ישראלית | עיתון נשים חברתי | אוגוסט 2019

מתגעגעת הביתה זיכרונות אולי מפיגים לי את הבדידות, אבל גם הם, בסופו של דבר, רק תחושת געגוע נשכחת למקום שהוא בית

ומה איתי? רק לא להוריד את החיוך. רק לא שוב לבד. רק לא לשבת פה בצד. וידויה של נערה

לריב בדרך אל האושר אנחנו מתחתנות מאהבה ומתגרשות כשהאהבה נגמרת. אבל אם נגדיר מחדש את המושג ״אהבה״, היא לעולם לא תיגמר 10

11

סוכר מהאייטיז או כדורי נפתלין, לבחירתכם. ובקצרה, הנישואין מהווים גורם מדכא לאנשים משוחררים. אם אתהדר בנוצות הפמיניזם אז אני כבר לא בבעלותו של איש, גם לא של אישי, שהרי המילה "בעלי" היא פוגענית מידי עבורי. אני חיה בעיקר עבור המימוש העצמי, לא בטוחה אם כל זה תופס תוך כדי חופשת לידה כבר שנה שנייה. כקפיטליסטית בכפייה, אני אמורה להיות אסירת תודה לאדם (סמית) שיצר שוק חופשי ושיחרר אותי מחבלי התלות הכלכלית של חיי הנישואין. אז מה אם אנחנו עדיין עבדים. הפעם אנחנו עבדים מצד הצריכה. ואין ספק שלתעשיינים עדיף שנהיה בודדים. ככה אנחנו צורכים הרבההה יותר. שתי מיטות, שתי טלויזיות, שני מקררים, שתי דירות... להמשיך? וזה עוד לפני שדיברנו על החור בלב שזקוק לפיצוי רגשי כשאנחנו לבד, ובמה נמלא אותו אם לא בחפצים חדישים? ומה עם הילדים? אם התגרשנו הרי אנחנו צריכים לפצות גם

ענת אלינב

שירה היילברונר

שלי פרץ

אותם על המשבר הרגשי, ואיך נעשה זאת אם לא ברכישת חפצים חדישים עוד יותר? אבל עכשיו כשהשתחררנו מכל תלות אפשרית ואנחנו בוחרים זה את זה מתוך אהבה ורומנטיקה דביקה, אני תוהה למה החשבון "האם להישאר ביחד", גם הוא לא נטו מתוך אהבה? ובכלל איפה האהבה עכשיו, כשאני כולי עצבנית, מרירה, ואפילו מתגלה קצת שנאה?

