ישראלית | עיתון נשים חברתי | אוגוסט 2019

2 0 1 9

א ו ג ו ס ט 2 ע י ת ו ן נ ש י ם ח ב ר ת י ג י ל י ו ן

#בעיניים_פקוחות מסתכלות למציאות בעיניים ושואלות, מה נוכל לעשות כדי שיהיה פה טוב יותר

3

2

קול קוראת

ימים אחרונים של חופשת הקיץ, וכולנו ציפייה שהשנה החדשה תביא עימה רוחות של שינוי ותקווה. עוד רגע נחזור לחיי היומיום המוכרים, נשים בבוקר את הילד בגן או בבית הספר, נשתה כוס קפה בעבודה, ניקח אוויר ונירגע. עוד רגע ונשקע חזרה בשגרת החיים, נתכרבל בשמיכה של אדישות ונמשוך אותה עד מעל לראשינו, שתכסה את העיניים ולא נצטרך עוד לראות את כל מה שלא נוח לנו. ככה אנחנו, פוקחות עיניים ומתעוררות לרגע ממבזק חדשות מזעזע. צועקות, מטקבקות, בוכות ומוחות, ואחר כך שוב עוצמות את העיניים עד הפעם הבאה. לא כי לא אכפת לנו, בדיוק ההפך, כי אכפת לנו, והלב שלנו נשבר לרסיסים מכל פעוט שחווה התעללות, מאדם חף מפשע שנדקר למוות, מילדה שנאנסת באכזריות, אבל כשהצדק לא יוצא לאור ואין שום פתרון באופק שימנע את האסון הבא, רק חוסר אונים משווע, לא נותר לנו אלא לעצום עיניים, שאולי קצת פחות יכאב. כמה שלא ננסה לחזור לשגרה, הדאגה נוקשת על דלתות ביתנו ולא נותנת לנו להמשיך כרגיל בחיינו כאילו כלום לא קרה. כי הנה זה קרה שם, וזה עלול לקרות גם כאן. וכשזה יגיע לכאן, כבר יהיה מאוחר מדי. אז אנחנו לא רוצות לחכות, אנחנו לא רוצות לעמוד מנגד, להירדם בשמירה, להתפשר או להסכים עם המצב בישראל. אלה החיים שלנו, הילדים שלנו, המדינה שלנו, הבית שלנו. אין לנו מקום אחר. אנחנו רוצות לפקוח עיניים, כולנו יחד, ולהתמודד עם המציאות, גם כשהיא בלתי נעימה, כי יחד יש לנו את הכוח להתעורר וגם להתגבר על כל בעיה. הגיליון הזה הוא קול קורא לשינוי! אנחנו ב"ישראלית" קוראות להעלות את המודעות למציאות המדאיגה הזאת שכולנו חלק ממנה, קוראות לעורר שיח, לשתף ולתת במה אחת לרעיונות ולהצעות להבראת החברה בכל התחומים. אנחנו בטוחותשמתוך חשיבה משותפת יגיעו פתרונות משמעותיים, כאלה שיחזירו את האיזון והשפיות אלינו, ולכולם. עצם השיתוף מחולל שינוי. אנחנו מחכותלךשתשמיעי אתהקולהמיוחדשלך, כי מהקולהאחדשל כולנו תגיעהתקווה והביטחון לבית שלנו. כנסי לדפי הפייסבוק והאינסטגרם שלנו – "ישראלית", תעקבי, תגיבי, תשתפי, תכתבי – יחד נסתכל למציאות בעיניים ונעשה שיהיה פה טוב יותר.

4 5 7 8

אז מה קרה לנו שצריך לחוקק חוקים של הברור מאליו, "חוק הגנה על קטינים וחסרי ישע"? גננת: הדור הבא כשנפגשתי עם ביבי לא הספקתי לקחת נשימה כשראש הממשלה פנה אליי ושאל: "ואם תדאגי לאחרים, מי ידאג לך?" מה שלא לומדים בבית הספר על כל אחד מאיתנו לחוש שהוא האחראי הבלעדי על קן הגוזלים, שלא ייפול, שלא יינזק

israelit.org. il

קרובים קרובים לא מלמדים אנשים לאלף את הכעס. הוא מתפרץ לנו בבליל של צעקות, האשמות ואיומים

11

מבית ״קבלה לעם״ | ישראלית - עיתון נשים חברתי רחלי לייטמן-לבנת הגהה: | נסטיה וורנוביצקי, מיכל קסטליין הפקה: | טלי יחזקאלי, ניצה מזוז שיווק: | דודי אהרוני ניהול: אורי שבתאי, רמי יניב, שרון ועקנין הפקת דפוס: | PERRY-CREATIVE ענבל אטיאס, יהודה גרינברג, סטודיו עיצוב גרפי: | רוני איז׳ק שילה שריג, אירה מזור, שרה ברייטשטיין, יעל מימון, שקמה סלע איפור ושיער: | לירון לוי, הילה שור, אלין בלוצרקובסקי, אילת גבאי הפקת תמונת שער: שני סלע, יעל אינברם, נועה דותן, עמית אמסלם, טלי אמסלם, יפית מויאל, שיראל דיין, טלי גרץ, אסתר שחר, אלינה גרדב, שירה לייבוביץ', נשים לאורך העיתון: מאשה שיוביץ, לנה זיו, רוני ואוריה בועז, תהל שדמון, מאיה רמון, מאשה ודריה רזניק, כברה תזזו, ג'ודי ברקוביץ, אדל ואלה מזור נוגה זמיר, סיגל רץ, דנה נהרי, רונית שי, מורן לב, עדי חסיד, אביבה בוטביקה תודות:

הבדידות הזאת שמזדחלת עד לעצמות עוטפת את כולי, ולא בא לי להזיז אצבע אם את החיסרון הבלתי נסבל הזה אין דבר שיוכל למלא מתגעגעת הביתה

צילום:

5

4

בשילוב של סטרס, עייפות ולחצים, כמעט כל אחת יכולה להגיע לאיבוד שליטה גננת: הדור הבא המפלצת שבנו מה קרה לנו שצריך לחוקק חוקים של הברור מאליו כמו "חוק הגנה על קטינים וחסרי ישע"?

