מידע העיר

הדס ויזל מטפלת בנומרותרפיה

054-4754561 | הדס ויזל - נומרותרפיה שמחברת בין תודעה, ייעוד ובחירה חופשית כשהמספרים מדברים

השיעור שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב — עד שאנו מבינים אותו

אלא כדי לראות. לפעמים עצם ההכרה היא הריפוי. לא ביקשתי ממנו לשנות את חייו ביום אחד, רק לשים לב לפעם הבאה שהלב אומר "כאן עברת את הגבול שלך". ושאותו רגע של תשומת לב הוא כבר ניצחון קטן. אבן דרך. תנועה. זה לא ההפי אנד הרגיל - אין כאן סצנה קול־ נועית - יש כאן מציאות אמיתית, רכה, איטית. כאלה שאני אוהבת ללוות. זה לב העניין: השינוי האמיתי לא מתחיל כשאנחנו עושים פעולה אחרת - אלא כשאנחנו רואים את עצמנו אחרת. מביא איתו 9 בנומרולוגיה, מספר שיעור של נתינה עם לב גדול, אבל גם הזמנה ללמוד גבול. כל מספר הוא מורה. לא מורה קל - לפעמים מורה עיקש מאוד - אבל תמיד מורה שמוביל לצמי־ חה. השיעור הנשמה שלנו איננו “משהו לתקן”, אלא משהו להבין, לאהוב, לרכך. ובהבנה הזו מתחיל הריפוי. בלי דרמה, בלי מהפכים. לפעמים השינוי קורה בשקט, עמוק בפ־ נים - בהטיה קטנה של נקודת המבט. פתאום אנחנו מזהים רגע שבו היינו עו־ שים דבר אחד - ובחרנו אחרת, אפילו בקטן. או רגע שבו שמנו לב שהלב דיבר אלינו, ואנחנו באמת הקשבנו. זה רגע שלא תמיד מספרים עליו בקול. הוא לא “סיפור הצלחה”, הוא סיפור התעוררות, ובעיניים שלי - אלו הרגעים היפים ביותר. אז אם גם לך יש דפוס שחוזר על עצמו - שאלה שחוזרת, כאב שמסרב להירגע, מעגל שלא נסגר - במקום לשפוט את עצמך, נסה.י לשאול ברכות: מה החיים מבקשים שאני אלמד כאן? אולי התשובה קרובה יותר משנדמה.

מגיע כשלא מבקשים יותר מדי. ואז שא־ לתי אותו שאלה אחת, פשוטה וחודרת: "אם היית מפסיק לתת לרגע - היית יודע מה אתה צריך?" הוא שתק ארוכות. שתיקה של מי שלא נשאל את זה קודם. ושם, בשקט הזה, התרחש רגע של אמת. לא תובנה גדולה, לא מהפך - אלא סדק קטן בתוך הרגל של שנים. סדק שמכ־

יש משפט שאני שומעת שוב ושוב מאנ־ שים שמגיעים אלי, בכל מיני וריאציות, אבל תמיד עם אותה אנרגיה פנימית: "איך זה שכל החיים אני חוזר לאותו מקום?" לא משנה באיזה הקשר - עבודה, זוגיות, כסף, משפחה - יש משהו בחיים שיודע ללחוץ לנו בדיוק על אותו כפתור. לא מתוך אכזריות, אלא מתוך דיוק. אנחנו נוטים לקרוא לזה “מזל רע”, “טעויות חוזרות”, “אני והחיים לא מסתדרים”, אבל בעיניים נומרולוגיות - זה הרבה יותר עדין והרבה יותר חכם מזה. זה שיעור נשמתי. והשיעור הזה מגיע שוב ושוב, לא כדי לתסכל אותנו - אלא עד שנבין אותו מבפנים. כמו דלת שנפתחת בכל פעם קצת יותר, ואם רק נעצור לרגע - נוכל לראות מה יש מאחוריה. אני אוהבת להגיד למטופלים: “השאלה היא לא למה זה חוזר. השאלה היא מה זה מבקש ממך לראות.” בואו נדבר על דפוס שחוזר: היה גבר שהגיע אליי לפגישה, אדם נעים, אינ־ טליגנטי, מצליח. “אני נותן הכול,” הוא אמר. “בעבודה, בבית, בזוגיות. אני מש־ קיע, מתאמץ, תמיד זמין. אבל בסוף אני זה שמרגיש לבד.” שלא נתבלבל - הוא לא אמר את זה בכעס. הוא אמר את זה בעייפות. עייפות של אדם טוב, של לב פתוח מדי, של מישהו שכבר לא בטוח אם הטוב שבו הוא כוח או חולשה. בפתיחת המפה ראינו שהמספר שמוביל - מספר של חסד, נדיבות, 9 אותו הוא אהבת אדם. מכאן כבר התמונה התחילה לקבל גוון. דיברנו לא רק על המספר עצמו, אלא על הילדות, על איך הוא למד שאהבה שווה נתינה. ששקט שווה לוותר. ששלום

ניס אור. אחרי רגע השתיקה שלו, פתחנו יחד עוד שכבה. דיברנו על נקודות במפת החיים, על שנים בהן הוא נשא על גבו אחרים בלי לבקש דבר לעצמו. על הילד שהיה - זה שלמד להיות "החזק", "המ־ בין", זה שמוותר ראשון רק כדי לשמור על שלום. שאלתי אותו מה היה קורה אם בפעם הבאה, אפילו רק פעם אחת, היה מבקש עזרה. לא כחולשה - כהזמנה לחי־ בור. הוא חייך חיוך קטן, כמעט מבולבל, ואמר שהוא לא יודע איך זה מרגיש. ושם התחלנו לתרגל שפה חדשה: לא "איך אני נותן יותר", אלא "איך אני נותן גם לי מקום". העברנו יד עדינה על המקומות הכואבים - פחד מדחייה, צורך באהבה, הרצון להיות מוכר ורואה - לא כדי לפתור,

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online