ניצוץ שבועי בשבילך
הקשבה
1
רגע לפני…..
מה שאתם הולכים לעשות עכשיו זה להילחם בהסחות הדעת של העולם. העולם סוחר בקשב שלכם – הוא רוצה אתכם
מגיבים, גוללים, צורכים. אנחנו מציעים את ההפך:
להיכנס לרגע של שקט ונשימה, שבו משהו בפנים מתחיל לזוז. ההמלצה שלנו: דקות. הכינו כוס של משהו 10 פנו לעצמכם שאתם אוהבים, שבו במקום נעים. קחו נשימה עמוקה. פתחו את הקובץ (אידיאלי להדפיס). אם אתם בנייד – קראו לרוחב. עברו איתנו ממצב של תגובה למצב של התבוננות – ממוח שמופעל מבחוץ, למקום שמקשיב פנימה. מה אתם צריכים כדי לעשות את הסוויץ'? אתם יודעים הכי טוב. תקשיבו לכם. תנו לזה לקרות. ובואו נצלול
2
העולם שלנו מלא במילים. אנחנו נוטים להתרשם מאנשים שיודעים לדבר ולהתנסח יפה וברור. אבל הכוח האמיתי בשיחה לא נמצא בדיבור, אלא דווקא ביכולת להקשיב. הקשבה היא מה שהופך סתם שיחה לחוויה עמוקה ומשמעותית, ולמרות זאת – אנחנו לא תמיד מעריכים אותה. היא נראית לנו פעולה "שקופה", פסיבית. הרי אם רק ישבנו ושמענו, מה בעצם עשינו? בניצוץ השבועי נחשוף את סודותיה של ההקשבה ונלמד שהפסיביות הזו היא בעצם הפעולה הכי אקטיבית שיש, ושקבלה שקטה היא לעיתים צורת הנתינה הגבוהה ביותר. זהו מאמר על הכבוד לזולת, על תמימות, ועל הענווה שיודעת לפנות מקום אמיתי בלב למישהו אחר.
3
ההענקה שבהקשבה אחת התכונות הבולטות במערכת יחסים בין בני אדם, היא ההקשבה. למראית העין נדמה שהיא פעולה פסיבית, של 'קבלה' מהאחר, אולם באמת ההקשבה העמוקה אינה רק 'קבלה' מהזולת, אלא להיפך פעולה של 'נתינה' - היא נותנת לו מקום ומפתחת אותו. היכולת להקשיב לזולת, לפנות את הלב בשביל לשמוע את דבריו, להתעניין בו, או ללמוד מחכמתו - כל אלה מעניקים קיום וממשות לזולת. אפילו החכם הגדול ביותר, אם אין מי שיקשיב לחכמתו, אין לחכמתו קיום, כי אין לה מקום. המקום הוא המקיים את הכל, ומי שנותן את המקום - הוא מי שיודע לקבל, לעשות בנפשו חלל פנוי, בשביל לאפשר לזולת את ההתבטאות שתצמיח אותו. ההקשבה האמיתית איננה רק פעולה טכנית של שמיעה, אלא היא מתחילה מהתרוקנות של ה'עצמי' - ריקון הנפש מקולותיה הפנימיים, תוך התעניינות אמיתית בזולת. אי אפשר להקשיב באמת, ללא כבוד אמיתי לזולת, ללא אהבה ואכפתיות, הבאים מיכולת ההתמסרות, בחינת 'חלל פנוי' מעצמי. הנשים מצטיינות במיוחד בהקשבה, ביכולת לשאת את הזולת כמו עובר ברחם, ולהיות עמו בצרתו. ואכן, מבואר בספרים הקדושים, שתכונת ההקשבה היא תכונה המשתלשלת מבחינת האישה (ע"ח ד א ועוד), והיא אחד הביטויים לבינה היתירה שניתנה בה (זוהר ג קלח ב). דבר זה נרמז בצורת האוזן עצמה, שהיא כעובר המקופל במעי אימו. הענקת הכבוד חשוב לחדד את תשומת הלב לתכונה הנוספת להקשבה שהיא הכבוד לזולת. היכולת לצמצם ולרוקן את ה'עצמי', ולפנות מקום לזולת, נובעת מהכבוד המוענק לו. כמו הטיית אוזן לרב גדול, הנובעת מהכבוד המורגש כלפיו. חז"ל מלמדים אותנו, שהכבוד האמיתי מתבטא דווקא בהענקת הכבוד לזולת, כמו שאמרו "איזהו מכובד - המכבד את הבריות" (אבות ד