שונאת נוסטלגיה, חוסר יעילות שזה משהו. באמת שאני לא מבינה מה כיף בהתרפקות הזאת על העבר, בלהיזכר בעצמי בזמן ובמקום שאני כבר לא, או לנתח פסיכולוגית מה קרה לי בילדות שיצאתי כזאת חמודה, או לצלם את הילדים ולהתלהב מהתמונות יותר משאני מתלהבת מהם. כל-כך מיותר. זה ללכת את החיים בהילוך אחורי אם תשאלו אותי. אז למה אני עושה את זה כל הזמן? מז'תומרת למה, כולם עושים את זה. אבל אם ממש תלחצו אותי לקיר אני אגמגם במבוכה שזה... בגלל שאני מרגישה... נו... איך קוראים לזה... לבד. ואם תמשיכו ותציקו לי, אבל ענת, מאותה סיבה את גם תקועה בפייסבוק כל הזמן? אענה לכם שכן, כן. כל הזמן! מנשנשת גלידה על רקע הקולוסיאום עם דודה צילה, מחייכת במסעדת גורמה עם גילי רבינוביץ' מהיסודי ועם אן עם מיכל כהן ָ אשתו והילדים, מטפסת את המוֹן בּל והחבר החדש. תענוג לחיות חיים של אחרים. להגיד לכם שכל אלה מפיגים לי את תחושת הבדידות? כן! לדקה. ממש כמו גלידת קינדר בואנו עם קצפת. אז תגידו לי איך זה, שגם כשחייתי בחו"ל וטעמתי מהחופש, גם כשרקדתי לילה שלם במסיבות הכי טובות, גם אחרי הופעה מעולה מול מאות אנשים, ולפעמים גם בערב הרמוני בבית עם אורי והילדים, משחקים לנו טאקי ונראה שלקחנו את הבריידי באנץ' בסיבוב, קצת לא נעים להגיד, אבל גם אז. לבד בעולם. הוא מסתחרר סביבי, ממשיך לנוע, לייצר ולהתפתח, ואני עומדת במרכז הקרוסלה הזאת ולא מצליחה לזוז. הבדידות הזאת שמזדחלת עד לעצמות עוטפת את כולי, תהומית וצורבת, ולא בא לי להזיז אצבע אם את החיסרון הבלתי נסבל הזה אין דבר שיוכל למלא. אז אני פותחת את האלבום, מסתכלת על תמונה שלנו משחקים רביעיות ונאנחת, איזה כיף היה... אז. שונאת נוסטלגיה. אז כשסיפרתי את כל זה לפסיכולוגית שלי (והיא לגמרי עם הפנים לעתיד, נשבעת) היא ענתה, את יודעת, ענת, שנוסטלגיה היא כאב הגעגוע הביתה? וואלה. אז חיפשתי ומצאתי שאת המושג נוסטלגיה טבע איזה רופא שוויצרי שתיאר תופעה של חיילים שנשלחו אל שדה הקרב רחוק

מהבית והשתגעו מגעגועים. אשכרה מחלת געגועים הביתה. תוך שנייה אבחנתי את עצמי על-פי ויקיפדיה כלוקה בנוסטלגיה. כי מה זאת בדידות אם לא געגועים, חור בלב עמוס געגועים. כל החיים התגעגעתי הביתה ואיכשהו זה רק הולך ומחריף עם השנים. ומה זה בכלל ה"הביתה" הזה אם הוא לא הבית הפרטי שלי, לא הזיכרונות שלי, לא מה שאני

אז רבנו. אנחנו חייבים לריב אחת לשבועיים ככה, כמו שעושים בדיקת שמיעה, לוודא שאנחנו עדיין כאן. לא תמיד אנחנו בטוחים בזה. אחרי הכול בתשע בערב אנחנו עייפים מכדי לעדכן זה את זה בענייני השבוע, אז צריך לריב לפעמים. והבת שלי מביטה בי בתוכחה כאילו אני כישלון זוגי, כישלון חברתי, כישלון בלהיות לה דוגמה איך להתנהל בתוך משפחה, ושואלת אותי בדאגה: אימא אתם תתגרשו? ולפני שאני פולטת "מה פתאום ממוש? אני ואבא אוהבבבבבים אחד את השני!" בחיוך עצבני מרוח מעגיל לעגיל, אני רוצה רגע להיות כנה לפחות עם עצמי ולענות לה תשובה מקיפה. אז בראש מתחיל לרוץ לי חשבון: סיכוי לרקוד 30% סטטיסטית כישראלים מן המניין יש לנו על מדרגות הרבנות. אם היינו אירופאים אז היינו עולים - אם בכלל היינו מתחתנים מלכתחילה, כי 50%- למדרגת ה שם הכי ליברלי זה להיות רווקים לנצח. לפי התפיסה הפוסט-מודרנית, חיי הנישואין הם מוסד שמור בקופסת מתכת מחלידה ובה סוכריות מכוסות אבקת

