אורה שושן
עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.
לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה
וכשהלב נפתח למלא את הצרכים שלנו או להתאים לציפיות שלנו. וככל שאנחנו מתרגלים את זה, הלב נפתח, ואנו מתאהבים שוב במי שהוא באמת. ומתרגשים ורוצים מזה עוד ועוד. זו מהות המצווה "ואהבת לרעך כמוך" – אהבה שמבוססת על קבלה אמי־ תית את האחר בדיוק כמו את עצמנו. כשהתחלתי להבין את זה, שמתי לב כמה פעמים אנחנו תולים את אושרנו באח־ רים. נדמה לנו שרק אם הם יביעו אהבה והערכה בדרך שאנחנו מצפים לה, נוכל להרגיש שלמים. אבל האהבה הזו, שאנו מחפשים מבחוץ, עשויה כבר להיות בתו־
לא בעיניו. זה היה קשה אבל גם משחרר. גם עם הילדים שלי, אני פוגשת את האתגרים האלו. למשל, כשבני היה שקוע במסך ולא הקשיב לי, כעסתי, כמובן. אבל אז נזכרתי בגישה של מרשל רוזנברג. הוא מדבר על זה שכשעולה רגש שלנו הוא רק דגל אדום שמראה לי שיש צורך שלי שלא מתמלא. הבנתי שאני בעצם זקוקה להר־ גיש נוכחות וקשר איתו. במקום לכעוס, ניסיתי לדבר איתו, לשתף אותו בתחו־ שות שלי בלי להאשים. זה לא תמיד עובד מייד, אבל אני שמה לב שכשאני באה ממקום פתוח, גם הוא נפתח יותר. פרשת "ויחי" מזכירה לי את הכוח של קבלה. יעקב, רגע לפני מותו, מברך את בניו כל אחד לפי אופיו ותכונותיו. הוא אינו מבקש לשנות אותם, אלא מכיר בהם כפי שהם. אני שואבת השראה מיעקב גם בזוגיות וגם בהורות. במקום לנסות לשנות את האחר, אני משתדלת לראות אותו כמו שהוא ול־ ברך אותו על מי שהוא. להקשיב לו יותר, לשאול שאלות ולהתעניין, להקדיש יותר זמן למחשבה איך לעשות דברים אחרת. וכשאני חושבת על כל זה, אני מבינה שבעצם הלב נפתח כשאני משחררת את המחשבה ש"משהו חסר". גם אצל בן זוגי וגם אצל ילדיי, כשהחיפוש לאהבה מתח־ לף בלתת אהבה, משהו עמוק משתנה. זה תהליך, ברור, אבל עם כל רגע שבו אני מוותרת על הציפיות שלי מאחרים, אני מגלה שכבר יש בי כל מה שאני זקוקה לו. סוף דבר, הלב נפתח באמת כשא־ ני מבינה שאין בי חסר. כשאני מפסיקה לחפש אהבה או אישור מבחוץ. פרשת ויחי מזכירה לי שוב ושוב שהחיים הם ברכה – לא בגלל שהם מושלמים, אלא דווקא בגלל שהם בדיוק כפי שהם. כשאני לומדת לראות את זה, פתאום גם בן הזוג, גם הילדים, ואפילו אני עצמי, נראים לי יותר קרובים, יותר שלמים.
יש בי תפילה, אלוהים, חסוך ממני את הכמיהה לאהבה, לאישור או הערכה. ניסיוני מלמד שדווקא האנשים הקרובים לנו ביותר – בני זוג, הורים וילדים – הם המורים החשובים ביותר שלנו. הם יראו לנו שוב ושוב את האמת שאיננו רוצים לראות עד שלא תהיה לנו ברירה אלא לראות אותה לנגד עינינו ממש. למשל, כשהבעל שלי מאיר לי על משהו בטון לא נעים, התגובה הראשונה שלי עשויה להיות כעס. אבל לאחר שנים של עבודה עצמית, אני משתדלת לעצור ול־ שאול: מה קורה לי? במקום לשקוע בת־ חושת הפגיעה, אני משתדלת להסתכל פנימה ולמצוא את הכוחות שלי להגיב בגישה פתוחה. לב פתוח זו תחושה נפלאה. לרוב, הלב שלנו נפתח כשאנו מתאהבים – כשמי־ שהו מבחוץ פותח לנו את הלב. אבל האם נוכל לפתוח את ליבנו בעצמנו? כשהלב פתוח, כל דבר נראה יפה יותר: השמיים כחולים יותר, הצבעים חדים, והחיים מלאים בעומק ומשמעות. אך התאהבות, מטבעה, היא זמנית. כשבני זוג חיים יחד שנים, ההתרגשות מהחדש פוחתת. מה שהיה פעם כל עו־ למנו נעשה להרגל, וההשקעה ההדדית נראית פחות מובנת מאליה. לעיתים קרובות, במקום לפתוח את הלב מחדש, אנו כועסים, מאוכזבים, ומונעים קִרבה. יש זוגות שמנתינים שנים ל"חזרה" אל אותה אהבה ראשונית, אך השאלה העי־ קרית היא: האם אפשר לפתוח את הלב בעצמנו, בלי תלות באחר? התשובה טמונה בעבודה פנימית. אי אפשר לפקוד על הלב להיפתח, אבל יש דרך לעודד אותו לעשות זאת. זו עבודה קשה ופשוטה גם יחד: לקבל את בן הזוג בדיוק כפי שהוא – לא כמישהו שאמור
כנו – אם רק נלמד להרגיש אותה. לפני כמה שנים, נתקלתי בגישה של ביירון קייטי, ששינתה לי הרבה את ההסתכלות. היא אומרת שאם אני מא־ מינה למחשבה ש"אני זקוקה לאהבה מבן הזוג כדי להרגיש טוב", כדאי לי לעצור ולשאול – האם זה באמת נכון? ומה יקרה אם אני אשחרר את המחשבה הזאת? ניסיתי את זה פעם, כשבן הזוג שלי שכח את יום ההולדת שלי, והרגשתי פגועה. אבל במקום לשקוע בכעס וב־ תחושת חוסר ערך, עצרתי ושאלתי את עצמי: מה אני מחפשת באמת? וגיליתי שאני מחפשת להרגיש חשובה. ואז במ־ קום להאשים אותו התחלתי להזכיר לע־ צמי שכבר עכשיו אני חשובה. בעיניי,
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online