ישראלית | עיתון נשים חברתי | אוגוסט 2019

9

8

בתור עורכת דין פלילית אני עד היום מתמודדת עם תיק האונס הקשה, והעיניים הדומעות של הילדה שבורת הלב לא מרפות ממני יהיה בסדר, תחזרי לישון

קרובים קרובים סכסוך עם השכנים שלי התלקח במהירות לאלימות. כך גם אני כמעט נכנסתי לסטטיסטיקה

חיה בגלות אני לא מצליחה להבין על מה בדיוק אני בוכה: על השנאה כאן או על השנאה שם

שנפלו קורבן בידי חיות-אדם שקרעו את חייהן לגזרים. הן מביטות בי משומקום עם כל מקרה אונס שמתגלה, מטלטלות לי את הלב, כמו מבקשות להעיר אותי מתרדמה עמוקה שאני שוקעת אליה בכל פעם מחדש. ואני רוצה לקום. אני רוצה להיות מודאגת כל הזמן, להקדים את המאוחר. להתגבר על תחושות הפחד וחוסר האונים שלוחשות באוזניי: "יהיה בסדר, תחזרי לישון". אני רוצה שהלב שלי יתמלא אחריות כלפי הדור הצעיר שבולע בתאווה את השפע ההרסני שמציע לו עולם חסר גבולות ומעצורים. ואני בטוחה שאפשר לשנות את המציאות הקשה הזאת, אם רק נחנך לאנושיות ונלמד להיות בני אדם, כמו שלימד אותי אבא.

שעתידים לנו. בסיום פגישתנו האם אחזה בידי בחוזקה וביקשה שאעשה כל שביכולתי לעזור לבתה. לאחר מספר ימים הכרתי את הילדה שהפכה בתיק פשע 1 ' בן לילה לעדת תביעה מס מפלצתי שבוצע נגדה. ילדה, שכדי לבוא חשבון עם מי שחילל את גופה ונשמתה, יהיה עליה לגולל את כל אשר אירע לה לפרטים ולעמוד באומץ מול סנגור שישפיל אותה על הדוכן ויטיח בה אשמה. התיק נמשך למעלה משנה שבה נקשר גורלנו, והילדה כילדתי הייתה. האנס, כמו כל אנס, נכלא לזמן לא מספיק ממושך, והמשפחה קיבלה פיצוי כספי לא מספיק גבוה למימון הטיפולים שלהם נזקקה הילדה שמצבה הנפשי הרעוע הפך כרוני. בהמשך ייצגתי עוד עשרות נערות ונשים

שולי אורן

רוני ברנשטיין

נועה צוקרמן-ברק

"את מייצגת גם נפגעות עבירות מין?" שאל אותי קול לחוץ ומהוסס מעבר לקו. "בוודאי" עניתי מייד, למרות שלא עשיתי זאת מעולם, אבל הנה הגיעה הזדמנות ללמוד משהו חדש בפלילים. על הקו הייתה האם של הנפגעת וקבענו לשש בערב, כך שעמדו לרשותי בדיוק ארבע שעות לשחות בחומר הנלמד. ראשית התקשרתי לאבא שלי, השופט, שנתן לי את העצה הנצחית שלו: "תשלטי