בלי לחשוב פעמיים עניתי לביבי: "זה פשוט. ערבות הדדית"

מגשימה חלום 15 נערה שאפתנית בת ונפגשת עם ראש הממשלה. היא משתפת אותו בחלום גדול, חשוב ורלוונטי מתמיד

אפרת אהרוני

לירון אלכסנדר "אז מה, כבר לא כזה כבוד להיות גננת בימינו", הושחלה הערה במפגש אקראי עם חברה בסופר. לא התביישתי להגיד את דעתי אבל לא התאימה לי שיחת מלפפונים בנושא הזה, אז אמרתי "כן, זה מזעזע", והמשכנו הלאה, כמו שממשיכים הלאה אחרי "עוד" פרסום של התעללות בפעוטות. שמתי לב שהפרסומים באים בגלים וכל גל גדול וחזק מקודמו, קורע את הלב ומכווץ את הגוף. כבר ראיתי איך גננות, בניסיון לשמור על כבוד המקצוע חוזרות ואומרות שמדובר במקרים בודדים, אחוז אפסי. מצטערת, זה מסוג המקרים שלא בטל בשישים, כאן הסטטיסטיקה פחות רלוונטית. כאן כל מקרה בודד מחריב עולמות. אני זוכרת שבלימודים הבדלנו בין הפרופורציות השונות בפנים של פעוטות לעומת פנים של אנשים בוגרים, גאונות של הטבע שיצר מראה מעורר אמפתיה. אז מה קרה לנו שצריך לחוקק חוקים של הברור מאליו, "חוק הגנה על קטינים וחסרי ישע" ו"חובת דיווח על עבירה בקטין או בחסר ישע"? מוגנות ילדים שהייתה פעם טבעית, הולכת ונעלמת, ולנו אסור להיות שאננים. התופעה צריכה להדאיג אותנו מאוד. בהתחלה עוד הייתי עוקבת ומחפשת אחרי גזרי הדין, כדי לוודא שישיבו להן כגמולן, או פשוט כי לא ידעתי עוד מה לעשות. אחר כך הייתי מתכנסת חזרה לחלקת האלוהים הקטנה שלנו בגן. והיום? היום אני לא מתעמקת בהחלטות בית הדין, וגם לא מסתפקת בשלי, כי אני יודעת שאין דבר כזה גננת מושלמת. לכן, בסוף כל יום, בגן שלנו, כולנו מתאספים למעגל אחד -

נסטיה וורנוביצקי

זה קרה לי עם הילד הראשון. אני לא זוכרת מה בדיוק עשיתי, כנראה שלגמרי הדחקתי ולא הייתה שום מצלמה מעליי שתתעד את הרגע הנורא ההוא. הייתי עייפה מדי, מעל שעתיים ששכבתי לצידו והוא קפץ לי על הראש

"אני שמח לבשר לך שזכית בתחרות ממשלת הדור הבא", אמר הקול בצד השני של הטלפון. לא האמנתי שזכיתי; זה אמיתי ואני הולכת לפגוש את ראש הממשלה! אני עוד , סטודנטית לתואר ראשון במנהיגות חברתית, 15 לא בת והחלום שלי התגשם. כל כך רציתי להשמיע את הרעיונות שלי והנה הגיעה ההזדמנות, כזאת שלא יכולתי לדמיין. ראש הממשלה, אז כמו היום, בנימין נתניהו, הזמין את כל בני הנוער בארץ לשלוח הצעת חוק משמעותית. מתוך מאות הצעות שהוגשו רק חמישה מבני הנוער הוזמנו להיפגש איתו ועם השרים ולהציג את הצעותיהם הנבחרות. אני הייתי אחת מהחמישה. הגעתי למשכן הכנסת נפעמת ולחוצה מאוד; שיננתי שוב ושוב, משפט אחרי משפט. הגעתי עם מסר חשוב שרציתי

והעצבים טיפסו לגבהים. אי-שם בספרי ההדרכה מישהו החליט שילדים חייבים ללכת לישון בשבע בערב, ואני שרציתי להיות אימא אידיאלית ניסיתי כל פעם מחדש להרדים בשבע בערב, לפחות עד אותו ערב. אני רק זוכרת שנשרף לי הפיוז ואיבדתי את זה לגמרי. ברגע של טירוף התפרצתי עליו בשאגות; אולי טלטלתי אותו,

אבי אוחיון, לע"מ "ואם תדאגי לאחרים, מי ידאג לך?"

להעביר וקיוויתי שיתייחסו אליי ברצינות. רציתי לבטא במילים את מה שבער בי ובכל המתנדבים שהכרתי מהעשייה החברתית, ופחדתי שלא אצליח להסביר את עצמי ושהכול יתפספס. כשהגיע תורי לדבר, קמתי. הקול שרעד בהתחלה הפך לבוטח ומלא התלהבות. סיפרתי בפני ראש הממשלה והשרים הנכבדים איך על בתי הספר להכין אותנו

לחיים האמיתיים וללמד אותנו דרך דוגמאות וחוויות איך פועלות כל המערכות בחברה; איך לפתוח חשבון בנק, איך לבחור לעצמנו מקצוע ראוי ולמצוא עבודה טובה, איך לבחור בן זוג מתאים ולטפח זוגיות ארוכת שנים שלא תיגמר על מדרגות הרבנות, ובכלל, איך להסתדר עם אנשים. לרגע לא גמגמתי. את המשפט האחרון חתמתי בהכרזה שבמדינה שלנו, הכי הייתי רוצה שילמדו אותי לדאוג לזולת ולא רק לעצמי. ׳׳לא הספקתי לקחת נשימה כשראש

אולי השכבתי במיטה באגרסיביות שלא הייתה מביישת אף "גננת מתעללת". אולי גם וגם. יצאתי מהחדר ואמרתי לבעלי שאני לא מסוגלת יותר ושייכנס במקומי. הוא היה קצת המום, נכנס לחדר ואני יצאתי החוצה למרפסת. שמעתי אותו מדבר אליו ברכות ומנסה להרגיע, ואת הילד בוכה ומבקש אותי. ואני ישבתי לבד ובכיתי את נשמתי. כל פעם מחדש אני מלאת זעזוע ותרעומת מהגננות- סייעות-מטפלות שמתעללות, ובצדק, אין על כך מחילה. אבל בסתר ליבי אני יודעת שעד כמה שזה שטני ומפלצתי, האמת שזה גם אנושי לאללה. מפחיד עד כמה זה אנושי. משילוב של קצת סטרס, עייפות, לחצים ועוד כמה ילדים בוכים מסביב, כמעט כל אחת יכולה להגיע לאיבוד שליטה. לכל אחת מאיתנו יש גבול דק שיכול להיחצות. גם לאימא וגם לגננת. יהיו הפתרונות בגנים אשר יהיו, אני כאימא מבקשת לעצמי חינוך לחיים. אני רוצה ללמוד כל הזמן מי אני, להיות מודעת לאגו החייתי שעלול להתפרץ מתוכי בבת אחת, ולדעת איך לאזן את עצמי בכל מצב. ושוב, אף פעם לא לתת לה להתעורר, למפלצת שמנמנמת שם בפנים.

