עיתון "האומה" | גיליון 44

כולנו קצת נבוכנו נוכח ההנחייה המוזרה, אבל העולם במה וכולנו צייתנים. התחלנו. ה"ברכות" עפו מפה לאוזן, בקושי בלענו את העלבון, וכלפי חוץ צחקנו בקול גדול. ואז הגיע תורי. הייתי כבר שבעת עלבונות וחיפשתי טרף קל. היו לנו בכיתה זוג מקסים, מאוהב לחלוטין. הייתה ביניהם נאמנות כזאת שלא רואים בכל יום. לנו, שחקנים מתחילים שקופצים מדייט אחד לשני, צרם בעין לראות זוג יציב כזה במסגרת הלוחצת של בית הספר למשחק. בזמן שאנחנו שתינו זה לזה את הדם, הם פשוט אהבו. בזמן שאנחנו הרגשנו לבד, הם תמיד היו יחד. בזמן שאנחנו שמרנו לעצמנו על הגב, הם שמרו זה על הגב של זו. ואז יצא ממני המשפט המכוער הזה: "כל כך אצילי מצידו שהוא הסכים לשאת אותך לאישה רק בגלל שאת בהיריון!". שקט השתרר בכיתה. אף אחד לא צחק. הבחורה קמה בסערה ויצאה מהחדר בבכי, מפילה מאחור את הכיסא שעליו ישבה. הלב שלי נפל לתחתונים. "זה היה רע" לחש לי חבר שישב לימיני. בן הזוג שלה נעץ בי מבט מלא בוז וצעק: "מטומטמת, מה את עושה?!" וזינק אחריה בריצה. הפה שלי התייבש, והייתה לי בחילה. חיפשתי מבט סלחני שיהפוך את הכול לבדיחה, אבל זה לא קרה. חציתי את כל הקווים האדומים. לרגע עוד ניסיתי לנפנף לעצמי בצדקנות ש"מה אני אשמה שהמורה למשחק נתנה לנו משימה מטונפת כזאת?", אבל לא קניתי את זה. רציתי לקבור את עצמי אלף מטר מתחת לאדמה. רצתי אחריה לשירותים. היא ישבה לבד על הרצפה ובכתה. ביקשתי סליחה. אבל בכל מילה שפלטתי הרגשתי צבועה יותר ומלוכלכת, למי תעזור סליחה עכשיו? המועקה התנחלה לי בלב עד יום כיפור. התקשרתי אליה ושוב הבעתי חרטה. דווקא כשניתקתי את השיחה, נפל לי האסימון: אין ממש ערך לבקשת סליחה מלבד לנקות לעצמי את המצפון. דווקא כשעשיתי כל מה שאני יכולה, התעוררה בי הכרה צלולה: זה הטבע שלי. מקולקל, אגואיסטי, אכזרי. ולתקן אותו לבד אני באמת לא מסוגלת. באותו רגע ידעתי שאני צריכה סביבה חזקה, שתאיר לי את הדרך להיות האדם המתחשב הזה, שמרגיש את הזולת כמו חלק מעצמו. סביבה שבמקום לשחק בהתנשאות מעל האחר, תשחק לי דוגמאות יצירתיות איך להתעלות מעל הטבע הנבזי שלי. כי ככה בנויים החיים: המשחק של היום הוא המציאות של מחר. קיבלנו תרגיל מלוכלך בבית ספר למשחק: לשבת במעגל, ולהעליב את האחר באופן הכי מתנשא ובמילים הכי מתוקות. זה השיעור לחיים שקיבלתי מהתרגיל סליחה שאין בה כפרה שלי פרץ

