אורה שושן
עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.
לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה
כשהלב נסדק והאש עולה: על האמנות העדינה של השהיית התגובה.
שהיא הפסיקה להרגיש, אלא הבחי־ רה שלה לכבד את עצמה ואת הקשר, מתוך מקום של עוצמה פנימית ולא מתוך מגננה.
למטופלים את המדדים הפיזיולוגיים שלהם בזמן אמת. פתאום, הם רואים במו עיניהם כיצד נשימה אחת מודעת יכולה להרגיע את הסערה בדם. זהו רגע של חופש; הרגע שבו אדם מבין שהוא אינו עבד של הדחף שלו. יש לו ברירה. לשנות את הסיפור שבלב מעבר לתגובה הגופנית, אנו צוללים אל הדיבור הפנימי. כשאנחנו פגועים, המוח שלנו הופך למספר סיפורים דרמטי: "הוא עושה את זה בכוונה", "היא לא סופרת אותי". הסיפורים הללו הם הדלק שמתחזק את הלהבה. יחד, אנחנו לומדים להטיל ספק בנ־ רטיבים הללו. לא כדי לבטל את הפ־ גיעה, אלא כדי להעניק ללב מרחב נשימה. כשאנו מצליחים להחליף את המחשבה "הוא תוקף אותי" במחשבה "הוא כרגע לא מצליח לראות אותי", העוקץ המרעיל של הכעס נחלש. הכאב אולי נשאר, אבל הצורך להח־ ריב את המציאות מתפוגג. הריפוי שבשהייה באחד המפגשים האחרונים, שירה שיתפה בוויכוח שהתעורר בביתה. "הרגשתי את החום עולה בצוואר," היא סיפרה בחיוך קטן של ניצחון, "זיהיתי את המחשבה הישנה שרוצה לצרוח 'אתה תמיד כזה'. אבל אז פשוט נשמתי. אמרתי לו בשקט: 'אני מאוד פגועה עכשיו, ואני לא רוצה להגיד דברים שאצטער עליהם. אני צריכה עשר דקות לעצמי לפני שנמשיך'." זהו הניצחון האמיתי. לא העובדה
לפני כמה שבועות ישבה מולי בקלי־ לחייה. נקרא 40- ניקה אישה בשנות ה לה שירה. היא נראתה מותשת, כתפיה שחוחות ועיניה כבדות. "אני לא אישה אלי־ מה," היא לחשה בקול סדוק, "אבל כשאני מרגישה שהוא מזלזל בי, משהו בי פשוט נדלק. המילים יוצאות לי מהפה כמו חיצים רעילים עוד לפני שהספקתי להבין שבכלל כואב לי." הסיפור של שירה הוא הסיפור של כולנו. זהו הרגע שבו מישהו יקר לנו – בן זוג, הורה או חברה קרובה – נוגע בנקודה חשופה. באותו רגע, הפגיעה הרגשית מרגישה כמו כווייה פיזית ממש. המוח שלנו, שמפרש את העלבון כסכנה קיומית, שולח פקודה מיידית לצאת למלחמה. מתוך ניסיון נואש להגן על הלב הפגוע, אנחנו הופכים לתוקפניים: צועקים, עוקצים או הודפים, רק כדי לגלות מאוחר יותר שנשארנו עם הרס גדול בהרבה מהפגיעה המקורית. להקשיב ללחישות הגוף בתהליך שאני מלווה בקליניקה, הצעד הראשון הוא ללמוד להקשיב ל"מערכת ההתראה" השקטה של הגוף. הכעס הוא כמעט לעולם לא הצעד הראשון; הוא מגיע כשכבת הגנה אחרי שהגוף כבר אותת שמשהו אינו כשורה. כששירה למדה לעצור ולהתבונן, היא גילתה שהכעס שלה תמיד מתחיל באותו אופן: תחושת מחנק קלה בגרון ודופק שמתחיל לדהור. בטיפול, אני משתמשת בכלים עדינים המשקפים
תרגיל לסיום: "עוגן בלב הסערה"
בפעם הבאה שאת מרגישה את גל הכעס גואה בך בעקבות פגיעה, אני מזמינה אותך לנסות את התרגיל הבא. יש לו כוח לשנות את החיווט העצבי של התגובה שלך: * מגע מרגיע: הניחי כף יד אחת על מרכז החזה (אזור הלב) ואת השנייה על הבטן. המגע הפיזי שולח מסר של ביטחון למערכת העצבים. * נשימת הריפוי: שאיפי אוויר דרך שניות, החזיקי אותו 4 האף במשך שניות, ונשפי לאט מאוד דרך 7- ל שניות (כאילו את מנסה 8 הפה במשך להרעיד להבה של נר מבלי לכבות אותה). * השאלה המנחה: בשיא הסערה, לחשי לעצמך: "מה החלק הפגוע שבי מבקש עכשיו?" לרוב, התשובה לא תהיה "לתקוף", אלא "להיות מוגנת" או "להרגיש חשובה". כשאת מעני־ קה לעצמך את ההכרה הזו, הצורך להילחם בעולם פשוט נרגע. הכעס הוא רק השומר בשער. כשנל־ מד לדבר עם הלב השוכן בתוך הטי־ רה, נמצא את השקט שאליו יחלתם ליצירת קשר: mishpaha@hiburimbs.org 052-7710448 | 055-9114672 אורה.
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online