הגננות ואנשי הצוות, המדריכים והסייעים. כולנו בבדיקה עצמית מתמדת, בשיקוף משותף והכוונה שמטרתם ליצור מרחב בטוח ואוהב עבור הילדים. בזה צריך להשקיע. כי מצלמות וענישה חשובים, אך לא יפתרו את הבעיה. עבודת הגננת היא עבודה

הממשלה פנה אליי ושאל: "ואם תדאגי לאחרים, מי ידאג לך?". בלי לחשוב פעמיים עניתי את מה שהיה לי ברור כשמש: "זה פשוט. ערבות הדדית. אני אדאג להם והם ידאגו לי". , נשואה ואימא 23 שמונה שנים עברו מאז. היום אני בת לשני בנים. והנה מדינת ישראל מוצאת את עצמה שוב שבועות ספורים לפני בחירות חוזרות ובלי טיפת חזון, בלי תוכניות ומטרות עתידיות. המפלגות עסוקות בסכסוכים והשמצות, וגם אנחנו. מתוך הייאוש שחוזר ועולה אני מבינה שאם לא נבנה בינינו את החזון הזה, לא יהיה כאן טוב יותר. אז אם הייתי מוזמנת להיפגש שוב עם ראש הממשלה הייתי עונה לו בדיוק את אותה תשובה תמימה של ילדה, אבל הפעם בקול רם ומודאג, במבט בוגר ומפוכח. ערבות הדדית רלוונטית לנו יותר מתמיד, היא חמצן למדינה חנוקה משנאה, והיא תלויה רק בנו.

של הלב. עבודה של אהבה ודאגה, עבודה של התחייבות להיכרות והקשבה, עבודה של סבלנות ושל הרבה התגברות, עבודה של שמחה והתלהבות, עבודה של כנות. ועבודה כזאת זקוקה לסביבה ומשוב, לתמיכה ושיתוף.

7

6

מה שלא לומדים בבית הספר ערבות הדדית היא ערך עליון וראוי שמשרד החינוך יאמץ אותו כמוטיב מוביל מהפעוטון ועד הבקו"ם, אבל נדמהשגם לנו ההורים וגם למשרד החינוך אין מושג מה זה אומר ואיך עושים את זה. הבעיה והפתרון

לא מגזימה בכלל הילד שלי עולה לכיתה א'. איך אימא נורמטיבית כמוני מגיבה לזה? בהיסטריה כמובן

ובבית עם הילדים. בבית הספר זה צריך להיות ערך שחי ונושם בין צוות המורים ובקשר שבין המורים להורים כי ערבות הדדית היא לא סתם "ערך". זהו כלל שמשנה את היחס שלנו למציאות שבה אנחנו חיים, ומפעיל את הרגשת האחריות האישית שלנו כלפי אחרים. הגוזלים שלי אחד התיאורים היותר יפים ששמעתי לערך הערבות ההדדית, הוא שעלינו להתייחס לכדור הארץ ולכל החיים שיש בו כמו לקן של גוזלים. כשאנחנו נתקלים בקן של גוזלים, המראה מעורר בנו התרגשות מהולה בחמלה, ורצון שהקן הזה יישמר, שלא ייפול, שלא יינזק. וזה לעיתים אף גורם לנו לעשות פעולות שונות כדי לדאוג שהקן יהיה שמור ובטוח. כך בעצם עלינו לנהוג האחד כלפי האחר. על כל אחד מאיתנו לחוש שהוא האחראי הבלעדי על קן הגוזלים, שלא ייפול, שלא יינזק. נראה שמשרד החינוך לקח על עצמו תוכנית שאפתנית, יחד עם זאת, זהו צו השעה. הילדים הרכים האלה אוטוטו יובילו את העולם לטוב, או לרע. אז אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יקומו וילכו לבתי הספר מאושרים ויחזרו מאושרים, שהם ירוצו לשם בשמחה כמו שהם שמחים לפגוש את סבתא האהובה, אם אנחנו רוצים שהם יחושו בטוחים כמו גוזלים בקן של ציפורים, עלינו לדאוג שמשרד החינוך יקיים את חלקו, יבנה תוכנית מפורטת וייתן דין וחשבון להורים ולחברה כולה כלפי עתידה, ושיקבל מאיתנו ההורים את מלוא התמיכה וההשתתפות. לזה קוראים ערבות הדדית.

עגול ואינטגרלי שבו משק כנפיו של פרפר בצידו האחד יכול לגרום לסופת טורנדו בצידו השני. ההשפעה ההדדית בין כל חלקי העולם הם דוגמה נהדרת ומפורטת שמתארת לנו כיצד מתקיימת מערכת הטבע, שאנו חלק ממנה. וכך בתהליך הדרגתי וטבעי התלמידים, וגם אנחנו, נבין ונרגיש על עצמנו את אותה תלות הדדית שמתקיימת גם בין בני האדם, לטוב ולרע. שיעורים בהרמוניה לימוד "ערבות הדדית" הוא בראש ובראשונה להתבונן במבט חדש על העולם, לסגל ראייה חדשה, מבט מן הצד שחוקר ומסיק מסקנות. לכן, אם השאיפה שלנו היא להגיע לערבות הדדית בינינו, אנחנו צריכים לחקור את הסביבה שלנו, ולכתוב. לתאר ולרשום מה נכון לעכשיו לא פועל בהרמוניה סביבנו, מהמערכת האקולוגית ועד לעולמות המדיה והתקשורת. אם אנחנו רוצים לחיות כמערכת אחת, עלינו לבדוק מה לא עובד כאן, לפרטי פרטים, ולאט לאט לפרוץ את הדרך לעולם החדש. עבור סגל המורים והמחנכים, ערבות הדדית צריכה לטפס למעלה ולהגיע לראש סולם החשיבות. הציונים הגבוהים, הפרסים והמדליות יחולקו לאותם תלמידים שיפגינו רצון ומאמץ לקיים קשרים חיוביים והדדיים עם חבריהם לספסל הלימודים, דרך נתינה,

