ישראלית | עיתון נשים חברתי | אוגוסט 2019

5

4

בשילוב של סטרס, עייפות ולחצים, כמעט כל אחת יכולה להגיע לאיבוד שליטה גננת: הדור הבא המפלצת שבנו מה קרה לנו שצריך לחוקק חוקים של הברור מאליו כמו "חוק הגנה על קטינים וחסרי ישע"?

בלי לחשוב פעמיים עניתי לביבי: "זה פשוט. ערבות הדדית"

מגשימה חלום 15 נערה שאפתנית בת ונפגשת עם ראש הממשלה. היא משתפת אותו בחלום גדול, חשוב ורלוונטי מתמיד

אפרת אהרוני

לירון אלכסנדר "אז מה, כבר לא כזה כבוד להיות גננת בימינו", הושחלה הערה במפגש אקראי עם חברה בסופר. לא התביישתי להגיד את דעתי אבל לא התאימה לי שיחת מלפפונים בנושא הזה, אז אמרתי "כן, זה מזעזע", והמשכנו הלאה, כמו שממשיכים הלאה אחרי "עוד" פרסום של התעללות בפעוטות. שמתי לב שהפרסומים באים בגלים וכל גל גדול וחזק מקודמו, קורע את הלב ומכווץ את הגוף. כבר ראיתי איך גננות, בניסיון לשמור על כבוד המקצוע חוזרות ואומרות שמדובר במקרים בודדים, אחוז אפסי. מצטערת, זה מסוג המקרים שלא בטל בשישים, כאן הסטטיסטיקה פחות רלוונטית. כאן כל מקרה בודד מחריב עולמות. אני זוכרת שבלימודים הבדלנו בין הפרופורציות השונות בפנים של פעוטות לעומת פנים של אנשים בוגרים, גאונות של הטבע שיצר מראה מעורר אמפתיה. אז מה קרה לנו שצריך לחוקק חוקים של הברור מאליו, "חוק הגנה על קטינים וחסרי ישע" ו"חובת דיווח על עבירה בקטין או בחסר ישע"? מוגנות ילדים שהייתה פעם טבעית, הולכת ונעלמת, ולנו אסור להיות שאננים. התופעה צריכה להדאיג אותנו מאוד. בהתחלה עוד הייתי עוקבת ומחפשת אחרי גזרי הדין, כדי לוודא שישיבו להן כגמולן, או פשוט כי לא ידעתי עוד מה לעשות. אחר כך הייתי מתכנסת חזרה לחלקת האלוהים הקטנה שלנו בגן. והיום? היום אני לא מתעמקת בהחלטות בית הדין, וגם לא מסתפקת בשלי, כי אני יודעת שאין דבר כזה גננת מושלמת. לכן, בסוף כל יום, בגן שלנו, כולנו מתאספים למעגל אחד -

נסטיה וורנוביצקי

זה קרה לי עם הילד הראשון. אני לא זוכרת מה בדיוק עשיתי, כנראה שלגמרי הדחקתי ולא הייתה שום מצלמה מעליי שתתעד את הרגע הנורא ההוא. הייתי עייפה מדי, מעל שעתיים ששכבתי לצידו והוא קפץ לי על הראש

"אני שמח לבשר לך שזכית בתחרות ממשלת הדור הבא", אמר הקול בצד השני של הטלפון. לא האמנתי שזכיתי; זה אמיתי ואני הולכת לפגוש את ראש הממשלה! אני עוד , סטודנטית לתואר ראשון במנהיגות חברתית, 15 לא בת והחלום שלי התגשם. כל כך רציתי להשמיע את הרעיונות שלי והנה הגיעה ההזדמנות, כזאת שלא יכולתי לדמיין. ראש הממשלה, אז כמו היום, בנימין נתניהו, הזמין את כל בני הנוער בארץ לשלוח הצעת חוק משמעותית. מתוך מאות הצעות שהוגשו רק חמישה מבני הנוער הוזמנו להיפגש איתו ועם השרים ולהציג את הצעותיהם הנבחרות. אני הייתי אחת מהחמישה. הגעתי למשכן הכנסת נפעמת ולחוצה מאוד; שיננתי שוב ושוב, משפט אחרי משפט. הגעתי עם מסר חשוב שרציתי

והעצבים טיפסו לגבהים. אי-שם בספרי ההדרכה מישהו החליט שילדים חייבים ללכת לישון בשבע בערב, ואני שרציתי להיות אימא אידיאלית ניסיתי כל פעם מחדש להרדים בשבע בערב, לפחות עד אותו ערב. אני רק זוכרת שנשרף לי הפיוז ואיבדתי את זה לגמרי. ברגע של טירוף התפרצתי עליו בשאגות; אולי טלטלתי אותו,

אבי אוחיון, לע"מ "ואם תדאגי לאחרים, מי ידאג לך?"