העקבים האלה לא נוחים. כאילו שיש לי ברירה. האודם פצצה. החצאית קצרה מדי? מעלה סטורי, רואים שאני קצת נבוכה. אוף למה לא באתי לפה עם חברה? אני רצויה פה בכלל? אולי היא מזמינה אותי כי לא נעים לה להעליב אותי? למה אני צריכה להתאמץ כל-כך כדי להרגיש בחבורה? למה לא נשארתי בבית? הכול פה מזויף... מה זה, וודקה? יופי. למה הן כל הזמן מצטלמות מול המראה? הוא מסתכל עליי. זה בגלל שאני שווה? הן יפות מדי. אני מרגישה מזה רע. אבל גם אני לא נראית כזה גרוע הערב. "היי". להיות נחמדה על ההתחלה? "עוד כוס?", אוקיי, תמזוג גם לעצמך. אני אוהבת את השיר הזה. תפסיקו לדחוף כבר! אף אחד פה לא יודע לרקוד. אני צריכה אוויר. תביא שאכטה. "ממש יפה לך מה שעשית בשיער". התכוונת אליי? למה החלפתם שיר? טוב לא משנה, אני יוצאת החוצה. אני חוזרת. חייבת להיכנס לשירותים רגע. עדיין נראית בסדר, בערך... "אפשר גם סיגריה?" בטח קח, בכיף. "מי את? תביאי חיבוק". מה? למה? "סתם ככה בא לי". תרימו כוסות, אין לי מה להגיד. לחיים! "אוי נשפך לך, להביא לך חדש?". וואו חם פה. אני לא סובלת ת'שיר הזה. היא רוקדת ממש יפה. מה רציתי? איפה המראה? חם לי פה. "חיכיתי לך כל הערב. קחי. תנגבי. את צריכה עוד משהו? אולי חיבוק?" קח, קח הכול. "בואי נרקוד". לא בא לי. יאללה בוא. הכול מסתובב. תחייכי תחייכי. לא להוריד את החיוך. הן שוב מצטלמות. ומה איתי? למי אכפת. המראה מולי. מפחדת להסתכל. לא רואה כלום, הכול מרוח ואין לי פה ליפסטיק לסדר את עצמי חזרה. על מה אתה מסתכל? עזוב אני גמורה. לא עכשיו, טוב? לא. אמרתי עזוב. מה אמרתי שאני רוצה? רק לא שוב לבד. רק לא לשבת פה בצד. מה נשאר ממני עכשיו בלי איפור. בלי עקבים. בלי שירים. בלי חברים.

אוהבת לעשות, לא החופש שלי ולא החלומות מה אני ְ שמתגשמים לאחרים בפייסבוק. ל מה שווה להתגעגע? ְ מתגעגעת? ל מה שמזכיר לי שאתמול הייתה יומולדת לחברה שלי, אז הבן שלי צייר לה את הציור הזה. דווקא כאן הייתי גרה בכיף, יש פה טלוויזיה וארובה, ושולחן בחצר עם אוכל טעים. אני מדמיינת אותי מציצה מאחד החלונות ומנופפת לשלום, לכל הבודדים, אלה עם החור בלב, שלום לכל המתגעגעים. כמה טוב שבאתם, ברוכים הבאים.

והבת שלי יושבת מולי, מחכה לתשובה. ואני מחבקת אותה ורוצה להגיד לה את האמת, שאהבה היא לא הפי-אנד הוליוודי, היא באה והולכת, מתכווצת וגדלה. אהבה היא לא מובן מאליו, אפילו אם חשבנו שמצאנו אותה והלכנו איתה יד ביד לחופה. אהבה היא משהו שצריך ללמוד ולא רק בין גבר ואישה, וגם אותי לא לימדו איך מגדלים את החיה הזאת שתמיד רעבה. אז מי ילמד את הדור הבא מעל העצבים לכסות באהבה? מעל המריבות למצוא חיבור ובכל יום להתחיל מהתחלה? הרי התא המשפחתי מתפרק, מתפורר, והקשרים בינינו נעשים מוטלים בספק רק יותר ויותר. אבל אני שותקת, פשוט כי מילים לא יעזרו כאן, רק עוד מאמץ, עוד דוגמה. אז אני מותחת חיוך מעגיל לעגיל, ואומרת לה: "מה פתאום שנתגרש ממוש? אני ואבא אוהבבבבבים אחד את השני!".

Made with FlippingBook - Online catalogs