וכעסים אינסוף, על חודש וחצי של דפיקות, קידוחים, ניסורים, על חוסר ההתחשבות, על שלא התרענו מראש ולא התנצלנו על אי הנוחות. על הכול הם כעסו, כל אחד וכולם ביחד. מאוד. הראשון שחצה את הגבול המילולי היה אלברט, נהג המונית שעבד בלילות, ולא יכול היה לישון ביום. הוא ניפח את החזה מול בעלי והזמין אותו לצאת החוצה. הכול התלקח בשנייה. דיירי הבניין המשכילים, התרבותיים והמנומסים השתלחו בנו ללא רסן. לא מלמדים אנשים לכעוס בבית ספר. לאלף את הכעס. הוא מתפרץ לנו בבליל של צעקות, האשמות ואיומים. התינוק צרח, הילדים נבהלו מאוד. גם אנחנו הרגשנו פתאום דחוסים, חנוקים, רוטטים מכעס, מתים להתפוצץ. מי יכול להגדיר את הרגע המדויק שבו להבה מתפרצת מתוך גחלים לוחשות? עוד שבריר שנייה, ניידת, אמבולנס והפכנו לכותרת בעיתון. "סכסוך בין שכנים בשכונת מגורים שקטה בפתח תקווה הוביל ל..." והנה אנחנו כבר בסטטיסטיקה. אחרי זמן מה, כולם קצת התעייפו. הקיטור השתחרר. לאה מלמלה "בושה... בושה", שמואל העדין יצא לנשום אוויר, שוש שלחה את בעלה הביתה "לפני שהוא מגיע לבילינסון", העצבים של אלברט נרגעו לאט. הפעם ניצלנו. כנראה הרטיבות כיבתה את האש. שרדנו את אותה תקרית, לכן אני מרשה לעצמי לחשוב שטוב שכל זה קרה, שהקשר המקולקל שבינינו התגלה. כבר לא נוכל יותר להיות סתם שכנים מנומסים כי התגלינו במערומינו. עכשיו רק נשאר לתקן.

על סוף שנות השלושים בגרמניה. "קאט" גדול וחד צמרר אותי; המסך ירד. הכול אשליה אחת גדולה. אחרי שש שנים הסתיימו הלימודים וחזרנו הביתה. הביתה. אנחת הרווחה שלנו נשמעה עד קצה הטרמינל. המשפחה, הבלונים, ה"הבאנו שלום..." וכל הטקס. חגגנו כל רגע. עוד לא עבר שבוע. עדיין מתרגלת לשמש הישראלית של אוגוסט כשנהג המונית מאחוריי צופר וצופר. ירוק ופספסתי. הוא חותך אותי במהירות, פותח את החלון וצועק אליי: "מטומטמת! לכי לעזאזל!". הפעם הדמעות זלגו בלי שליטה. כל המתח שהצטבר בתוכי במשך שש שנים התפרק. ואני לא מצליחה להבין על מה בדיוק אני בוכה, מה כואב לי יותר: השנאה הבלתי נתפסת כלפיי אז ברומניה, או הכאב העמוק הצורם שעולה בי עכשיו על השנאה בינינו כאן בישראל.

אחרי התלבטויות ועוד התלבטויות אנחנו מחליטים לעבור לגור ברומניה, רק אנחנו, בלי משפחה ואוכל של אימא, בלי חברים שקופצים לקפה. בעלי מתחיל ללמוד שם רפואה, ואנחנו מתרגשים. בסוף השבוע הראשון קפצנו לראות את הים של קונסטנצה. כולם משתזפים ונהנים על החוף. אנשים רגועים הולכים ברחובות בין המסעדות והחנויות, צועדים בחופשיות על הכביש, כמעט כמו יום כיפור בירושלים. הכול שקט, רק מדי פעם חולפות מכוניות שלא ממהרות לשומקום. הכול משתלב להרמוניה נעימה כזאת, מלטפת. אנחנו משוטטים ברחוב הראשי בין החנויות ואני נעצרת על יד דוכן תכשיטים שמזכיר לי את הדוכנים ב"כיכר החתולות" בירושלים של ילדותי. על אחד התליונים אני מזהה צלב קרס. בבת אחת הלב צונח והגוף נחלש. אנחנו מתרחקים, מבוישים ושותקים כל הדרך חזרה הביתה. חודש אחרי, בדרך למטרו, אני עוצרת מול דוכן ספרים יד שנייה ומביטה מוקסמת בערימות הספרים המגוונות. העיניים שלי מתמקדות במרכז הדוכן, שם ניצבים בשורה הראשונה מספר עותקים של "מיין קאמפף" של היטלר. בלי בושה, באמצע הרחוב, הספר שקורא להשמדתי. אני עומדת חיוורת מול הדוכן, רוצה להגיד למוכר שיעיף משם מיד את הספרים ואין לי אומץ. שנייה לפני שאני מסתלקת מהמקום הוא קולט אותי ומסנן: "עופי מפה, זאת מדינה של רומנים". אני נושכת שפתיים, מתעלמת כאילו לא שמעתי וממשיכה למטרו. שבוע אחרי אני יושבת באוטובוס ליד החלון

