עיתון "האומה" | גיליון 43

עכשיו, כששנאת אחים הפכה חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית שלנו והשיח המפלג נהיה דבר שבשגרה, ענת אלינב נפגשה לשיחה עם פרופ' להיסטוריה, מוזיקאי-יוצר, ד"ר לפילוסופיה, במאי קולנוע וחוקרת דנ"א, ומצאה את המקום שבו החורבן החברתי של אז ושל היום נפגשים

המדינה. היא מבינה ש'אוקיי, יש לי אמונות, יש לי עמדה, ואני בוחרת לא ללכת איתה עד הסוף בגלל שהמחיר שכולנו עלולים לשלם יהיה גבוה מדי". אז לוותר על מה שאני מאמינה בו? "אנחנו צריכים להבין שאצל האחר קיים משהו שאין אצלי. אם העולם מורכב זה לא אומר שאני צריך להרוס אותו, למרות שאני לא מבין אותו. אנחנו נמצאים בנקודה שאנחנו צריכים לבחור, לבחור בחיים, כלומר בחיים של כולם". אני מתיישבת אחרי שבוע ראיונות ארוך מול המחשב, דולה פיסות של עבר והווה ומנסה לטוות אותן יחד; רוצה לצעוק פנימה שאתעורר, שאתאמץ יותר. אני מגיפה את התריסים מהלילה שבחוץ, עוצמת עיניים ומקווה שכשאפקח אותן לא אגלה שחלום הבלהות הזה הפך למציאות, מקווה שנגלה חזון חדש שיחבר בינינו. "ההיגיון אמר לי שזה החלק החסר", מזיג מכוון את הגיטרה ומסכם: "ההבנה שקודם כול, אחדות. היא צריכה להיות מאבני הבניין, הבסיס. הפיצול יכול להתקיים בהמשך, מעלייה, כמו ענפים של עץ שצומחים מגזע אחד".

ד"ר נורית בובליל

ד"ר בן-שחר: "אנחנו צריכים להבין שאצל האחר קיים משהו שאין אצלי. אם העולם מורכב זה לא אומר שאני צריך להרוס אותו, למרות שאני לא מבין אותו. אנחנו נמצאים בנקודה שאנחנו צריכים לבחור, לבחור בחיים, כלומר בחיים של כולם"

שנה מאוחר יותר, אנחנו רואים שדבר ראשון הוא תופס את המדינה שבה הוא חי כדבר מובן מאליו, כלומר שהדבר הזה, כך או אחרת, ימשיך להתקיים. ודבר שני, הוא אומר, 'אוקיי, התפשרתי פה, התפשרתי שם, אני יותר לא אהיה ילד הכאפות של החברה הישראלית, הגיע התור שלנו'. והיום אנחנו שומעים את זה בכל מיני קבוצות בחברה הישראלית. אז כן, בהחלט הגענו לגיל המסוכן שבו אחדותנו עומדת למבחן". לב אחד כדי להירגע מהדאגה שהתחילה לכרסם בי, התקשרתי לחברה המלומדת שלי ד"ר נורית בובליל, מדענית וחוקרת דנ"א, שתיתן לי איזו תקווה מבוססת על חורבן ובנייה מחדש. היא סיפרה לי על מצב מאוד מעניין של הרס או חורבן בגוף האדם. "יש מצב מיוחד שמתרחש בגוף" מתארת בובליל, "שבו תא בודד מפעיל מנגנון יזום שגורם לו לפירוק מוחלט. אותו תא מקבל סיגנלים מהסביבה שמשהו בהתנהגותו מפריע לגוף כולו. משהו במכלול החיים המשותפים מסמן לו, 'אתה חייב לשנות משהו, משהו בך הוא לא נכון לסביבה'. הפעולה הזו שבה התא משמיד את עצמו לא מקרית כלל, כי בראייה רחבה יותר, עדיף לגוף כרגע להתקיים בלי אותו התא". אבל מה הקשר בין התא הזה אליי? על איזו הקרבה את מדברת ביחס לחברה האנושית? "הקרבה נתפסת כפעולה הירואית ואבסולוטית, כמו במקרה של התא שהורג את עצמו למען הגוף. אבל האמת היא שבעולם הקשוח שלנו, הקרבה גדולה יכולה להתבטא במעשים מאוד פשוטים וקטנים לכאורה, שכנראה דורשים מאיתנו, ובתקופה הזאת במיוחד, מאמץ שאנחנו לא מורגלים בו. אני מדברת על נדיבות וגמישות כלפי האחר, כתוצאה מעצם ההכרה שהפרט האחר קשור אליי, בדיוק כמו התלות של התא הפרטי בגוף השלם ולהיפך. רגישות הדדית, זאת ההתחלה". השיחה עם נורית מזכירה לי דברים דומים שד"ר בן-שחר אמר בפגישתנו בירושלים: "חברוֹת שמולידות את עצמן ומקימות מדינה המורכבת מקבוצות שונות, מבינות שכל קבוצה צריכה לוותר במשהו על האג'נדה שלה לצורך ייסוד והמשך קיום

תמונה מתוך הסרט ״אגדת חורבן״. בימוי גידי דר. ציירים: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט

מזיג: "אתה מנסה לשמור על שקט תעשייתי, אבל הדברים מבעבעים עם כל ידיעה חדשותית ומפריעים לך על בסיס יומיומי"

"המריבה כבשה את העיר, והרומאים כבשו את המריבה". יוספוס פלביוס

5

Made with FlippingBook - Online catalogs