דנה סרבי-קובלסקי אחד בספטמבר. יש התרגשות! מצד אחד, התחלה חדשה; הריחות הנעימים של הציוד שקנינו לבית הספר, המחברות שעדיין לא עברו התעללות של מריחת טיפקס, החולצות עם הסמל הממתינות מקופלות בארון, ומצד שני (כמו שאומרת קארי בראדשו בסדרת הפולחן ״סקס והעיר הגדולה״) לא יכולתי שלא לתהות, לאן בדיוק אנחנו שולחים אותם? בואו נודה על האמת, עבור חלק גדול מהילדים, בית הספר דומה יותר למרתף עינויים בלונדון מאשר ל"דגראסי ג'וניור הייסקול" (הקוראים שלמדו ביסודי בשנות השמונים יודעים על מה אני מדברת). חרמות ואלימות נגד מורים, תלמידים ואפילו נגד חפצים דוממים (ונדליזם) הפכו היום לנפוצים עד כדי כך שסקר מדאיג חושף את הנתונים 2018 שנערך בשנת מהתלמידים 83% המפלצתיים לפיהם בבתי הספר חוו אלימות פיזית. הנתונים אינם כוללים בתוכם את מקרי האלימות המילולית והפסיכולוגית, שלפי מתלמידי כיתות 87% המדגם היו נחלתם של משתפים 30% א'-ו'. עוד יותר מדאיג שרק את הוריהם בחוויות האלימות שחוו וש- לא מספרים על כך לאף אחד. 19% מהפעוטון ועד הבקו"ם הנתונים שהבאתי הם לא בשביל להשבית לנו את שמחת פתיחת שנת הלימודים, אלא מובאים כסיפור רקע לדיון קצר, בנוגע להחלטת משרד החינוך להקדיש את שנת הלימודים תש"פ לנושא המרכזי "ערבות הדדית". מי מכם ששמע את זה וליבו רטט בצהלולי "הידד!" יכול להצטרף למועדון החברים המשובח של ההורים שמאוד רוצים שילדיהם יחיו בערבות הדדית, שחושבים שערבות הדדית היא ערך עליון וראוי שמשרד החינוך יאמץ אותו כמוטיב מוביל בשנת

נטלי שיר

בכל פעם שאני מכניסה ילד לכיתה א' אני לא ישנה חצי שנה מראש. חופרת בלי הפסקה לגלעד על כל החששות האפשריים וכל הסיטואציות שיכולות להסתבך; "ואם הוא לא יסתדר שם?" אני שואלת אותו כשאנחנו יושבים לאכול יחד ארוחת בוקר, "ואולי הילדים שם מרביצים?" אני תוהה כשאני הולכת אחריו כשהוא בדרך למקלחת, "ואם הוא יבכה ואף אחד לא ישים לב?" אני צועקת לו מהחלון כשהוא יוצא לעבודה, "ואם יעשו עליו חרם?" אני ממשיכה בערב כשהוא מניח את הטלפון בצד ומכבה את האור, "ואולי, אולי המורה תושיב אותו מאחורה ולא תתייחס אליו בכלל?" אני לוחשת לו באמצע הלילה. אז הוא מחבק אותי מתוך שינה וממלמל את המשפט שהוא אומר לי בכל פעם שאני מנדנדת לו: "את כזאת אימא". ככה הוא אומר. ואני לא יודעת מה לעשות עם המידע הזה, "כן אני אימא, נכון, אבל מה זה אומר?" אני שואלת אותו, "מה זה אומר?! ירביצו לו או לא? רק תגיד לי". "עזבי נטלי, אף אחד לא ירביץ לו" הוא אומר לי ומסתובב לצד השני. אחרי שנייה הוא שוב נוחר, ואני ממשיכה לבהות בתקרה ולחשוב על כל הזוועות שקרו בבתי ספר והגיעו לחדשות. למה בכלל ראיתי חדשות?! כן, אני כזאת אימא. אימא שרוצה שישמרו לה על הילדים טוב, טוב.

נדיבות, הקשבה, שיח מכבד, ויתור ושיתוף פעולה. ואם יתחילו לפתח מערכים כאלה כבר בגני הילדים, מה טוב. כדי שהילדים יאמצו את הערך הזה, הם צריכים לחיות אותו, לספוג אותו מהסביבה. הוא צריך להקיף אותם מכל הכיוונים. גם בבית הספר, גם בחוגים, גם בתכנים שהם צורכים

אז למה המורה שלו לא יכולה להיות קצת יותר נחמדה אליו, מה קרה? למה היא לא יכולה לשמור עליו כמו שצריך? לדאוג שלא קר לו, ואם קר אז לכבות את המזגן. ולתת לו לענות כשהוא מצביע, אפילו שהוא ענה את כל התשובות. ולאפשר לו לצאת לשירותים כשהוא צריך, גם כשזו הפעם העשירית, אז מה? יש לו פיפי! ובפעמים שהוא ישכח את הכריך, היא יכולה לקפוץ איתו לרגע למכולת ולקנות לו משהו; איזו לחמניה טרייה, או יוגורט או קרואסון שוקולד, הוא ממש אוהב קרואסון שוקולד. ובהפסקות, ללוות אותו ולתת לו יד ולוודא שהוא מנצח בכל המשחקים. אפילו במשחקים שבכלל לא צריך לנצח בהם. אני מגזימה? נכון שלא? בסך הכול מבקשת שהיא תתייחס אליו כמו אימא. ואז אני אהיה רגועה ואוכל להירדם במהירות ממש כמו גלעד, עם הנחירות והכול.

ברקאי, תמונת ארכיון קיבוץ ריבה סגל, בערבות הדדית אין "אנחנו" ו"הם", יש "כולנו".

אז מאיפה מתחילים? ברור שרק אדם מחונך, יכול לחנך אחרים. מהסיבה הזו, כדי ששנת הערבות ההדדית במסגרות החינוך תצא לפועל, צריך בראש ובראשונה להנחיל את הערך הזה למורות ולמורים, לאימהות ולאבות, ולבסוף, לתלמידים. ואיך מלמדים ערבות הדדית? לשם כך יש לנו עולם גדול, ובו דוגמאות אינספור כיצד הערך הזה מתקיים בהרמוניה מושלמת בכל אחד מחלקי הטבע. מלבד זה האנושי, כמובן. היחסים בין בני האדם ימתינו בקוצר-רוח עד שנעבור שלב אחר שלב ונלמד על הדומם, הצומח והחי ועל הקשרים ההדוקים ביניהם, נחקור כיצד אנו משפיעים על מערכת הטבע וגורמים לסופות, שריפות והצפות שחוזרות אלינו כמו בומרנג, ונגלה שאנו חיים בעולם

ערכים, על הערך הגבוה ביותר: "ערבות הדדית".