להעביר וקיוויתי שיתייחסו אליי ברצינות. רציתי לבטא במילים את מה שבער בי ובכל המתנדבים שהכרתי מהעשייה החברתית, ופחדתי שלא אצליח להסביר את עצמי ושהכול יתפספס. כשהגיע תורי לדבר, קמתי. הקול שרעד בהתחלה הפך לבוטח ומלא התלהבות. סיפרתי בפני ראש הממשלה והשרים הנכבדים איך על בתי הספר להכין אותנו

לחיים האמיתיים וללמד אותנו דרך דוגמאות וחוויות איך פועלות כל המערכות בחברה; איך לפתוח חשבון בנק, איך לבחור לעצמנו מקצוע ראוי ולמצוא עבודה טובה, איך לבחור בן זוג מתאים ולטפח זוגיות ארוכת שנים שלא תיגמר על מדרגות הרבנות, ובכלל, איך להסתדר עם אנשים. לרגע לא גמגמתי. את המשפט האחרון חתמתי בהכרזה שבמדינה שלנו, הכי הייתי רוצה שילמדו אותי לדאוג לזולת ולא רק לעצמי. ׳׳לא הספקתי לקחת נשימה כשראש

אולי השכבתי במיטה באגרסיביות שלא הייתה מביישת אף "גננת מתעללת". אולי גם וגם. יצאתי מהחדר ואמרתי לבעלי שאני לא מסוגלת יותר ושייכנס במקומי. הוא היה קצת המום, נכנס לחדר ואני יצאתי החוצה למרפסת. שמעתי אותו מדבר אליו ברכות ומנסה להרגיע, ואת הילד בוכה ומבקש אותי. ואני ישבתי לבד ובכיתי את נשמתי. כל פעם מחדש אני מלאת זעזוע ותרעומת מהגננות- סייעות-מטפלות שמתעללות, ובצדק, אין על כך מחילה. אבל בסתר ליבי אני יודעת שעד כמה שזה שטני ומפלצתי, האמת שזה גם אנושי לאללה. מפחיד עד כמה זה אנושי. משילוב של קצת סטרס, עייפות, לחצים ועוד כמה ילדים בוכים מסביב, כמעט כל אחת יכולה להגיע לאיבוד שליטה. לכל אחת מאיתנו יש גבול דק שיכול להיחצות. גם לאימא וגם לגננת. יהיו הפתרונות בגנים אשר יהיו, אני כאימא מבקשת לעצמי חינוך לחיים. אני רוצה ללמוד כל הזמן מי אני, להיות מודעת לאגו החייתי שעלול להתפרץ מתוכי בבת אחת, ולדעת איך לאזן את עצמי בכל מצב. ושוב, אף פעם לא לתת לה להתעורר, למפלצת שמנמנמת שם בפנים.

הגננות ואנשי הצוות, המדריכים והסייעים. כולנו בבדיקה עצמית מתמדת, בשיקוף משותף והכוונה שמטרתם ליצור מרחב בטוח ואוהב עבור הילדים. בזה צריך להשקיע. כי מצלמות וענישה חשובים, אך לא יפתרו את הבעיה. עבודת הגננת היא עבודה

הממשלה פנה אליי ושאל: "ואם תדאגי לאחרים, מי ידאג לך?". בלי לחשוב פעמיים עניתי את מה שהיה לי ברור כשמש: "זה פשוט. ערבות הדדית. אני אדאג להם והם ידאגו לי". , נשואה ואימא 23 שמונה שנים עברו מאז. היום אני בת לשני בנים. והנה מדינת ישראל מוצאת את עצמה שוב שבועות ספורים לפני בחירות חוזרות ובלי טיפת חזון, בלי תוכניות ומטרות עתידיות. המפלגות עסוקות בסכסוכים והשמצות, וגם אנחנו. מתוך הייאוש שחוזר ועולה אני מבינה שאם לא נבנה בינינו את החזון הזה, לא יהיה כאן טוב יותר. אז אם הייתי מוזמנת להיפגש שוב עם ראש הממשלה הייתי עונה לו בדיוק את אותה תשובה תמימה של ילדה, אבל הפעם בקול רם ומודאג, במבט בוגר ומפוכח. ערבות הדדית רלוונטית לנו יותר מתמיד, היא חמצן למדינה חנוקה משנאה, והיא תלויה רק בנו.

של הלב. עבודה של אהבה ודאגה, עבודה של התחייבות להיכרות והקשבה, עבודה של סבלנות ושל הרבה התגברות, עבודה של שמחה והתלהבות, עבודה של כנות. ועבודה כזאת זקוקה לסביבה ומשוב, לתמיכה ושיתוף.

Made with FlippingBook - Online catalogs