הסערה יונה בורח מייעודו. הוא נמלט על אונייה הרחק אל תוך הים. הבריחה שלו גורמת לסערה, והמלחים מבינים שהסיבה לסבלם היא ״היהודי״ שנמצא על סיפון אונייתם. משם ועד להשלכתו אל הים, הדרך קצרה. כמו אז, ובעצם כמו תמיד, גם היום העולם מאשים את היהודים בכל משבר אפשרי. אם מסתכלים מצד תפקידנו, העולם צודק. נתנו לנו משימה לאהוב, אנחנו משתמטים ובורחים ממנה הכי רחוק שאפשר, וספינת העולם נמצאת על סף טביעה. הגורל של עם ישראל הוא בלתי נמנע. שמות המלחים בסיפור מתחלפים בכל פעם, אבל הגורל אינו משתנה. אם לא נקיץ מהתרדמה שאנו שקועים בה, ונסכים מרצוננו הטוב לביצוע המשימה, יגיע הרגע שבו נושלך לים. ההסכמה יונה נזרק למצולות הים ונבלע לתוך מעי לווייתן. אחרי חשבון נפש נוקב עם עצמו, הוא מסכים לבצע את המשימה שהוטלה עליו, והדג מביא אותו אל חוף מבטחים, לנינווה. כמו יונה, גם אנחנו נושאים בתוכנו מסר, שיטה להתקשרות בין בני האדם. זה המאפיין הלאומי שלנו המייחד אותנו משאר עמי העולם, ולמעשה הופך אותנו לעם. לא נוכל להימלט ממה שמייחד אותנו. כשנתחבר בינינו, נשמש דוגמה לאחדות לכל העמים. השאלה היחידה היא, האם נישא באחריות המוטלת עלינו, או שחס ושלום ישליכו אותנו אל מעמקי הים כדי שנסכים לממש את ייעודנו. לפי שעה, במקום להיות ״אור לגויים״, אנחנו מנסים בכל כוחנו להיות ״ככל הגויים״. אלא שמכבש ההתפתחות גורם לעוד ועוד אנשים ומדינות להרגיש בתת- ההכרה שהאחראים לכל הצרות המתרגשות ובאות הם היהודים, ולכן העולם לא ישנה את יחסו אלינו לטובה, עד שנמלא את חובתנו, שהיא גם זכותנו. יום כיפור הוא זמן לעשות חשבון נפש הן של יחידים והן של אומה, בלי לשבת במעיי הלווייתן. ביום זה יש לנו הזדמנות לקבל על עצמנו את הייעוד שלנו, להסכים להתחבר בינינו ולהיות ״אור לגויים״. רק אז המערבולת העולמית סביבנו תשקוט, האנושות כולה תזכה לשלווה, ומעליה תיפרס סוכה של שלום.

אורן לוי

רק לפני כמאה שנה התרחשו בעיר קישינב פרעות נוראות ביהודים, והיום מתכנסים בה אנשים מכל רחבי העולם לקבוע שאפשר אחרת

הסיפור התנ״כי של יונה הנביא מתאר את קורות העם היהודי בהווה ובעתיד, ובו מסר ברור: כל עוד לא נמלא את ייעודנו, ימשיכו להטיל עלינו את האשמה לכל צרות העולם. סיפורו של עם המשימה סיפורו של יונה הנביא מתחיל במשימה שהוא מקבל מאלוהים – להזהיר את תושבי העיר נינווה לסור מדרכם הרעה, ולהתחיל להתנהג כמו שהמציאות דורשת, בחיבה הדדית. כמו ליונה גם לנו, עם ישראל, יש תפקיד שלא נוכל להתחמק ממנו. תפקיד שמלווה אותנו מאז ומעולם: לרקום בינינו קשרים חיובים של איחוד, כאלה שישמשו דוגמה לעולם כולו. אבל אנחנו לא ממלאים את תפקידנו. הבריחה לאורך ההיסטוריה חווינו איך פועלת החוקיות הזאת: כשאנחנו מקושרים בינינו בצורה נכונה, אנו פורחים והעולם משגשג. כשאנחנו מסוכסכים ומפולגים, אנחנו סופגים מכות והעולם מידרדר. עם השנים לנו בבניית הקשרים בינינו, עד כדי כך ַ ש ּ ָ כ שאנחנו לא מאמינים כי ביכולתנו להשכין בינינו יחסים טובים. אנחנו מתמלאים סלידה למשמע משימתנו להיות ״אור לגויים״. אנחנו בורחים על נפשנו, כמו יונה. וכשבורחים, מגיעה הסערה.

דודי אהרוני

יקרה שוב, והקימו ליגות להגנה עצמית. כעבור שנתיים, לאחר שעשרות פוגרומים שטפו את האימפריה הרוסית, שוב הוכתה העיר בפרעות קשות מנשוא. לא עברתי את כל הדרך מישראל לקישינב כדי ללמוד על העבר. באתי להתכנס עם חברים מכל העולם הלומדים את חכמת הקבלה, כדי שטירוף כזה לא יקרה שוב. לא כאן, לא שם ולא בכלל. אבל האם מישהו באמת יכול להשפיע על הגורל? האם מישהו יכול להבטיח שההיסטוריה לא תכה שנית? לפי חכמת הקבלה, יש מישהו כזה והוא מכונה ״ישראל״ – כל מי שיש בו הזדהות עם רעיון האחדות. ספר הזוהר כותב ש״ישראל לב כל העולם, וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל״. עוד כותב הספר שאין פורענות באה לעולם אלא בגלל ישראל. כי אנחנו – אלה שלא מרסנים את האגו הטבוע בם, מפורדים זה מזה ולא ממלאים את תפקידם להיות דגם לאחדות לכל העמים – ״גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו״.