הלימודים הבאה ועד לבקו"ם, אבל נדמה שגם לנו ההורים וגם למשרד החינוך אין מושג מה זה אומר ואיך עושים את זה. מלבד זאת, תמיד יש אווירה כזו של זריקת אחריות מצד לצד – מצד בתי הספר, הם מקבלים את התלמידים למספר שעות מצומצם מאוד שבו הם אמורים ללמד אותם את לימודי הליבה ולהקנות להם השכלה וידע; מתי יספיקו להנחיל להם את הערכים שהם לא מקבלים בבית? מצד שני, חלק מההורים סבורים, ובצדק, שעל בית הספר להקנות לתלמידים גם כישורי חיים, לימוד ערכי, לדאוג לנורמות התנהגות מקובלות ולא רק לנבור בספרים ולפתור תרגילים. על הרקע הזה, הכרזת משרד החינוך מעודדת. הנה, סוף סוף גם הוא שם זרקור על ערכים. ולא סתם

החינוך בידיים שלנו כששמעתי על הכרזת משרד החינוך ניגשתי מיד לחפש פירוט של יישום התוכנית להקניית ערך הערבות ההדדית בפועל, כיצד הוא יוסבר לצוות המורים ודרכם לתלמידים בכיתות? כיצד יגויסו לעניין גם כל אמצעי התקשורת? מהן ההנחיות לבתי הספר וכיצד יערבו את הורי התלמידים? חיפושיי העלו חרס. אז אם התשובות לא הגיעו ממשרד החינוך, ואני בספק אם הן יגיעו, נראה שהכדור חוזר אלינו, ההורים. ההכרזה הזאת יכולה לשמש עבורנו כהזדמנות, "הרמה להנחתה".

במסכים וגם בבית, עם ההורים והאחים. בערבות הדדית אין "אנחנו" ו"הם", יש "כולנו". לכן על ההורים לתת דוגמה כזו במקומות העבודה, במפגשים עם חברים

9

8

בתור עורכת דין פלילית אני עד היום מתמודדת עם תיק האונס הקשה, והעיניים הדומעות של הילדה שבורת הלב לא מרפות ממני יהיה בסדר, תחזרי לישון

קרובים קרובים סכסוך עם השכנים שלי התלקח במהירות לאלימות. כך גם אני כמעט נכנסתי לסטטיסטיקה

חיה בגלות אני לא מצליחה להבין על מה בדיוק אני בוכה: על השנאה כאן או על השנאה שם

שנפלו קורבן בידי חיות-אדם שקרעו את חייהן לגזרים. הן מביטות בי משומקום עם כל מקרה אונס שמתגלה, מטלטלות לי את הלב, כמו מבקשות להעיר אותי מתרדמה עמוקה שאני שוקעת אליה בכל פעם מחדש. ואני רוצה לקום. אני רוצה להיות מודאגת כל הזמן, להקדים את המאוחר. להתגבר על תחושות הפחד וחוסר האונים שלוחשות באוזניי: "יהיה בסדר, תחזרי לישון". אני רוצה שהלב שלי יתמלא אחריות כלפי הדור הצעיר שבולע בתאווה את השפע ההרסני שמציע לו עולם חסר גבולות ומעצורים. ואני בטוחה שאפשר לשנות את המציאות הקשה הזאת, אם רק נחנך לאנושיות ונלמד להיות בני אדם, כמו שלימד אותי אבא.

שעתידים לנו. בסיום פגישתנו האם אחזה בידי בחוזקה וביקשה שאעשה כל שביכולתי לעזור לבתה. לאחר מספר ימים הכרתי את הילדה שהפכה בתיק פשע 1 ' בן לילה לעדת תביעה מס מפלצתי שבוצע נגדה. ילדה, שכדי לבוא חשבון עם מי שחילל את גופה ונשמתה, יהיה עליה לגולל את כל אשר אירע לה לפרטים ולעמוד באומץ מול סנגור שישפיל אותה על הדוכן ויטיח בה אשמה. התיק נמשך למעלה משנה שבה נקשר גורלנו, והילדה כילדתי הייתה. האנס, כמו כל אנס, נכלא לזמן לא מספיק ממושך, והמשפחה קיבלה פיצוי כספי לא מספיק גבוה למימון הטיפולים שלהם נזקקה הילדה שמצבה הנפשי הרעוע הפך כרוני. בהמשך ייצגתי עוד עשרות נערות ונשים

שולי אורן

רוני ברנשטיין

נועה צוקרמן-ברק

"את מייצגת גם נפגעות עבירות מין?" שאל אותי קול לחוץ ומהוסס מעבר לקו. "בוודאי" עניתי מייד, למרות שלא עשיתי זאת מעולם, אבל הנה הגיעה הזדמנות ללמוד משהו חדש בפלילים. על הקו הייתה האם של הנפגעת וקבענו לשש בערב, כך שעמדו לרשותי בדיוק ארבע שעות לשחות בחומר הנלמד. ראשית התקשרתי לאבא שלי, השופט, שנתן לי את העצה הנצחית שלו: "תשלטי

וכעסים אינסוף, על חודש וחצי של דפיקות, קידוחים, ניסורים, על חוסר ההתחשבות, על שלא התרענו מראש ולא התנצלנו על אי הנוחות. על הכול הם כעסו, כל אחד וכולם ביחד. מאוד. הראשון שחצה את הגבול המילולי היה אלברט, נהג המונית שעבד בלילות, ולא יכול היה לישון ביום. הוא ניפח את החזה מול בעלי והזמין אותו לצאת החוצה. הכול התלקח בשנייה. דיירי הבניין המשכילים, התרבותיים והמנומסים השתלחו בנו ללא רסן. לא מלמדים אנשים לכעוס בבית ספר. לאלף את הכעס. הוא מתפרץ לנו בבליל של צעקות, האשמות ואיומים. התינוק צרח, הילדים נבהלו מאוד. גם אנחנו הרגשנו פתאום דחוסים, חנוקים, רוטטים מכעס, מתים להתפוצץ. מי יכול להגדיר את הרגע המדויק שבו להבה מתפרצת מתוך גחלים לוחשות? עוד שבריר שנייה, ניידת, אמבולנס והפכנו לכותרת בעיתון. "סכסוך בין שכנים בשכונת מגורים שקטה בפתח תקווה הוביל ל..." והנה אנחנו כבר בסטטיסטיקה. אחרי זמן מה, כולם קצת התעייפו. הקיטור השתחרר. לאה מלמלה "בושה... בושה", שמואל העדין יצא לנשום אוויר, שוש שלחה את בעלה הביתה "לפני שהוא מגיע לבילינסון", העצבים של אלברט נרגעו לאט. הפעם ניצלנו. כנראה הרטיבות כיבתה את האש. שרדנו את אותה תקרית, לכן אני מרשה לעצמי לחשוב שטוב שכל זה קרה, שהקשר המקולקל שבינינו התגלה. כבר לא נוכל יותר להיות סתם שכנים מנומסים כי התגלינו במערומינו. עכשיו רק נשאר לתקן.

