נבואת הרבי מלך המשיח: הנה זה משיח בא
סיפור לשבת מאת: הרב שלום בער שמולביץ, מנהל בית חב״ד בבית שאן תינוק, טלית וסידור
הטלית שלי. הצעתי לו להניח תפילין וז'אן נענה ברצון. זו הייתה הנחת התפי־ לין הראשונה וגם האחרונה בחייו. התר־ גשותו הייתה גדולה והוא בכה בלי הרף. הוא סיפר לי שהורה למשפחתו לשרוף את גופתו לאחר מותו. "אינך יכול לע־ שות זאת להוריך", אמרתי לו. "דיי להם ששרפו אותם באושוויץ". סיפרתי לו על החשמן הצרפתי ז'אן-מארי לוסטיז'ה, יהודי מומר, שנולד כאהרון לוסטיגר והיה לארכיהגמון של פריס. טרם מותו ביקש להיקבר במעמד מניין יהודים ואמירת קדיש. הלווייתו שודרה בכל רשתות הט־ לוויזיה הגדולות של צרפת. הדברים עשו על ז'אן רושם רב. נראה שהשתכנע. ביום שישי בבוקר, בדיוק כפי שתכנן, השיב ז'אן את נשמתו לבוראו. בתו הת־ קשרה אליי לבשר לי את הבשורה המצ־ ערת. "אבי ביקש להיקבר ולא להישרף. הוא ביקש שהמשתתפים בהלוויה יחבשו כיפה ושעל המצבה ייחרת מגן דוד. הוא גם ביקש להיקבר בטלית שקיבל ממך". במהלך הלוויה התבקשתי לשאת דברי הספד. אמרתי: "ז'אן, בשנים האחרונות לחייך שאפת לדעת מי היו הוריך ובני משפחתך. עכשיו, כשאתה עולה למעלה עם הטלית, תפגוש סוף-סוף את ההורים האמיתיים שלך". הסיפור נגע לליבו של הסופר דמן. ביום ראשון שלאחר מכן נכנס לרכבו ונסע לקנוקה. לאחר חיפוש ממושך מצא את קברו של ז'אן. לצד שמו נחרת מגן דוד. הוא התקשר מייד לז'קי, ששהה בקנוקה. "בוא מהר לבית הקברות, מצאתי אותו!". ז'קי מיהר לבוא למקום. השניים הדלי־ קו נר ואמרו פרקי תהילים למען הנשמה האובדת שמצאה את מקורה היהודי. (על-פי סיפורו של דוד דמן, 'משפחה')
כך, בהפתעה מוחלטת, בלי להכיר את אביו או אימו, ובלי שיהיה בידו שום פרט מזהה על משפחתו, נודע לז'אן שהוא יהודי. כל יהדותו הסתכמה בטלית וב־ סידור התפילה. ז'קי מוסיף ומספר: יצרתי קשר עם ז'אן. נהגנו להיפגש תכופות. ז'אן סיפר לי שהטלית נהפכה לקמיע שלו. הוא לוקח אותה לכל מקום. עוד סיפר לי שאשתו הנוכרייה אינה אוהבת את התעניינותו בעברו היהודי. כשהייתי מבקר בביתו היה מזהיר אותי: "אם אשתי פה, אל תדבר על יהדותי". יום אחד פגשתי את ז'אן ומראה פניו נראה רע מאוד. "ז'קי, אני חולה במחלה סופנית", אמר לי. עברו כמה חודשים. במוצאי אחת השב־ תות אני פותח את מכשיר הטלפון ורואה שז'אן ניסה להתקשר אליי. הוא השאיר הודעה קולית. קולו היה שבור. "ז'קי היקר, אל תשאל. אשתי העלימה את צעיף התפילה" (כך כינה את הטלית). קולו היה חנוק מבכי. "בוא אליי מהר", התחנן. ביום ראשון בבוקר לקחתי את הטלית והתפילין שלי ונסעתי אל ז'אן. הוא שהה בביתה של בתו. ז'אן היה נסער. הוא הניח מייד את הכיפה על ראשו ופרץ בבכי. העלמת הטלית פגעה בציפור נפשו. "לא נותר לי הרבה זמן לחיות", אמר לי ז'אן, "אבל אני חייב להישאר בחיים לפחות עד יום שישי. ביום חמישי יבואו אליי נוטריונים כדי למחוק את חלקה של אשתי מהירושה. היא לקחה ממני את הט־ לית, והיא תשלם על כך ביוקר!". באותו רגע לא הבנתי עד כמה הדבר הזה יעלה לאישה ביוקר. עושרו המופלג של ז'אן התברר רק לאחר מותו. ניסיתי להרגיעו. נתתי לו במתנה את
"מתי כבר תספר לי את הסיפור שלך על הטלית?", שאל הסופר הרב דוד דמן את ז'קי. "עכשיו!", באה התשובה. זה היה באחד מימי ראשון בבית הכנסת 'אוהל משה בעלזא' באנטוורפן שבבלגיה. ז'קי, ששמו המלא יעקב זיסמיילך, הוא צורף מומחה במקצועו, ובימי ראשון נוהג לבוא לבית הכנסת, לבדוק את מצב הס־ פרים ולהורות לשמש מה לתקן. ז'קי ידע שהסופר דמן מחפש סיפורים, ופעם אחת אמר לו שיש לו סיפור מיוחד על טלית. עד כה לא נזדמנה לו הזדמנות לשבת בנחת ולספר את הסיפור. עכשיו החל לספר: את שנות נעוריי עשיתי בעיר החוף קנוֹקֶה-הייטס. פעם אחת ישבתי עם חבר יהודי ברחוב, ועבר לידנו אדם רכוב על אופניים. החבר אמר לי: "אתה יודע, האיש הזה יהודי". שמו של רוכב האופניים היה ז'אן-קלוד סינטובין. גם הוא עצמו לא ידע שהוא יהודי. הוא גדל במשפחה בלגית, הקים משפחה ועשה חיל בעסקיו. פתאום טו־ לטל עולמו. זה היה כשאימו שכבה על ערש דווי. "הבא לי בבקשה את הארגז מעליית הגג", ביקשה מבנה. ז'אן טיפס למע־ לה והוריד את הארגז המאובק. כשפתח אותו נדהם לגלות בתוכו יריעת בד וספר באותיות בלתי-מוכרות. אלה היו טלית וסידור. "קח אותם", ביקשה האם בשארית כו־ חותיה, ואז הדהימה אותו: "ז'אן יקירי, אינך בני האמיתי... במלחמת העולם הש־ נייה מצאתי אותך מונח בעריסה, בתחנת הרכבת בעיר הבלגית קורטרייק. בעריסה היו הבד הזה, הספר, וכמה מטבעות זהב". האם המאמצת שאפה עמוקות ואמרה: "ז'אן, אתה יהודי"...
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online