הכביש הראשי חוצה מרבדים צהובים-ירוקים מנוקדים בבתים כפריים עם גגות אדומים. כנסיות בולטות ממרחקים, ומדי פעם קורצת השמש מתוך אגם קטן שלצד הכביש. אנחנו באוטובוס גדוש ישראלים בדרך אל קישינב – צ׳יסינאו בלשון המקומיים – בירת מולדובה. העיר שוכנת על גדות נהר ביק הצלול, שופעת עצים ירוקים נוסכים צל ורוגע, וגפנים משתרגים בחן על חוטי תיל בחצרות הבתים המנומנמים. אין בה רמז קל להיסטוריה המטלטלת של הזוועות המוכרות בשם ׳׳פרעות קישינב׳׳ שידעו יהודי שנה. 116 העיר לפני

׳׳המהומות האנטי-יהודיות בקישינב׳׳, תיאר הניו-יורק טיימס בזמנו את הפוגרום המפורסם במאה העשרים, ׳׳הן גרועות יותר ממה שהצנזורה תאפשר לפרסם׳׳. המעט שכתב העיתון האמריקני הנודע והשאיר חותם על דעת הקהל העולמית היה ש״הזוועות מהטבח הן מעבר לכל תיאור. תינוקות נקרעו לגזרים, פשוטו כמשמעו, על ידי המון משולהב וצמא דם״. הפרעות התחילו מילולית כאשר ׳׳בסרבי׳׳, העיתון האנטישמי הסנסציוני והפופולרי ביותר בקישינב, פרסם בקביעות מאמרים נגד האוכלוסייה היהודית עם כותרות כשהמסרים 1903- כמו ״מוות ליהודים!״. אבל הן התעצמו ב האנטישמיים התחילו להתממש. בוקר בהיר אחד נמצאה גופתו של נער נוצרי אוקראיני, קילומטרים צפונית 25- מיכאיל ריבצ׳נקו, בעיר דובסרי, כ לקישינב. עוד זה מדבר וזה בא – נערה שניסתה להתאבד נמצאה מתה בבית חולים יהודי, והעיתון האנטישמי כבר ניסח כותרות ענק שזעקו עלילת דם. ׳׳בסרבי׳׳ רמז שהשניים נרצחו בידי יהודים כדי להשתמש בדמם בהכנת המצות לפסח. על הדרך גם האשים את היהודים בניצול קפיטליסטי של נוצרים. הסיפורים כמובן זכו לתהודה רבה, התפרסמו בעיתונים נוספים, והצליחו לשלהב את הקהל למהומות נגד היהודים. פרעות קישינב כללו שלושה ימים של מאורעות דמים שבהן נפצעו קל, ומעל 500 , נפצעו קשה 92 , יהודים 49 נרצחו בתים ועסקים נבזזו ונהרסו. את התיאורים המבחילים 700- ל והלא-אנושיים שהניו-יורק טיימס חסך מקוראיו אחסוך מכם גם אני. הכנסייה עודדה את הזוועות, המשטרה העלימה עין, הצבא שתק. לכן לאחר הפרעות החליטו היהודים שדבר כזה לא

להתקשר בינינו ביחסים טובים מעל כל ההבדלים, מה שנקרא בכתובים ״על כל פשעים תכסה אהבה״

לשם כך התאספנו בקישינב למעלה מאלף איש ואישה מכל קצוות תבל – פרצופים שונים, דעות שונות, מנטליות הפוכה – והשתדלנו ליישם את מה שלא פעם למדנו מן המקורות: לעשות מאמץ להתקשר בינינו ביחסים טובים מעל כל ההבדלים, מה שנקרא בכתובים ״על כל פשעים תכסה אהבה״. למה? כי בחיבור בין בני אדם יש כוח חיובי אדיר שביכולתו להשפיע לעולם חוסן, ביטחון, הגנה והבטחה לעתיד טוב יותר. מאוד מזכיר את מה שכתב אז הרצל בעקבות פרעות קישינב, ברגע חובק עולם של ערבות הדדית: ״נהיה נא כולנו מאוחדים בצרה כבשמחה, כדי לגאול את עמנו מעבדותו. וימצאו-נא ימים קשים אלה גם אנשים שלמים מאוחדים במחשבה אחת לעבודה משותפת״.

9

8

Made with FlippingBook - Online catalogs