ישראלית | עיתון נשים חברתי | אוגוסט 2019

7

6

מה שלא לומדים בבית הספר ערבות הדדית היא ערך עליון וראוי שמשרד החינוך יאמץ אותו כמוטיב מוביל מהפעוטון ועד הבקו"ם, אבל נדמהשגם לנו ההורים וגם למשרד החינוך אין מושג מה זה אומר ואיך עושים את זה. הבעיה והפתרון

לא מגזימה בכלל הילד שלי עולה לכיתה א'. איך אימא נורמטיבית כמוני מגיבה לזה? בהיסטריה כמובן

ובבית עם הילדים. בבית הספר זה צריך להיות ערך שחי ונושם בין צוות המורים ובקשר שבין המורים להורים כי ערבות הדדית היא לא סתם "ערך". זהו כלל שמשנה את היחס שלנו למציאות שבה אנחנו חיים, ומפעיל את הרגשת האחריות האישית שלנו כלפי אחרים. הגוזלים שלי אחד התיאורים היותר יפים ששמעתי לערך הערבות ההדדית, הוא שעלינו להתייחס לכדור הארץ ולכל החיים שיש בו כמו לקן של גוזלים. כשאנחנו נתקלים בקן של גוזלים, המראה מעורר בנו התרגשות מהולה בחמלה, ורצון שהקן הזה יישמר, שלא ייפול, שלא יינזק. וזה לעיתים אף גורם לנו לעשות פעולות שונות כדי לדאוג שהקן יהיה שמור ובטוח. כך בעצם עלינו לנהוג האחד כלפי האחר. על כל אחד מאיתנו לחוש שהוא האחראי הבלעדי על קן הגוזלים, שלא ייפול, שלא יינזק. נראה שמשרד החינוך לקח על עצמו תוכנית שאפתנית, יחד עם זאת, זהו צו השעה. הילדים הרכים האלה אוטוטו יובילו את העולם לטוב, או לרע. אז אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יקומו וילכו לבתי הספר מאושרים ויחזרו מאושרים, שהם ירוצו לשם בשמחה כמו שהם שמחים לפגוש את סבתא האהובה, אם אנחנו רוצים שהם יחושו בטוחים כמו גוזלים בקן של ציפורים, עלינו לדאוג שמשרד החינוך יקיים את חלקו, יבנה תוכנית מפורטת וייתן דין וחשבון להורים ולחברה כולה כלפי עתידה, ושיקבל מאיתנו ההורים את מלוא התמיכה וההשתתפות. לזה קוראים ערבות הדדית.

עגול ואינטגרלי שבו משק כנפיו של פרפר בצידו האחד יכול לגרום לסופת טורנדו בצידו השני. ההשפעה ההדדית בין כל חלקי העולם הם דוגמה נהדרת ומפורטת שמתארת לנו כיצד מתקיימת מערכת הטבע, שאנו חלק ממנה. וכך בתהליך הדרגתי וטבעי התלמידים, וגם אנחנו, נבין ונרגיש על עצמנו את אותה תלות הדדית שמתקיימת גם בין בני האדם, לטוב ולרע. שיעורים בהרמוניה לימוד "ערבות הדדית" הוא בראש ובראשונה להתבונן במבט חדש על העולם, לסגל ראייה חדשה, מבט מן הצד שחוקר ומסיק מסקנות. לכן, אם השאיפה שלנו היא להגיע לערבות הדדית בינינו, אנחנו צריכים לחקור את הסביבה שלנו, ולכתוב. לתאר ולרשום מה נכון לעכשיו לא פועל בהרמוניה סביבנו, מהמערכת האקולוגית ועד לעולמות המדיה והתקשורת. אם אנחנו רוצים לחיות כמערכת אחת, עלינו לבדוק מה לא עובד כאן, לפרטי פרטים, ולאט לאט לפרוץ את הדרך לעולם החדש. עבור סגל המורים והמחנכים, ערבות הדדית צריכה לטפס למעלה ולהגיע לראש סולם החשיבות. הציונים הגבוהים, הפרסים והמדליות יחולקו לאותם תלמידים שיפגינו רצון ומאמץ לקיים קשרים חיוביים והדדיים עם חבריהם לספסל הלימודים, דרך נתינה,

