עיתון "האומה" | גיליון 44

מעגל החגים

אמת אחת

למועד? שנת תש"פ חשובה וגורלית מאוד לעמנו. יש לנו הזדמנות להשלים את החזון היהודי - להתחיל להזרים ביחסים בינינו רוח אהבה ולהדביק בה את כל העולם - או שניזרק לים

נדיה קוזי

שרון יעקובוב

"את סינית או יפנית?" נשאלתי כמעט כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. מראה עיניי המלוכסנות היה זר לנוף הישראלי של שנות התשעים, התקופה שבה עלינו ארצה. "את רואה את העולם בצורת בננה?", "מאיפה שבאת כולם ככה?", הייתי נשאלת במרץ ובסקרנות אופיינית לילדים. מזל שהיה לי את סבתא שלי, סבתא סאולה, שהתגוררה בסמיכות אלינו. הייתי חוזרת מבית הספר ישר לביתה, נזרקת עליה כמו על פוף, כורכת את ידיי סביב צווארה ומניחה את ראשי על כתפה. היא הייתה שותקת, מבינה את הקשיים שלי גם בלי מילים. סבתא נהגה לומר לי עד כמה שהיא מצטערת שהיא לא הצליחה לסיים את האולפן, ושהיא לא יכולה לעזור לי בשיעורי הבית. בקזחסטן היא הייתה מורה ללשון, וכאן בארץ היא נאלצת כל הזמן לבקש ממני לתרגם לה את המכתבים שהיא מקבלת מביטוח לאומי. וגם אני הצטערתי ושתקתי, כי באיזו שפה יכולתי להסביר לסבתא את מה שקרה הבוקר בבית הספר: המורה אביבה נכנסה לכיתה, ומיד קמתי ונעמדתי. פניה של מורתי התמלאו תדהמה. אני דווקא שמחתי לקום לכבודה. הרי כך היה נהוג בקזחסטן לברך מורה בכניסתה לכיתה, הרגל שעלה איתי ארצה; וכך עמדתי שם, רגע אחד ארוך במיוחד. רגע שנקטע באחת כשקול צחוקם של הילדים החריש את אוזניי. התיישבתי מיד. ראיתי את כולם ישובים, חלקם מצחקקים. נשכתי את הלשון בחוזקה. העדפתי את הכאב הפיזי על פני העלבון שכמעט התחיל לזלוג מעיניי. רק כשהייתי שוב בזרועותיה של סבתא, אפשרתי לדמעות לזלוג. היא לא שאלה מדוע חזרתי כל כך מוקדם מבית הספר, רק נתנה לכל דמעה שלי מקום, וזה היה כל כך משחרר ומנקה. כך נרדמתי בזרועותיה של סבתא סאולה. התעוררתי מדפיקה בדלת. זו הייתה המורה אביבה. היא הביטה בדאגה על עיניי הנפוחות, ודיברה עם סבתא סאולה. סבתא ניסתה להגיד מילה, ואז לצרף לה עוד מילה, ומשלא הצליחה להרכיב אפילו משפט אחד, הרגשתי איך הדמעות כמעט חונקות את גרונה. תהיתי אם גם היא עכשיו נושכת את לשונה בניסיון לשדר ביטחון וחוזק. אבל רק כשהמורה אביבה התקרבה אליה והניחה את ידה על כתפה, הדמעות שלה קיבלו דרור. הן זלגו וזלגו, וניקו גם את קשייה. וכך עמדו בחדר שתי מורות, שתי נשים, משני קצוות הגלובוס, שלא הצליחו להחליף ביניהן אפילו משפט אחד פשוט. עמדתי ביניהן, והרגשתי הכי מוגנת בעולם. הן הורגשו בי הכי קרובות. כי במקום שהמילים איבדו משמעות, הלב הבין. שנה לבבית כזו אני מאחלת לכולנו. יותר מלב אנחנו לא צריכים. סבתא סאולה ואביבה המורה לא דיברו אותה שפה, אבל ברגעים החשובים הן לא היו צריכות לדבר

