הרב שריקי // פרשת וישב
9 74 ג י ל י ו ן 08.12.23
י
יעצור את התהליך גם שאינך מודע לכך. יוסף נער יתום מאמא ללא אביו או משפחתו, הדבר 17 בן הכי קל זה ליפול ולחטוא ועוד שהניסיונות קשים ולא פשוטים, אשת פוטיפר יום יום מנסה לפתות אותו, וגם חברותיה ללא הצלחה. דוד המלך מעיד על קדושתו בתהלים “עַד עֵת בֹּא דְבָרֹו אִמְרַת יְהוָה צְרָפָתְהּו.” יוסף שמר על צדקתו למרות הקושי הגדול והלא פשוט, ולכן זכה שעלה לגדולה כזאת שכתוב “שלח מלך ויתירהו” מלך מצרים פרעה, הוציא אותו בעצמו מבית האסורים ושם אותו על כיסא המלוכה. ניקח מיוסף הצדיק מוסר השכל גדול, לעיתים בחיים אנחנו במצב של שפל או ירידה, הדבר הכי קל זה ליפול לייאוש ולמרה שחורה, תלמדו מיוסף שגם בזמנים הקשים שמר על עצמו ועל זהותו, ולכן זכה שיתקיים בו החלום ונהפך להיות מלך על מצרים ועל העולם כולו! שבת שלום ומבורך!
וסף חולם שתי חלומות שמסמנים מלוכה, אחיו מקנאים בו גם בגלל קרבת יעקב ליוסף וגם החלומות שיוסף מתהדר
מגזין אשדוד עיתונות ותקשורת בע"מ ) בניין "סי-פורט" 11 (קומה 18 רחוב אורט 08-8522660 :' פקס | 08-8522666 :' טל news@hamagazin.co.il נתנאל פריאנטי מנכ״ל / עורך ראשי: ישראל אוחיון, משה אלבז, חי חביב כתבים: משה סידי עורך מדור הספורט: 08-8522666 | office@hamagazin.co.il משרד: ג׳ק כהן מנהל כספים: 054-2222304 מכירות: נתנאל פריאנטי דיגיטל וניו מדיה: יעל נגר טאלפרה, ענבל כהן עיצוב גרפי: 054-2222591 | studio@hamagazin.co.il מו"ל
בהם שהוא עתיד למלוך, יעקב אבינו יודע שחלום זה אינו סתם, אך לא מראה התלהבות כדי לא להעלות קנאת האחים עליו. האחים מחכים לשעת כושר טובה לטפל באח הסורר, שפיו לא מפסיק להוציא “שקרים” ודברי חן כדי להתחבב עוד על יעקב, יוסף מצטווה ע”י אביו ללכת לראות בשלום אחיו הרועים את הצאן שנשלח ע”י אביו למקום 17 בשכם, מדובר בילד בן מרוחק, שבדרך יש שודדים וחיות רעות, והוא הולך בגפו. המשך הסיפור ידוע, האחים מוצאים את יוסף וזורקים אותו לבור לראות האם יש אמת בדבריו, אם הוא ימות מהנחשים אז הוא שקרן ואם ינצל הוא דובר אמת. יוסף כמובן אינו שקרן ונשאר בחיים, ומתחיל להתגלגל בדרכים עקלקלות לכיוון מצרים, אם נגזר עליך להיות מלך שום דבר לא
מגזין אשדוד עיתונות )2004( ותקשורת בע"מ הדפוס החדש בע"מ דפוס: 03-9527222 מרכז הפצה:
ashdodonline
TV אונליין
אשדוד אונליין
אשדוד אונליין
משה סידי חכם סידי / כפתור המעלית...
