אירועים יומן והעיף לי רסיס לראש. הברכיים שלי התחילו להשפריץ דם ברך שמאל במיוחד כאשר כדור פשוט נכנס ויצא ממנה ובברך ימין נתקע הכדור. זה הרגיש מוזר להיפגע מכדור. זה לא כאב כמו שמצפים. הצלחתי עדיין לשמור דקות 3-4 על שקט אבל אחרי המוח מתחיל לעכל את מה שקרה. אותו מחבל שריסס אותנו שם פשוט הלך אחרי שהוא שחרר צרור של כדורים ולא בדק מה הולך בתוך אותו בוטקה קטן". "בזמן שהיינו עדן שטיבלמן: שם היינו בשקט, לא קמנו, לא זזנו אפילו לא קצת. היה לי להשתין ברמות שהתחיל לכאוב לי כל הגוף ולא הייתי מסוגלת להשתין על עצמי. לאחר שעה נוספת שאני מתאפקת התמודדתי עם עוד קונפליקט נפשי, לא יכולתי יותר ופשוט השתנתי על עצמי, שכבתי בתוך השלולית פיפי של עצמי, רועדת מקור בזמן שאני מחבקת את גל". "אנחנו עוד בפנים תומר: שכובים מפוחדים ספוגים בדם, ובשתן. כל אחד צלל למחשבה של עצמו, אני ניסיתי להירדם כי לא רציתי להרגיש איך אני הולך למות". "ואז באזור השעה גל לוי: בצהריים מגיע עוד מחבל 12 לבוטקה גם מנסה לפתוח את הדלת שהייתה נעולה מבפנים לא מצליח ואז הולך לחלון מולנו ומסתכל לכולנו בלבן של העיניים " עם money ופשוט אומר לנו " מבטא כבד". "כולנו מיד זרקנו עדן שטיבלמן: לעברו את הטלפונים והארנקים שלנו, הוא לקח את הכל, חייך והלך. מאותו רגע, קריאות של שמע ישראל. זהו הלך עלינו.
לי יד בזה ואין מה לעשות״ אז נשכבתי וחיבקתי את הרגליים שלו, והוא חיבק את אשתו ריטה שעות בערך 4 שהייתה איתנו". כבר שאנחנו ככה. בשלב מסוים נהיה שקט, אני חלמתי על החתול שלי, ומי יאכיל אותו שאני מת... לפתע משום מקום שמענו מילה אחת , שבבירור הייתה בטון ישראלי. ולרגע התמלאה לנו תקווה קטנה קטנה, רצינו לצעוק כל כך אבל שמרנו על שקט ואמרתי, "אל תעשו כלום, אם זה צבא הם ידעו לבדוק פה". 20 .. מטר 50" ריטה ידיד: מטר..." - שמענו בעברית. הרמתי את הראש בלי להסס חיילים, שניקו 3 וראיתי אותם, את השטח ובאו להציל אותנו. על המחבלים שראיתי אזוקים, ועודם בחיים, ירקתי, וקיללתי עוד לפני שראיתי את הזוועות שהיו שם, בשביל כולנו! אני מצטערת שלא זרקתי עליהם אבנים, מצטערת שלא השארתי חותם על הפנים שלהם שייזכר לתמיד כשיסתכלו על עצמם במראה". "הסיפור לא נגמר עד גל לוי: שלא הגעתי לבית חולים קפלן ברחובות, כי גם הדרך חזרה המסיבה הייתה מלאה ברכבים שעולים באש, בחיילים ואנשים מתים על הרצפה וכל הסצנה הזאת הייתה נראה כמו סצנה
מהמתים המהלכים. כאוס טוטאלי". 20 , מטר 50" עדן שטיבלמן: מטר..." אנחנו מרימים 10 , מטר את הראש ורואים את הצבא שלנו, קמים עם הידיים למעלה "אנחנו ישראלים, ישראלים", ובוכים את חיינו. תודה רבה לכל הניסים וההשגחה עלינו. כמה זה היה קרוב כל פעם כל פעם כל פעם. הסתכלתי על אחותי בזמן שהיינו שם וכל מה שחשבתי היה "אלוהים, אמא שלי הולכת לאבד שתי בנות עכשיו, בבקשה תשמור עלינו". גיסי, שעם כדור בבטן עלה על אחותי ושמר עליה בגופו וגל שהתנהג בצורה הרואית וחשב רק על דרכי הישרדות. בשלב מסוים לקח את כל הדם שהוא איבד ומרח על עצמו בשביל להיראות מת. כמה שאני גאה בכם, כמה שאני שמחה שכולנו יצאנו בחיים. אני מבקשת מכל עם ישראל, זה הזמן שלנו להיות חזקים, מאוחדים, להיות חזקים עבור אנשים שיותר קשה להם, להרים את הראש, לחייך. אף אחד לא ינצח אותנו! אף אחד! אף אחד לא ישבור את הרוח שלנו, את האהבה שלנו. את אהבת החינם שלנו. את שמחת החיים שלנו. ,07.10.2023 תאריך שייזכר בליבי לנצח
החיים שלנו תלויים באותו ערבי. הוא הולך להגיד להם שאנחנו פה, הולכים להרוג אותנו". "ניסיתי לקום אבל גל לוי: הברכיים שלי היו במצב רע מאוד והבנתי שאני תקוע שם באותו בוטקה, אחר כך ניסיתי לאסוף את הדם שירד לי מהברכיים וצבע חצי מהרצפה באדום ומרחתי על החזה והעמדתי פני מת. אבל להפתעתי הגדולה הוא לא חזר לשם ואף מחבל אחר לא הגיע". "עכשיו הוא כבר יודע תומר: בוודאות שאנחנו פה, ולנו אין לאן לברוח, ואנחנו מסתכלים אחד על השנייה, שתיים מאיתנו פצועים ולא יכולים לרוץ או לסחוב. אז אני שואל את גיא ״מה עושים?״ והוא ענה לי.. ״זה כבר לא החלטה שלך, אין
לפתע משום מקום שמענו מילה אחת , שבבירור הייתה בטון ישראלי. ולרגע התמלאה לנו תקווה קטנה
16
970 גיליון 10.11.23
www.ashdodonline.co.il
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online