לחגים שכולנו אוהבים יש משמעות רבה ועמוקה יותר מכפי שרובנו מכירים

מעגל החגים שסובב אותנו מדי שנה בשנה הוא אולי המכנה המשותף היחיד שקושר לעת עתה את החברה הישראלית יחד. בין מלחמה למלחמה מתחבקים סביב צלחת הגפילטע פיש, שרים בסוכה, ולמיטיבי הלכת יש צום למירוק מצבור החטאים. מעגל של סמלים תרבותיים שמחזיקים עם שלם על כרעי תרנגולת. כפרות. לחגים בכלל ולחגי תשרי בפרט, מעבר להיותם מנהגים, יש היבט פנימי נוסף, רוחני. דמיינו אוסף תחנות הפרוסות בדרך לחיים טובים ומספקים, והתחנה הראשונה היא ראש השנה; התחנה הזו בגלגל החיים מסמלת את הרגע החלוצי שבו אנחנו מתפכחים ושואלים: בשביל מה? בשביל מה אנחנו פועלים, מתייגעים, מזיעים, מפרנסים ועושים, ועושים, ועושים? יש לזה מטרה? ועל מה יש לחגוג? אולי אפשר לחדש? לשנות? בעלי המזל לא ירפו לאורך המסע מהשאלות הנוקבות, הם ידהרו במנהרת "עשרת ימי תשובה", ויקבלו תשובה מלאה על כל שאלות ראש השנה. הם יגלו שאת המתיקות שהם מחפשים בחייהם אפשר למצוא בהרגשת ההרמוניה, בהרגשת החום והביטחון שבין בני האדם, שבאותה הרמוניה גם אפשר לגלות ולהרגיש את כוח הטבע, הכוח העליון. אלא שהתקוות לחוד והמציאות לחוד. בהרפתקה לגילוי משמעות החיים מגיע הרגע לגלות את הפירוד הגדול בין כולנו, את הדין הנורא מכול. גילוי הפער הזה בין הרצוי למצוי, בין ההרמוניה הנכספת לבין המציאות המרה שחושף הטבע האגואיסטי שלנו, מוביל אותנו ישירות אל התחנה השנייה במסע: יום הכיפורים. ביום הזה אנחנו אולי מתחרטים על כל מיני מעשים שעשינו. מתחנחנים בסליחה מן השפה ולחוץ, אך עלינו לעשות חשבון נפש ממוקד: לאמוד את המרחק בין היחס הנוכחי שלנו לזולת לבין הקשר הנכון שצריך להיות עם הזולת, להיווכח עד כמה אנחנו רחוקים מהכוח הטוב שאמור לשרות בחיבור בינינו. הרגשת המרחק הזה מתבטאת בסבל וכאב. הבירור הפנימי הזה מוליד בנו תפילה מהלב, זעקה בלי מילים. התגובה לתפילות שלנו מגיעה בסוכות. בתחנה הזו כוח מיוחד מצפה את המרירות בדבש. החושים מתהפכים, המוח והלב משנים כיוון, האהבה העצמית מתכסה באהבת הזולת. ואז, למרות שכל אחד גר בתוך עולמו ומצביע ךְ ֵ למפלגה אחרת, נפרשת מעלינו סוכת שלום – סכך הסוֹכ על כל ההבדלים, משלים על כל הפערים, וחושף את כל היופי וההדר שמתגלים כאשר אנחנו מתחברים בינינו. וכך כולנו מחובקים כאחד, מוכנים לקראת התחנה האחרונה: קבלת התורה. כלומר הרגשת הכוח הרוחני שמאזן בין טוב לרע, הדבק החברתי שירכיב אותנו למערכת אחת שפועלת באיזון – כוח האהבה. ואז כבר אי אפשר יותר להחזיק את זה, התגלית החגיגית הזו מציפה אותנו בשמחה, שמחת תורה. בהצלחה במסע!

ניצה מזוז לפני עידן איחולי ה"שנה טובה" על ידי שליחת אימוג'י של פרח היינו משקיעים בקשרים בינינו. יוצאים מהבית, קונים, כותבים, מלקקים בולים, משלשלים לתיבת הדואר כרטיסי ברכה, כל זה בשביל לאחל שנה טובה. אם אתם מהדור ההוא, והצלחתם לנער את האבק מתאי הזיכרון, בטח עולים בדמיונכם איורים נוסטלגיים של פרחים וציפורים מנצנצות, שנושאות במקוריהן איגרת שנה טובה. אם אתם מדור אחד קודם, אז סביר להניח שתזכרו את דמותו של הרצל מתנוססת על גלויות ברכה רבות. תמונתו המפורסמת משקיף על נהר הריין ממרפסת מלונו ו בזמן, אבל בחיים להרצל לא היה זמן ֵ מקפיאה רגע של להתרווח בנחת על מרפסות. הוא הקדיש את כל זמנו ומרצו לחלום שנראה אז כטירוף מוחלט, מדינת היהודים, ופעל כנגד כל הסיכויים והקשיים. , כפי שאני מבין אותה", כתב הרצל, "כלולה לא רק ֿ "בציונות השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". הרצל עשה כל שביכולתו כדי שתקום מדינה יהודית, ותציל אותנו מהרדיפות האנטישמיות, כמו כל אבות הציונות. הם כולם חלמו, דיברו וכתבו על מדינה שרוח של אהבת הזולת ודאגה הדדית מנשבת במפרשיה, אלא שלהבדיל מהחזון