מתי אנחנו צריכים להבין שהגזמנו? מתי מותר לנו בשם העובדה שאנחנו חולקים זוגיות ארוכה או די.אנ.איי עם מישהו, לעשות כרצוננו? אולי בכלל אסור לנו? ולמה הכותרת בכלל קשורה? תיכנסו לנוהל הרגיל ותקראו... • מבולבלים? מצוין
ה
שאנחנו בזוגיות, או בקרבה משפחתית מאפשרת לנו ללכת פחות על “ביצים” בלי לשבור משהו... או מישהו? מה, לא? בוודאי שכן. אבל ברור שלא. בוודאי שכן, כי אי אפשר שעל כל כעס אנחנו מיד “נעמוד” לדין ולדיון. מותר לנו ליפול ולהרגיש שאנחנו נוחתים על מישהו רך. מותר לנו להיות אנחנו כשאנחנו באנחנו שלנו... (תחזרו על המשפט תבינו). ולמה לא. כי מנגד זה בדיוק המקום לזכור שאנחנו אולי ב”אנחנו” שלנו, אבל זה יתאפשר רק כשנזכור שה”אנחנו” האחר, זה שסובל אותנו, לא יספוג מאיתנו רק את הצד הזה, כי בנינו אח”כ הוא ייבחר להיות בצד... בלעדינו. או חס וחלילה ילחץ על כפתור המעלית...
“שוקי טוקי” של שניים בעשר, לא כולל פתק החלפה, וקוקו בלוף... כאילו מודיעה לאיש שלה - פה אני במקום הבטוח שלי, אז בטוח שאתלבש איך שבא לי. הבנתם? יופי. ותיישרו את הקוקו בנות. אני והגברת ד’ לא דיברנו יום שלם אחרי שלחצה על כפתור המעלית. כאילו, אני דברתי יותר מידי (כולל מילים שרציתי לקחת בחזרה) והיא שתקה. אתם יודעים, השקט הזה שמדבר בקול הכי חזק שיש. היא הסבירה שעם כל האהבה (ויש עדיין) היא מעדיפה לא לראות את הפנים (היפות) ולא את הבפנים (המכוער), כשאני מוציא הכל החוצה. מצד שני הרי זה המקום שבו אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לעשות הכל. להגיד הכל, בלי לשלם את החשבון. העובדה
שאנחנו בזוג איתם, או חולקים איתם זוגות של כרומוזומים (שזה מולקולה של די.אנ.אי... הנה עשיתי את פוזת המלומד), הכי לא נעימים, האם רק בגלל כי שנעים לנו איתם? רגע לפני שתתבלבלו אעשה את זה פשוט יותר לאלה שאיבדו אותי באחת הפסקאות הקודמות ומאוד רוצים להתקדם איתי. שבו תתרווחו לרגע ל”שעת סיפור” קצרה. כשאישה יוצאת מהבית היא נראית במיטבה, מנסה לראות כמו חלק מחוברת הז’ורנלים שראתה אצל רופא, או במספרה, או גם וגם... היא מתאפרת, מתייפה, מתעייפת מהתייפות, בוחרת בגדים שעה ועוד שעה בכדי להחליט על בגדים (אין פה טעות), ואז כשהיא חוזרת הביתה היא עוברת לטרנינג של
גברת ד’ לחצה על כפתור המעלית. ככה, בלי שארגיש,
בזמן שאני “התקוטטתי” בפתח היציאה מביתה עם הקטן שלי, הילד הקטן, הילד, על עוד משהו לא חשוב שהוא אמר לא באופן אוטומטי, ואני יריתי חזרה “צרורות” של מילים כעוסות. היא לא עמדה ב”רסיסים” שיצאו לנו והיכו בחוזקה על נפשה, ורצתה שנעלם כמה שיותר מהר. נעלמתי. יותר נכון נעלבתי. איך נוצר מצב שהיא “מרשה” בכלל לעצמה לבקש ממני לקחת את הכעסים שלי רחוק ממנה? היא אומנה לא חיה איתי, אבל היא חלק מחיי... וזה בדיוק העניין. מדוע אנחנו מרשים לעצמנו להיות דווקא ליד האנשים הקרובים אלינו, אלה
4
974 גיליון 08.12.23
www.ashdodonline.co.il
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online