתו ושאת הקניות הם עושים בגרמניה כי זה ברבע מחיר, ו"ממש אין כאן אנטישמיות. ממש לא. סתם אבטחה כבדה". נפרדנו בחמימות בניגוד לקרירות שהייתה כשנפגשנו, ועזבנו את העיר. בדרך עשינו גוגל וראינו שרק בשנה האחרונה בשטרסבורג היה פיגוע של דאעש, השחתה של אנדרטת ההנצחה של בית הכנסת הגדול שבו היינו והשחתת קברים יהודים באזור. ואני רק תהיתי למה הם אומרים שהכול טוב? הם רק רוצים שאנחנו נרגיש נעים או שהם רוצים להרגיש נעים? או שאולי כל עוד שהשואה לא נוגעת בפרקטיקה האנטישמיות נשארת בתיאוריה?

שאטרסטוק

צפו בסרטון מרגש

kab.co.il/9av

Made with FlippingBook - Online catalogs