כתם של רטיבות סימן את שבירת הגבול בין החלל שלנו לשלהם. חשבנו שנעבור לדירה המשופצת שלנו, נסגור את הדלת ומקסימום נמתח כמה שרירי פנים בנימוס לשכנים החדשים במסדרון. אבל אז הופיעה הרטיבות. המים האלה, שיודעים כל-כך טוב לחלחל ולחצות גבולות, אילצו אותנו לפתח יחסים עם השכנים. המערכה הראשונה הסתכמה במספר אינסטלטורים שחתכו ודחפו ומיששו כדי לקבוע באיזה חלק של הצינור נמצאת הנזילה. אם זה החלק שבאחריות הדיירים למעלה, או החלק שבדיוק באמצע ושייך לוועד, או החלק שניזוק בגלל עבודות השיפוץ שלנו. התהליך היה מאוד טעון ונועד לחרוץ מי משלם. לא הגענו להסכמה ונאלצנו להיפגש. לפגישה הגענו נרגשים, מלובשים, חגיגיים. יכולתי לדעת מה עומד לקרות, בטח שיכולתי, הרי במהלך כל השיפוץ כבר קיבלתי מספר טלפונים זועמים מהשכנים. למרות זאת האמנתי שבעזרת ההיגיון הבריא והילדים המתוקים שלצידי, נסגור את הסיפור בזריזות ונלך הביתה. "שלום, ערב טוב, אני יואב", פתח בעלי בחביבות. "שלום", ענה השכן המבוגר עם הכיפה.

היטב בידע המשפטי ותגלי אנושיות, תהיי בן אדם". אז פניתי לקרוא תקדימים של העליון, הנחיות היועמ"ש, נהלי הפרקליטות, כללי המשטרה; שוחחתי בטלפון עם קצינת מבחן, פרקליטה ממונה, חוקרת נוער ומספר סנגורים מובילים שגדלו באולם של אבא ותמיד נתנו לי את עצתם הטובה. ארבע השעות חלפו והרגשתי שזהו, אני מוכנה. בשעה הנקובה הגיעו אליי הורים מרוסקים ושבורי לב שחרב עליהם עולמם. ילדתם בת נאנסה במחנה קיץ של תנועת נוער. 14- ה ניצל את העובדה שהילדה 17- האנס בן ה בחרה להישאר לבדה באוהל במקום לצאת לפעילות הלילית, וכשהוא שתוי ביצע בה את זממו והשאיר אותה פצועה ומדממת. השבתי להם על כל שאלה, ולבקשתם לא חסכתי ולו במעט מהקשיים והמהמורות

"וזאת אשתי, רוני" המשיך יואב. "משתתף בצערך" ענה לו השכן.

אופס. הרטיבות הפכה לביצה. אנחנו במלכודת. השכנים התאספו סביבנו. אנחנו מוקפים ואין דרך לצאת. נחמד זה כבר לא יהיה. השיחה בדבר הרטיבות התגלתה כסוס טרויאני, ממנו יצאו גדודים גדודים של טענות

ומדברת בטלפון עם חברה מהארץ, כשבחורה צעירה באוטובוס פתאום צורחת עליי: "יהודייה טיפשה את צריכה למות, לכי לעזאזל". קפאתי במקום, התכווצתי במושב, מתאפקת לא לבכות. לרגע זה הרגיש כמו סצנה מסרט תקופתי

Made with FlippingBook - Online catalogs