ההענקה שבהקשבה אחת התכונות הבולטות במערכת יחסים בין בני אדם, היא ההקשבה. למראית העין נדמה שהיא פעולה פסיבית, של 'קבלה' מהאחר, אולם באמת ההקשבה העמוקה אינה רק 'קבלה' מהזולת, אלא להיפך פעולה של 'נתינה' - היא נותנת לו מקום ומפתחת אותו. היכולת להקשיב לזולת, לפנות את הלב בשביל לשמוע את דבריו, להתעניין בו, או ללמוד מחכמתו - כל אלה מעניקים קיום וממשות לזולת. אפילו החכם הגדול ביותר, אם אין מי שיקשיב לחכמתו, אין לחכמתו קיום, כי אין לה מקום. המקום הוא המקיים את הכל, ומי שנותן את המקום - הוא מי שיודע לקבל, לעשות בנפשו חלל פנוי, בשביל לאפשר לזולת את ההתבטאות שתצמיח אותו. ההקשבה האמיתית איננה רק פעולה טכנית של שמיעה, אלא היא מתחילה מהתרוקנות של ה'עצמי' - ריקון הנפש מקולותיה הפנימיים, תוך התעניינות אמיתית בזולת. אי אפשר להקשיב באמת, ללא כבוד אמיתי לזולת, ללא אהבה ואכפתיות, הבאים מיכולת ההתמסרות, בחינת 'חלל פנוי' מעצמי. הנשים מצטיינות במיוחד בהקשבה, ביכולת לשאת את הזולת כמו עובר ברחם, ולהיות עמו בצרתו. ואכן, מבואר בספרים הקדושים, שתכונת ההקשבה היא תכונה המשתלשלת מבחינת האישה (ע"ח ד א ועוד), והיא אחד הביטויים לבינה היתירה שניתנה בה (זוהר ג קלח ב). דבר זה נרמז בצורת האוזן עצמה, שהיא כעובר המקופל במעי אימו. הענקת הכבוד חשוב לחדד את תשומת הלב לתכונה הנוספת להקשבה שהיא הכבוד לזולת. היכולת לצמצם ולרוקן את ה'עצמי', ולפנות מקום לזולת, נובעת מהכבוד המוענק לו. כמו הטיית אוזן לרב גדול, הנובעת מהכבוד המורגש כלפיו. חז"ל מלמדים אותנו, שהכבוד האמיתי מתבטא דווקא בהענקת הכבוד לזולת, כמו שאמרו "איזהו מכובד - המכבד את הבריות" (אבות ד א). הכבוד שייך דווקא לעיסוק ב'אחר' ולא ב'עצמי'. ובמובן הזה, דווקא מי שהכבוד 'עצמי' בו, הוא יכול להעניקו לאחרים, דבר המתבטא בהקשבה ובנתינת מקום אליהם. הסיבה העמוקה לכך שהמכובד הוא זה שמכבד את הבריות, היא שה'כבוד' הוא נקודת עומק הקובעת היכן יהיה האדם מרוכז. אם אין לו כבוד עצמי, הרי שיהיה מרוכז לחפש את כבודו ומקומו. במצב נפשי כזה, הוא יבקש שאנשים יכבדוהו ויהיו קשובים אליו ואל צרכיו. לעומת זאת, מי שהכבוד 'עצמי' בו, יש לו מנוחה ומקום. ולא זו בלבד, אלא שהוא יכול להוות 'מקום' עבור אחרים
1
Made with FlippingBook Ebook Creator