דנה סרבי-קובלסקי אחד בספטמבר. יש התרגשות! מצד אחד, התחלה חדשה; הריחות הנעימים של הציוד שקנינו לבית הספר, המחברות שעדיין לא עברו התעללות של מריחת טיפקס, החולצות עם הסמל הממתינות מקופלות בארון, ומצד שני (כמו שאומרת קארי בראדשו בסדרת הפולחן ״סקס והעיר הגדולה״) לא יכולתי שלא לתהות, לאן בדיוק אנחנו שולחים אותם? בואו נודה על האמת, עבור חלק גדול מהילדים, בית הספר דומה יותר למרתף עינויים בלונדון מאשר ל"דגראסי ג'וניור הייסקול" (הקוראים שלמדו ביסודי בשנות השמונים יודעים על מה אני מדברת). חרמות ואלימות נגד מורים, תלמידים ואפילו נגד חפצים דוממים (ונדליזם) הפכו היום לנפוצים עד כדי כך שסקר מדאיג חושף את הנתונים 2018 שנערך בשנת מהתלמידים 83% המפלצתיים לפיהם בבתי הספר חוו אלימות פיזית. הנתונים אינם כוללים בתוכם את מקרי האלימות המילולית והפסיכולוגית, שלפי מתלמידי כיתות 87% המדגם היו נחלתם של משתפים 30% א'-ו'. עוד יותר מדאיג שרק את הוריהם בחוויות האלימות שחוו וש- לא מספרים על כך לאף אחד. 19% מהפעוטון ועד הבקו"ם הנתונים שהבאתי הם לא בשביל להשבית לנו את שמחת פתיחת שנת הלימודים, אלא מובאים כסיפור רקע לדיון קצר, בנוגע להחלטת משרד החינוך להקדיש את שנת הלימודים תש"פ לנושא המרכזי "ערבות הדדית". מי מכם ששמע את זה וליבו רטט בצהלולי "הידד!" יכול להצטרף למועדון החברים המשובח של ההורים שמאוד רוצים שילדיהם יחיו בערבות הדדית, שחושבים שערבות הדדית היא ערך עליון וראוי שמשרד החינוך יאמץ אותו כמוטיב מוביל בשנת

נטלי שיר

בכל פעם שאני מכניסה ילד לכיתה א' אני לא ישנה חצי שנה מראש. חופרת בלי הפסקה לגלעד על כל החששות האפשריים וכל הסיטואציות שיכולות להסתבך; "ואם הוא לא יסתדר שם?" אני שואלת אותו כשאנחנו יושבים לאכול יחד ארוחת בוקר, "ואולי הילדים שם מרביצים?" אני תוהה כשאני הולכת אחריו כשהוא בדרך למקלחת, "ואם הוא יבכה ואף אחד לא ישים לב?" אני צועקת לו מהחלון כשהוא יוצא לעבודה, "ואם יעשו עליו חרם?" אני ממשיכה בערב כשהוא מניח את הטלפון בצד ומכבה את האור, "ואולי, אולי המורה תושיב אותו מאחורה ולא תתייחס אליו בכלל?" אני לוחשת לו באמצע הלילה. אז הוא מחבק אותי מתוך שינה וממלמל את המשפט שהוא אומר לי בכל פעם שאני מנדנדת לו: "את כזאת אימא". ככה הוא אומר. ואני לא יודעת מה לעשות עם המידע הזה, "כן אני אימא, נכון, אבל מה זה אומר?" אני שואלת אותו, "מה זה אומר?! ירביצו לו או לא? רק תגיד לי". "עזבי נטלי, אף אחד לא ירביץ לו" הוא אומר לי ומסתובב לצד השני. אחרי שנייה הוא שוב נוחר, ואני ממשיכה לבהות בתקרה ולחשוב על כל הזוועות שקרו בבתי ספר והגיעו לחדשות. למה בכלל ראיתי חדשות?! כן, אני כזאת אימא. אימא שרוצה שישמרו לה על הילדים טוב, טוב.