א). הכבוד שייך דווקא לעיסוק ב'אחר' ולא ב'עצמי'. ובמובן הזה, דווקא מי שהכבוד 'עצמי' בו, הוא יכול להעניקו לאחרים, דבר המתבטא בהקשבה ובנתינת מקום אליהם. הסיבה העמוקה לכך שהמכובד הוא זה שמכבד את הבריות, היא שה'כבוד' הוא נקודת עומק הקובעת היכן יהיה האדם מרוכז. אם אין לו כבוד עצמי, הרי שיהיה מרוכז לחפש את כבודו ומקומו. במצב נפשי כזה, הוא יבקש שאנשים יכבדוהו ויהיו קשובים אליו ואל צרכיו. לעומת זאת, מי שהכבוד 'עצמי' בו, יש לו מנוחה ומקום. ולא זו בלבד, אלא שהוא יכול להוות 'מקום' עבור אחרים
1
- להעניק להם כבוד, להקשיב לצרכיהם, ולבקש טובתם והעצמתם. למעשה, הכבוד נעשה כל כך חלק ממנו, עד שהוא יכול 'לחלק' כבוד, כמו העשיר שיכול לחלק מכספו. 'הענקת הכבוד' - להקשיב לחכמתו ולרעיונותיו של הזולת, להיעזר בו ובכישרונותיו, ובכך לתת לו את ההרגשה החיונית, שיש לו ערך ומשמעות - היא מדרגה גדולה, והיא באמת באה לידי ביטוי דווקא בפינוי עצמותו. נמצא שדווקא בחינת 'הנקב', היכולת להתרוקן, מקנה את המעלה העצומה ביותר של ההשפעה, שהיא עצם הענקת הישות והממשות לאדם אחר. כי הענקת הכבוד לזולת, הקניית ערכו העצמי, איננה נתינה צדדית, של פרט מפרטי החיים, אלא היא ממש מעניקה את שורש כוח הקיום, המעמיד את האדם על רגליו. תכונה זו מלאה בענווה גדולה. כי מי שנמצא במרכז, מושך את כל תשומת הלב, ומי שנמצא במעטפת, נראה כביכול דהוי, רחוק מאור הזרקורים, אך באמת הוא מעמיד את הכל, ובלעדיו אין מאומה. זוהי נקודת התמסרות גמורה, להזניח את 'עצמי', לעשותו חלל עמוק, בשביל להכניס לקרבו את הזולת, ולגייס את כל כוחות החיים בשביל שהוא יתפתח. הקשבה ופינוי מקום עבודה על מידת ההקשבה היא חשובה מאוד. זה נראה פשוט, אך להצליח להיות אדם מקשיב אמיתי, זו עבודה קשה מאוד. כי כפי שאמרנו, הקשבה היא לא רק הטית האוזן לדברי השני, אלא היא מצב שבו אני מפנה את הלב ואת נקודת ההתעניינות שלי אל זולתי. האכפתיות שלי מופנה אליך, ואני קשור אליך כל כך עד שאני מזניח לגמרי את כל העניינים שלי, ומוצא את כל כולי מרוכז לגמרי בך, "כל מעייניי בך". קודם כל בך כאדם, בך כאישיות. ממילא בך כחלק מהבעיות שלך והמורכבוּת שלך. אנחנו אינטנסיביים מאוד בפעילות שלנו. אנחנו חושבים כל הזמן מחשבות, הראש שלנו רץ כל הזמן, וזה מפריע ליכולת שלנו להקשיב. כמו כן, אנחנו עדיין מחפשים את עצמנו. כל עוד לא מצאנו את עצמנו, את מקומנו, לא נצליח באמת למצוא בתוכנו מקום לזולתנו. ההקשבה, שנותנת מקום לזולת, צריכה הרבה נינוחות ושלמות של האדם עם עצמו. בבחינה מסוימת מידת התמימות, שהיא מציאת האדם את מקומו, היא המאפשרת את ההקשבה. אפשר לדמות את החיים לתלמיד שרוצה לשאול שאלה והוא 'על קוצים'. הראש שלו שקוע כל כך באינטנסיביות סביב הלחץ לשאול את השאלה, שהוא כלל אינו מקשיב. להיות מקשיב זה להיות אדם שמצליח לפנות את כל חדרי הלב מהעניינים שמעסיקים אותו, ולרכז אותם למה שמעסיק את האחר. זו מידת הבינה, בינת
2