על סוף שנות השלושים בגרמניה. "קאט" גדול וחד צמרר אותי; המסך ירד. הכול אשליה אחת גדולה. אחרי שש שנים הסתיימו הלימודים וחזרנו הביתה. הביתה. אנחת הרווחה שלנו נשמעה עד קצה הטרמינל. המשפחה, הבלונים, ה"הבאנו שלום..." וכל הטקס. חגגנו כל רגע. עוד לא עבר שבוע. עדיין מתרגלת לשמש הישראלית של אוגוסט כשנהג המונית מאחוריי צופר וצופר. ירוק ופספסתי. הוא חותך אותי במהירות, פותח את החלון וצועק אליי: "מטומטמת! לכי לעזאזל!". הפעם הדמעות זלגו בלי שליטה. כל המתח שהצטבר בתוכי במשך שש שנים התפרק. ואני לא מצליחה להבין על מה בדיוק אני בוכה, מה כואב לי יותר: השנאה הבלתי נתפסת כלפיי אז ברומניה, או הכאב העמוק הצורם שעולה בי עכשיו על השנאה בינינו כאן בישראל.

אחרי התלבטויות ועוד התלבטויות אנחנו מחליטים לעבור לגור ברומניה, רק אנחנו, בלי משפחה ואוכל של אימא, בלי חברים שקופצים לקפה. בעלי מתחיל ללמוד שם רפואה, ואנחנו מתרגשים. בסוף השבוע הראשון קפצנו לראות את הים של קונסטנצה. כולם משתזפים ונהנים על החוף. אנשים רגועים הולכים ברחובות בין המסעדות והחנויות, צועדים בחופשיות על הכביש, כמעט כמו יום כיפור בירושלים. הכול שקט, רק מדי פעם חולפות מכוניות שלא ממהרות לשומקום. הכול משתלב להרמוניה נעימה כזאת, מלטפת. אנחנו משוטטים ברחוב הראשי בין החנויות ואני נעצרת על יד דוכן תכשיטים שמזכיר לי את הדוכנים ב"כיכר החתולות" בירושלים של ילדותי. על אחד התליונים אני מזהה צלב קרס. בבת אחת הלב צונח והגוף נחלש. אנחנו מתרחקים, מבוישים ושותקים כל הדרך חזרה הביתה. חודש אחרי, בדרך למטרו, אני עוצרת מול דוכן ספרים יד שנייה ומביטה מוקסמת בערימות הספרים המגוונות. העיניים שלי מתמקדות במרכז הדוכן, שם ניצבים בשורה הראשונה מספר עותקים של "מיין קאמפף" של היטלר. בלי בושה, באמצע הרחוב, הספר שקורא להשמדתי. אני עומדת חיוורת מול הדוכן, רוצה להגיד למוכר שיעיף משם מיד את הספרים ואין לי אומץ. שנייה לפני שאני מסתלקת מהמקום הוא קולט אותי ומסנן: "עופי מפה, זאת מדינה של רומנים". אני נושכת שפתיים, מתעלמת כאילו לא שמעתי וממשיכה למטרו. שבוע אחרי אני יושבת באוטובוס ליד החלון

כתם של רטיבות סימן את שבירת הגבול בין החלל שלנו לשלהם. חשבנו שנעבור לדירה המשופצת שלנו, נסגור את הדלת ומקסימום נמתח כמה שרירי פנים בנימוס לשכנים החדשים במסדרון. אבל אז הופיעה הרטיבות. המים האלה, שיודעים כל-כך טוב לחלחל ולחצות גבולות, אילצו אותנו לפתח יחסים עם השכנים. המערכה הראשונה הסתכמה במספר אינסטלטורים שחתכו ודחפו ומיששו כדי לקבוע באיזה חלק של הצינור נמצאת הנזילה. אם זה החלק שבאחריות הדיירים למעלה, או החלק שבדיוק באמצע ושייך לוועד, או החלק שניזוק בגלל עבודות השיפוץ שלנו. התהליך היה מאוד טעון ונועד לחרוץ מי משלם. לא הגענו להסכמה ונאלצנו להיפגש. לפגישה הגענו נרגשים, מלובשים, חגיגיים. יכולתי לדעת מה עומד לקרות, בטח שיכולתי, הרי במהלך כל השיפוץ כבר קיבלתי מספר טלפונים זועמים מהשכנים. למרות זאת האמנתי שבעזרת ההיגיון הבריא והילדים המתוקים שלצידי, נסגור את הסיפור בזריזות ונלך הביתה. "שלום, ערב טוב, אני יואב", פתח בעלי בחביבות. "שלום", ענה השכן המבוגר עם הכיפה.

היטב בידע המשפטי ותגלי אנושיות, תהיי בן אדם". אז פניתי לקרוא תקדימים של העליון, הנחיות היועמ"ש, נהלי הפרקליטות, כללי המשטרה; שוחחתי בטלפון עם קצינת מבחן, פרקליטה ממונה, חוקרת נוער ומספר סנגורים מובילים שגדלו באולם של אבא ותמיד נתנו לי את עצתם הטובה. ארבע השעות חלפו והרגשתי שזהו, אני מוכנה. בשעה הנקובה הגיעו אליי הורים מרוסקים ושבורי לב שחרב עליהם עולמם. ילדתם בת נאנסה במחנה קיץ של תנועת נוער. 14- ה ניצל את העובדה שהילדה 17- האנס בן ה בחרה להישאר לבדה באוהל במקום לצאת לפעילות הלילית, וכשהוא שתוי ביצע בה את זממו והשאיר אותה פצועה ומדממת. השבתי להם על כל שאלה, ולבקשתם לא חסכתי ולו במעט מהקשיים והמהמורות

"וזאת אשתי, רוני" המשיך יואב. "משתתף בצערך" ענה לו השכן.

אופס. הרטיבות הפכה לביצה. אנחנו במלכודת. השכנים התאספו סביבנו. אנחנו מוקפים ואין דרך לצאת. נחמד זה כבר לא יהיה. השיחה בדבר הרטיבות התגלתה כסוס טרויאני, ממנו יצאו גדודים גדודים של טענות

ומדברת בטלפון עם חברה מהארץ, כשבחורה צעירה באוטובוס פתאום צורחת עליי: "יהודייה טיפשה את צריכה למות, לכי לעזאזל". קפאתי במקום, התכווצתי במושב, מתאפקת לא לבכות. לרגע זה הרגיש כמו סצנה מסרט תקופתי

מתגעגעת הביתה זיכרונות אולי מפיגים לי את הבדידות, אבל גם הם, בסופו של דבר, רק תחושת געגוע נשכחת למקום שהוא בית

ומה איתי? רק לא להוריד את החיוך. רק לא שוב לבד. רק לא לשבת פה בצד. וידויה של נערה

לריב בדרך אל האושר אנחנו מתחתנות מאהבה ומתגרשות כשהאהבה נגמרת. אבל אם נגדיר מחדש את המושג ״אהבה״, היא לעולם לא תיגמר 10