נדיבות, הקשבה, שיח מכבד, ויתור ושיתוף פעולה. ואם יתחילו לפתח מערכים כאלה כבר בגני הילדים, מה טוב. כדי שהילדים יאמצו את הערך הזה, הם צריכים לחיות אותו, לספוג אותו מהסביבה. הוא צריך להקיף אותם מכל הכיוונים. גם בבית הספר, גם בחוגים, גם בתכנים שהם צורכים

אז למה המורה שלו לא יכולה להיות קצת יותר נחמדה אליו, מה קרה? למה היא לא יכולה לשמור עליו כמו שצריך? לדאוג שלא קר לו, ואם קר אז לכבות את המזגן. ולתת לו לענות כשהוא מצביע, אפילו שהוא ענה את כל התשובות. ולאפשר לו לצאת לשירותים כשהוא צריך, גם כשזו הפעם העשירית, אז מה? יש לו פיפי! ובפעמים שהוא ישכח את הכריך, היא יכולה לקפוץ איתו לרגע למכולת ולקנות לו משהו; איזו לחמניה טרייה, או יוגורט או קרואסון שוקולד, הוא ממש אוהב קרואסון שוקולד. ובהפסקות, ללוות אותו ולתת לו יד ולוודא שהוא מנצח בכל המשחקים. אפילו במשחקים שבכלל לא צריך לנצח בהם. אני מגזימה? נכון שלא? בסך הכול מבקשת שהיא תתייחס אליו כמו אימא. ואז אני אהיה רגועה ואוכל להירדם במהירות ממש כמו גלעד, עם הנחירות והכול.

ברקאי, תמונת ארכיון קיבוץ ריבה סגל, בערבות הדדית אין "אנחנו" ו"הם", יש "כולנו".

אז מאיפה מתחילים? ברור שרק אדם מחונך, יכול לחנך אחרים. מהסיבה הזו, כדי ששנת הערבות ההדדית במסגרות החינוך תצא לפועל, צריך בראש ובראשונה להנחיל את הערך הזה למורות ולמורים, לאימהות ולאבות, ולבסוף, לתלמידים. ואיך מלמדים ערבות הדדית? לשם כך יש לנו עולם גדול, ובו דוגמאות אינספור כיצד הערך הזה מתקיים בהרמוניה מושלמת בכל אחד מחלקי הטבע. מלבד זה האנושי, כמובן. היחסים בין בני האדם ימתינו בקוצר-רוח עד שנעבור שלב אחר שלב ונלמד על הדומם, הצומח והחי ועל הקשרים ההדוקים ביניהם, נחקור כיצד אנו משפיעים על מערכת הטבע וגורמים לסופות, שריפות והצפות שחוזרות אלינו כמו בומרנג, ונגלה שאנו חיים בעולם

ערכים, על הערך הגבוה ביותר: "ערבות הדדית".

הלימודים הבאה ועד לבקו"ם, אבל נדמה שגם לנו ההורים וגם למשרד החינוך אין מושג מה זה אומר ואיך עושים את זה. מלבד זאת, תמיד יש אווירה כזו של זריקת אחריות מצד לצד – מצד בתי הספר, הם מקבלים את התלמידים למספר שעות מצומצם מאוד שבו הם אמורים ללמד אותם את לימודי הליבה ולהקנות להם השכלה וידע; מתי יספיקו להנחיל להם את הערכים שהם לא מקבלים בבית? מצד שני, חלק מההורים סבורים, ובצדק, שעל בית הספר להקנות לתלמידים גם כישורי חיים, לימוד ערכי, לדאוג לנורמות התנהגות מקובלות ולא רק לנבור בספרים ולפתור תרגילים. על הרקע הזה, הכרזת משרד החינוך מעודדת. הנה, סוף סוף גם הוא שם זרקור על ערכים. ולא סתם

החינוך בידיים שלנו כששמעתי על הכרזת משרד החינוך ניגשתי מיד לחפש פירוט של יישום התוכנית להקניית ערך הערבות ההדדית בפועל, כיצד הוא יוסבר לצוות המורים ודרכם לתלמידים בכיתות? כיצד יגויסו לעניין גם כל אמצעי התקשורת? מהן ההנחיות לבתי הספר וכיצד יערבו את הורי התלמידים? חיפושיי העלו חרס. אז אם התשובות לא הגיעו ממשרד החינוך, ואני בספק אם הן יגיעו, נראה שהכדור חוזר אלינו, ההורים. ההכרזה הזאת יכולה לשמש עבורנו כהזדמנות, "הרמה להנחתה".

במסכים וגם בבית, עם ההורים והאחים. בערבות הדדית אין "אנחנו" ו"הם", יש "כולנו". לכן על ההורים לתת דוגמה כזו במקומות העבודה, במפגשים עם חברים

Made with FlippingBook - Online catalogs