הלב, תכונת ההקשבה, היודעת להכיל בתוכה ועל ידי כך ליצור מקום חם ונעים לצמיחה. נשאל את עצמנו - האם בשיח עם בני אדם, הראש שלנו מרוכז בלשמוע באמת את השני, או במה שאנחנו הולכים להגיד כשהוא יסיים? האם בזוגיות שלנו אנחנו באמת מקשיבים לבן הזוג ונמצאים לגמרי עם הלב שלו? האם בתפילה, אנחנו מקשיבים למילות התפילה או הראש שלנו 'מדבר' בלי סוף, אין סוף מחשבות? הצדיקים, הם בעלי התפילה, שיודעים להקשיב לה, ולהקשיב לה' יתברך שמדבר 'בלחש', בתוך תוכה של התפילה, ובתוך תוכם של רגשות הקודש וכיסופי הרעותא דליבא שבקרבנו. נקודה למעשה – כאשר אתה בשיחה עם הזולת, נסה להקשיב לדבריו מבלי להיות עסוק במה תענה לו, או איזה 'דבר חכם' אתה יכול להגיד לו, אלא רק בהקשבה לדבריו ולרגשותיו. להקשיב או לייעץ? אנחנו ניתן הרבה יותר לאדם אם באמת נקשיב לו, מאשר אם נייעץ לו עצות מיידיות. לפני שאנחנו באים עם כל מיני פתרונות שיש לנו, בואו נקשיב. בא אלינו חבר ורוצה לספר כמה הוא מדוכא, הוא אומר לנו איזו מילה, סוף סוף הוא נפתח למישהו, הדבר שהכי ידכא אותו הוא שנעצור אותו באמצע ונאמר לו מיד 'אני ממש מכיר את הבעיה שלך, לפני כמה ימים קרה לי אותו דבר, כך וכך היה...'. הרי מספיק לו הבעיות שלו, הוא לא צריך לשמוע גם את מה שעבר עלינו. הוא לא צריך לשמוע שגם לך זה קרה כדי שידע שזה נכון ומתסכל. הוא מספיק 'מבואס' מזה. כרגע הוא צריך שאתה תשמע אותו מתבטא. אל תגיד לו מיד: 'הבנתי, בסדר, ניתן לך עצה'. תקשיב לו. מי שמקשיב לשני, נעשה בבחינת 'אמא שלו', הוא הופך את השני ל'עובר', ונותן לו מקום בתוכו. כשאתה נותן למישהו עצה, אתה בבחינת 'אור פנימי', שרוצה להיכנס לתוך מישהו. אך כשאתה מקשיב למישהו, אתה מכניס אותו אליך, אתה 'אור מקיף' שעוטף אותו בחום, אמון ואהבה, נותן לגיטימציה, משתתף אתו. זו הענקה עמוקה הרבה יותר מאשר זה שאתה מנסה להכניס בתוכו דברים. זו יכולת ההקשבה. רבי נחמן אומר שעיקר עניינו של הצדיק הוא הלב, שהוא למעשה היכולת להכיל אנשים. הצדיק האמיתי לא בא לאדם ואומר לו 'תמחק את כל המחשבות שלך, ועתה אמלא אותך במחשבות שלי'. הצדיק יכול להכיל, לקבל כל אחד
3
ולמצוא לו מקום בלבבו, ולמעשה לתת לו כך מקום. אדם מרגיש מעורבב, מבולבל, מלא סתירות פנימיות, מלא בעיות, אין לו נחת, אין לו מקום, והוא בא אל הצדיק. הצדיק נותן לו מקום. כיצד? בזה שהוא מפנה את ליבו אליו, מקשיב לו, מכיל אותו ונותן בו אמון. ישנם צדיקים מיוחדים שכשאתה מדבר איתם, אתה מרגיש שאתה בן יחיד שלהם, שברגע זה הם באו לעולם רק בשבילך, שאין להם כלום בעולם חוץ ממך. אדם מקשיב הוא אדם אהוב מאוד. אלו הם הצדיקים, שנקראו בלשון המשנה 'חברים', כי כולם אוהבים אותם. הם מבשרים לעולם שאפשר לעשות חברה מתוקנת ומאירה. הם המביאים נחת בין אדם לחברו, מתוך האמון העמוק שהם רוחשים לסביבה ומשדרים לכל עבר. הם הבשורה של העולם המתוקן, עולם של אהבה, של כבוד והרמוניה. עולם שיש בו מקום לעוצמות, לצבעים שונים ולכוחות הפוכים. שכן כולם מוצאים את מקומם בתוך המרחב הגדול, החלל המלא אמון. נקודה למחשבה – האם יש לך חברים שמסוגלים