11

סוכר מהאייטיז או כדורי נפתלין, לבחירתכם. ובקצרה, הנישואין מהווים גורם מדכא לאנשים משוחררים. אם אתהדר בנוצות הפמיניזם אז אני כבר לא בבעלותו של איש, גם לא של אישי, שהרי המילה "בעלי" היא פוגענית מידי עבורי. אני חיה בעיקר עבור המימוש העצמי, לא בטוחה אם כל זה תופס תוך כדי חופשת לידה כבר שנה שנייה. כקפיטליסטית בכפייה, אני אמורה להיות אסירת תודה לאדם (סמית) שיצר שוק חופשי ושיחרר אותי מחבלי התלות הכלכלית של חיי הנישואין. אז מה אם אנחנו עדיין עבדים. הפעם אנחנו עבדים מצד הצריכה. ואין ספק שלתעשיינים עדיף שנהיה בודדים. ככה אנחנו צורכים הרבההה יותר. שתי מיטות, שתי טלויזיות, שני מקררים, שתי דירות... להמשיך? וזה עוד לפני שדיברנו על החור בלב שזקוק לפיצוי רגשי כשאנחנו לבד, ובמה נמלא אותו אם לא בחפצים חדישים? ומה עם הילדים? אם התגרשנו הרי אנחנו צריכים לפצות גם

ענת אלינב

שירה היילברונר

שלי פרץ

אותם על המשבר הרגשי, ואיך נעשה זאת אם לא ברכישת חפצים חדישים עוד יותר? אבל עכשיו כשהשתחררנו מכל תלות אפשרית ואנחנו בוחרים זה את זה מתוך אהבה ורומנטיקה דביקה, אני תוהה למה החשבון "האם להישאר ביחד", גם הוא לא נטו מתוך אהבה? ובכלל איפה האהבה עכשיו, כשאני כולי עצבנית, מרירה, ואפילו מתגלה קצת שנאה?

שונאת נוסטלגיה, חוסר יעילות שזה משהו. באמת שאני לא מבינה מה כיף בהתרפקות הזאת על העבר, בלהיזכר בעצמי בזמן ובמקום שאני כבר לא, או לנתח פסיכולוגית מה קרה לי בילדות שיצאתי כזאת חמודה, או לצלם את הילדים ולהתלהב מהתמונות יותר משאני מתלהבת מהם. כל-כך מיותר. זה ללכת את החיים בהילוך אחורי אם תשאלו אותי. אז למה אני עושה את זה כל הזמן? מז'תומרת למה, כולם עושים את זה. אבל אם ממש תלחצו אותי לקיר אני אגמגם במבוכה שזה... בגלל שאני מרגישה... נו... איך קוראים לזה... לבד. ואם תמשיכו ותציקו לי, אבל ענת, מאותה סיבה את גם תקועה בפייסבוק כל הזמן? אענה לכם שכן, כן. כל הזמן! מנשנשת גלידה על רקע הקולוסיאום עם דודה צילה, מחייכת במסעדת גורמה עם גילי רבינוביץ' מהיסודי ועם אן עם מיכל כהן ָ אשתו והילדים, מטפסת את המוֹן בּל והחבר החדש. תענוג לחיות חיים של אחרים. להגיד לכם שכל אלה מפיגים לי את תחושת הבדידות? כן! לדקה. ממש כמו גלידת קינדר בואנו עם קצפת. אז תגידו לי איך זה, שגם כשחייתי בחו"ל וטעמתי מהחופש, גם כשרקדתי לילה שלם במסיבות הכי טובות, גם אחרי הופעה מעולה מול מאות אנשים, ולפעמים גם בערב הרמוני בבית עם אורי והילדים, משחקים לנו טאקי ונראה שלקחנו את הבריידי באנץ' בסיבוב, קצת לא נעים להגיד, אבל גם אז. לבד בעולם. הוא מסתחרר סביבי, ממשיך לנוע, לייצר ולהתפתח, ואני עומדת במרכז הקרוסלה הזאת ולא מצליחה לזוז. הבדידות הזאת שמזדחלת עד לעצמות עוטפת את כולי, תהומית וצורבת, ולא בא לי להזיז אצבע אם את החיסרון הבלתי נסבל הזה אין דבר שיוכל למלא. אז אני פותחת את האלבום, מסתכלת על תמונה שלנו משחקים רביעיות ונאנחת, איזה כיף היה... אז. שונאת נוסטלגיה. אז כשסיפרתי את כל זה לפסיכולוגית שלי (והיא לגמרי עם הפנים לעתיד, נשבעת) היא ענתה, את יודעת, ענת, שנוסטלגיה היא כאב הגעגוע הביתה? וואלה. אז חיפשתי ומצאתי שאת המושג נוסטלגיה טבע איזה רופא שוויצרי שתיאר תופעה של חיילים שנשלחו אל שדה הקרב רחוק

מהבית והשתגעו מגעגועים. אשכרה מחלת געגועים הביתה. תוך שנייה אבחנתי את עצמי על-פי ויקיפדיה כלוקה בנוסטלגיה. כי מה זאת בדידות אם לא געגועים, חור בלב עמוס געגועים. כל החיים התגעגעתי הביתה ואיכשהו זה רק הולך ומחריף עם השנים. ומה זה בכלל ה"הביתה" הזה אם הוא לא הבית הפרטי שלי, לא הזיכרונות שלי, לא מה שאני

אז רבנו. אנחנו חייבים לריב אחת לשבועיים ככה, כמו שעושים בדיקת שמיעה, לוודא שאנחנו עדיין כאן. לא תמיד אנחנו בטוחים בזה. אחרי הכול בתשע בערב אנחנו עייפים מכדי לעדכן זה את זה בענייני השבוע, אז צריך לריב לפעמים. והבת שלי מביטה בי בתוכחה כאילו אני כישלון זוגי, כישלון חברתי, כישלון בלהיות לה דוגמה איך להתנהל בתוך משפחה, ושואלת אותי בדאגה: אימא אתם תתגרשו? ולפני שאני פולטת "מה פתאום ממוש? אני ואבא אוהבבבבבים אחד את השני!" בחיוך עצבני מרוח מעגיל לעגיל, אני רוצה רגע להיות כנה לפחות עם עצמי ולענות לה תשובה מקיפה. אז בראש מתחיל לרוץ לי חשבון: סיכוי לרקוד 30% סטטיסטית כישראלים מן המניין יש לנו על מדרגות הרבנות. אם היינו אירופאים אז היינו עולים - אם בכלל היינו מתחתנים מלכתחילה, כי 50%- למדרגת ה שם הכי ליברלי זה להיות רווקים לנצח. לפי התפיסה הפוסט-מודרנית, חיי הנישואין הם מוסד שמור בקופסת מתכת מחלידה ובה סוכריות מכוסות אבקת