החומרי, את האידיאל הרוחני הם לא ידעו איך לממש. והנה, יש לנו מדינה משלנו, אך לא ברור לנו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. השאיפה לכונן מדינה על היסוד "ואהבת לרעך כמוך" נגוזה, ונותרנו עם ערימה של צרות ביטחוניות, חברתיות, כלכליות ודיפלומטיות. את זה הרצל לא יכול היה לחזות. החלוץ בה"א הידיעה כדי להבין מי אנחנו עם ישראל, מהם שורשי השאיפה שנה 3,800 הרוחנית שלנו ואיך לממש אותה, נחזור אחורה בזמן אל ממלכת בבל העתיקה, שם התקיימה ציוויליזציה גדולה באחווה משפחתית ובאין מפריע. החיים השלווים לא האריכו ימים, האגו גדל, וכל אחד התחיל לדאוג לעצמו על חשבון האחרים. הממלכה התפצלה למחנות, ומהומות ומאבקים רבים התחוללו בה. נשמע לכם מוכר? בערך כמו החיים שלנו כאן היום, רק בלי מריבות על חנייה. אחד מהחכמים שחיו בדור ההוא, אברם בן תרח, שמוכר לנו בשם אברהם אבינו, ראה את הכאוס שהתחולל סביבו וסירב להשלים איתו. הוא התחיל לחקור מאין

רדיפות ואנטישמיות שהגיעו לשיאם בשואה הנוראית, עלינו לארצנו ומימשנו את החלום הציוני. את החלק הראשון של החלום. יש לנו אדמה, אנחנו חזקים, אבל בכל רגע עלולים אנחנו למצוא את עצמנו בחזרה בגלות. את החלק הרוחני שאברהם גילה ועל בסיסו נהיינו לעם – התכלית לשמה בנינו את הארץ – הזנחנו מאוד. ובהיעדר החלק הזה כנר לרגלינו, אנחנו אוכלים זה את זה. שנת תש"פ חשובה וגורלית מאוד לעמנו. יש לנו הזדמנות להשלים את החזון היהודי, לשנות את היחסים בינינו לפי שיטת אברהם: להתחיל להזרים בינינו רוח אהבה ולהדביק בה את כל העולם, או שניזרק לים. את ההודעות בווטסאפ כנראה שלא נחליף בגלויות שנה טובה מושקעות, אבל את כוונת הלב שלנו כדאי שנחליף – נשתדל להתחשב בכל אדם, להתייחס אליו בדאגה ובחיבה כמו היה היקר לנו מכול. אם נתחיל בזה, כוח הטבע לא יבושש לבוא לעזרתנו, לאחות את הקרעים בינינו, ולהיות לנו בית חם, מרכז רוחני לכל אומות העולם. כך בונים מדינה, וכמו שהרצל אמר: "אם תרצו – אין זו אגדה".

התפרץ האגו ולאן נעלמה האהבה. אברהם גילה שיש כוח אחד בטבע שמנהל הכול, ולימד את כל מי שהסכים לשמוע, שאם יתאמצו להידבק באחדות ובאהבה מעל האגו, הם יעוררו את אותו כוח אחד, חוק הטבע העליון, והוא יחבר ביניהם ללב אחד. כך אברהם קיבץ באוהלו נציגים של שבעים שבטים וחמולות, והפך אותם לקבוצה אחת, לעם אחד, עם ישראל. יתר האנשים העדיפו לשמוע בעצת נמרוד, מושל בבל, שגם הוא הבחין בבעיות שגורם האגו המתפתח. אבל לעומת אברהם, נמרוד טען שהפתרון הוא פשוט להתרחק זה מזה. וכך הם עשו. התפזרו לכל עבר, ומיוצאי בבל התפתחה שאר האנושות. ספוילר: גם אנחנו וגם הם צריכים בסופו של דבר להגיע לחיבור. ומה עלה בגורלו של עם ישראל? איך הגענו מהאחדות המופלאה בימי אברהם למצבנו היום? עברנו עוד משברים רבים לאורך הדורות, האגו המתגבר היה חזק מאיתנו, וסופנו היה להיפרד ולהתפזר ברחבי העולם. להשלים את החזון ובחזרה להרצל. אחרי שנות גלות ארוכות, אחרי שסבלנו

המשמעות הפנימית של חגי תשרי קורס מקוון חינם

U.kab.co.il | לימודי אונליין

סרקו את הקוד וצפו חינם בקורס ״חגי ישראל בראי הקבלה״

צילום מתוך האלבום המשפחתי

5

4

Made with FlippingBook - Online catalogs