לפנות לך מקום ולהיות אתך כאשר אתם מדברים? למי אתם מסוגלים לפנות מקום ולהקשיב באופן רגוע ופנוי? נח - הנינוחות להקשיב מי יכול להקשיב באמת? נח. לנח בעצמו יש יציבות ומנוחה. "צדיק תמים". זו הנחת של נח. לכן הוא הצליח להכניס את כולם לתיבה. התיבה היא הבית שלו, ולכולם היה מקום בתיבה, בתוך ליבו. לכן הוא יכול היה להיות היסוד למציאות, כי לכל דבר בעולם היה מקום אצלו, הוא לא דחה אף אחד. זה מנהיג אמיתי. מנהיג אמיתי הוא לאו דווקא מישהו שיש לו עצות לכל אחד. יכול להיות שיהיו לו עצות לכל אחד אך זה הדבר השולי. למנהיג אמיתי - כל אחד מרגיש שהוא קשור, שהוא מעניק לו אמון וכוחות. אצל רבי נחמן, הצדיק הוא בחינת 'גנן'. הגנן מעניק לצמחים מים, מינרלים, שמש, ובנמשל הכוונה לנתינת אהבה, חום, הקשבה, אמון, אכפתיות. כל אלו הן עמדות נפשיות פסיביות כביכול. אלו הן עמדות שמקבלות אותך בתוכי - אני מקבל אותך, אני נותן לך בי מקום בזה שאני אוהב אותך, בזה שאני מאמין בך, בזה שאני רוצה בהצלחה שלך, בזה שאני מתפלל עליך. זה דבר שהוא גדול גדול, לעילא לעילא. מי שעדיין מחפש את עצמו, לא יכול להיות פנוי להקשיב למישהו אחר. כל
4
דבר שרואה - מיד זה קשור אליו, משליך עליו, מיד הוא צריך להסיק רווחים ממה שקורה מסביבו. גם כשמישהו בא אליו ואמר לו משהו, מיד הוא צריך להגיב, לומר מה הוא מרגיש. זאת מפני שהוא עדין לא בשל. לא מצא את מקומו. מי שיש לו יציבות בתוכו פנימה, הצדיק, הוא מבוסס עם העצמיות שלו, והוא יכול לפנות את ליבו לאחרים באמת. מבחינה מסוימת, זו עבודה גבוהה יותר מעבודה של אהבה. זה לא רק אהבה. יכול להיות שאני אוהב מישהו, אך עדיין אני לא מצליח להיות קשור אליו. נכון שהאהבה, היא זו שמאפשרת לי לגייס את הכוחות כדי להתאמץ ולהקשיב, אך להיות אדם מקשיב באמת, היא תכונה שקיימת עוד לפני שבא מישהו לשפוך את ליבו. עצם המודעות, 'להיות אדם מקשיב', עצם ההבנה שזה תהליך פנימי עמוק בתוכנו, זה כבר נותן לנו 'משב רוח' מהמדרגה הזו, מהדמות הזו, זה משפיע עלינו קצת להתקרב ולרצות להיות אנשים כאלה, להיות סביבה כזאת. סביבה וחברה שיש בה את ה'נחת', סביבה מאפשרת, אוהבת ומחבקת. ומתוך כך, ממילא נהיה יותר רגישים, יותר אדיבים ונעימים זה לזה.
5
יש בתוכנו געגוע לחיים שיש בהם עומק, כנות ונשמה. נולד מתוך הגעגוע הזה: מיזם תוכן יהודי ניצוץ שמחזיר לשיח את השאלות שבאמת משנות, ומציע להן קול צלול, פשוט ונוגע. הוא פונה אל הלב של הדור המחפש, הצמא, זה שיודע שיש עוד רובד לחיים ולא מוכן לקבל שטחיות כברירת מחדל.
כתבי הרב ראובן ששון, מקבלים תרגום חי ורלוונטי לחיים כאן ועכשיו.
דרך שיעורים כתובים קצרים, שפה בהירה ורעיונות שנוגעים בנפש, 'ניצוץ' מבקש להצית בתוכנו את האומץ לחיות אחרת — עמוק יותר, קרוב יותר, נאמן יותר לעצמנו.
נגע בכם? העבירו עכשיו את הניצוץ למישהו שיכול להפיק ממנו ערך
להצטרפות לניצוץ השבועי nitzots.co.il
6
Page 1 Page 2 Page 3 Page 4 Page 5 Page 6 Page 7 Page 8 Page 9Made with FlippingBook Ebook Creator