העקבים האלה לא נוחים. כאילו שיש לי ברירה. האודם פצצה. החצאית קצרה מדי? מעלה סטורי, רואים שאני קצת נבוכה. אוף למה לא באתי לפה עם חברה? אני רצויה פה בכלל? אולי היא מזמינה אותי כי לא נעים לה להעליב אותי? למה אני צריכה להתאמץ כל-כך כדי להרגיש בחבורה? למה לא נשארתי בבית? הכול פה מזויף... מה זה, וודקה? יופי. למה הן כל הזמן מצטלמות מול המראה? הוא מסתכל עליי. זה בגלל שאני שווה? הן יפות מדי. אני מרגישה מזה רע. אבל גם אני לא נראית כזה גרוע הערב. "היי". להיות נחמדה על ההתחלה? "עוד כוס?", אוקיי, תמזוג גם לעצמך. אני אוהבת את השיר הזה. תפסיקו לדחוף כבר! אף אחד פה לא יודע לרקוד. אני צריכה אוויר. תביא שאכטה. "ממש יפה לך מה שעשית בשיער". התכוונת אליי? למה החלפתם שיר? טוב לא משנה, אני יוצאת החוצה. אני חוזרת. חייבת להיכנס לשירותים רגע. עדיין נראית בסדר, בערך... "אפשר גם סיגריה?" בטח קח, בכיף. "מי את? תביאי חיבוק". מה? למה? "סתם ככה בא לי". תרימו כוסות, אין לי מה להגיד. לחיים! "אוי נשפך לך, להביא לך חדש?". וואו חם פה. אני לא סובלת ת'שיר הזה. היא רוקדת ממש יפה. מה רציתי? איפה המראה? חם לי פה. "חיכיתי לך כל הערב. קחי. תנגבי. את צריכה עוד משהו? אולי חיבוק?" קח, קח הכול. "בואי נרקוד". לא בא לי. יאללה בוא. הכול מסתובב. תחייכי תחייכי. לא להוריד את החיוך. הן שוב מצטלמות. ומה איתי? למי אכפת. המראה מולי. מפחדת להסתכל. לא רואה כלום, הכול מרוח ואין לי פה ליפסטיק לסדר את עצמי חזרה. על מה אתה מסתכל? עזוב אני גמורה. לא עכשיו, טוב? לא. אמרתי עזוב. מה אמרתי שאני רוצה? רק לא שוב לבד. רק לא לשבת פה בצד. מה נשאר ממני עכשיו בלי איפור. בלי עקבים. בלי שירים. בלי חברים.

אוהבת לעשות, לא החופש שלי ולא החלומות מה אני ְ שמתגשמים לאחרים בפייסבוק. ל מה שווה להתגעגע? ְ מתגעגעת? ל מה שמזכיר לי שאתמול הייתה יומולדת לחברה שלי, אז הבן שלי צייר לה את הציור הזה. דווקא כאן הייתי גרה בכיף, יש פה טלוויזיה וארובה, ושולחן בחצר עם אוכל טעים. אני מדמיינת אותי מציצה מאחד החלונות ומנופפת לשלום, לכל הבודדים, אלה עם החור בלב, שלום לכל המתגעגעים. כמה טוב שבאתם, ברוכים הבאים.

והבת שלי יושבת מולי, מחכה לתשובה. ואני מחבקת אותה ורוצה להגיד לה את האמת, שאהבה היא לא הפי-אנד הוליוודי, היא באה והולכת, מתכווצת וגדלה. אהבה היא לא מובן מאליו, אפילו אם חשבנו שמצאנו אותה והלכנו איתה יד ביד לחופה. אהבה היא משהו שצריך ללמוד ולא רק בין גבר ואישה, וגם אותי לא לימדו איך מגדלים את החיה הזאת שתמיד רעבה. אז מי ילמד את הדור הבא מעל העצבים לכסות באהבה? מעל המריבות למצוא חיבור ובכל יום להתחיל מהתחלה? הרי התא המשפחתי מתפרק, מתפורר, והקשרים בינינו נעשים מוטלים בספק רק יותר ויותר. אבל אני שותקת, פשוט כי מילים לא יעזרו כאן, רק עוד מאמץ, עוד דוגמה. אז אני מותחת חיוך מעגיל לעגיל, ואומרת לה: "מה פתאום שנתגרש ממוש? אני ואבא אוהבבבבבים אחד את השני!".

אנחנו לא רוצות להוציא אף אחת לרחובות לעוד מחאה מיני רבות. אנחנו לא רוצות להקים עוד מפלגה כי לא שם טמון הכוח לשנות. אנחנו לא רוצות להתסיס את החברה כי היא תוססת דיה. אנחנו רוצותמהשכלאישהרוצה, שיהיהפהטוב, ואנחנו מבקשות לאחד את כל השאיפות והתקוות יחד כדי ליצור מציאות חדשה. אנחנו יודעות שביומיום כל אחת מאיתנו היא וונדרוומן שמסוגלת לעשות כל דבר בעצמה ולהזיז הרים כשצריך. כולנו מתקתקות עניינים, משתלטות על אינספור משימות, מנהלות את הבית ביד רמה, קשובות לסובבים אותנו ושמות לב לכל פרט קטן, והכול ברגישות ובדאגה שיש רק לאישה. ומהי מדינה? בית אחד גדול, ואנחנו הנשים? בעלות הבית, מי שמסוגלות לארגן את כל תושבי הבית הזה למשפחה אחת גדולה. אנחנו מסוגלות להתאסף יחד ולהתחיל לסדר את הבלאגן, לדון ברצינות ובעין בוחנת בכל עניין ועניין: מה קורה עם הילדים שלנו בפעוטונים, בגנים ובבתי הספר? מי ידאג להורים המזדקניםשלנו? איך להשיב את הביטחון והשקט לרחובות? ועל מה בדיוק אנחנו משלמות ולאן הולכים המיסים? את הכול אנחנו יכולות לפתור יחד. לשם כך בנינו פלטפורמה שתאפשר בינינו קשר שוטף; סלון שבו נוכל לדבר, להעלות בעיות, להציע פתרונות, לתת תמיכה, אוזן קשבת ומילה טובה. אז מה רצינו להגיד בעצם? אנחנו מחכות לך שתשמיעי את הקול המיוחד שלך, כי מהקול האחד של כולנו תגיע התקווה והביטחון לבית שלנו. כנסי לדפי הפייסבוק והאינסטגרם שלנו – "ישראלית", תעקבי, תגיבי, תשתפי, תכתבי – יחד נסתכל למציאות בעיניים ונעשה שיהיה פה יותר טוב.

#בעיניים_פקוחות

israelit.org.il

Page 1 Page 3-2 Page 5-4 Page 7-6 Page 9-8 Page 11-10 Page 12

Made with FlippingBook - Online catalogs