- להעניק להם כבוד, להקשיב לצרכיהם, ולבקש טובתם והעצמתם. למעשה, הכבוד נעשה כל כך חלק ממנו, עד שהוא יכול 'לחלק' כבוד, כמו העשיר שיכול לחלק מכספו. 'הענקת הכבוד' - להקשיב לחכמתו ולרעיונותיו של הזולת, להיעזר בו ובכישרונותיו, ובכך לתת לו את ההרגשה החיונית, שיש לו ערך ומשמעות - היא מדרגה גדולה, והיא באמת באה לידי ביטוי דווקא בפינוי עצמותו. נמצא שדווקא בחינת 'הנקב', היכולת להתרוקן, מקנה את המעלה העצומה ביותר של ההשפעה, שהיא עצם הענקת הישות והממשות לאדם אחר. כי הענקת הכבוד לזולת, הקניית ערכו העצמי, איננה נתינה צדדית, של פרט מפרטי החיים, אלא היא ממש מעניקה את שורש כוח הקיום, המעמיד את האדם על רגליו. תכונה זו מלאה בענווה גדולה. כי מי שנמצא במרכז, מושך את כל תשומת הלב, ומי שנמצא במעטפת, נראה כביכול דהוי, רחוק מאור הזרקורים, אך באמת הוא מעמיד את הכל, ובלעדיו אין מאומה. זוהי נקודת התמסרות גמורה, להזניח את 'עצמי', לעשותו חלל עמוק, בשביל להכניס לקרבו את הזולת, ולגייס את כל כוחות החיים בשביל שהוא יתפתח. הקשבה ופינוי מקום עבודה על מידת ההקשבה היא חשובה מאוד. זה נראה פשוט, אך להצליח להיות אדם מקשיב אמיתי, זו עבודה קשה מאוד. כי כפי שאמרנו, הקשבה היא לא רק הטית האוזן לדברי השני, אלא היא מצב שבו אני מפנה את הלב ואת נקודת ההתעניינות שלי אל זולתי. האכפתיות שלי מופנה אליך, ואני קשור אליך כל כך עד שאני מזניח לגמרי את כל העניינים שלי, ומוצא את כל כולי מרוכז לגמרי בך, "כל מעייניי בך". קודם כל בך כאדם, בך כאישיות. ממילא בך כחלק מהבעיות שלך והמורכבוּת שלך. אנחנו אינטנסיביים מאוד בפעילות שלנו. אנחנו חושבים כל הזמן מחשבות, הראש שלנו רץ כל הזמן, וזה מפריע ליכולת שלנו להקשיב. כמו כן, אנחנו עדיין מחפשים את עצמנו. כל עוד לא מצאנו את עצמנו, את מקומנו, לא נצליח באמת למצוא בתוכנו מקום לזולתנו. ההקשבה, שנותנת מקום לזולת, צריכה הרבה נינוחות ושלמות של האדם עם עצמו. בבחינה מסוימת מידת התמימות, שהיא מציאת האדם את מקומו, היא המאפשרת את ההקשבה. אפשר לדמות את החיים לתלמיד שרוצה לשאול שאלה והוא 'על קוצים'. הראש שלו שקוע כל כך באינטנסיביות סביב הלחץ לשאול את השאלה, שהוא כלל אינו מקשיב. להיות מקשיב זה להיות אדם שמצליח לפנות את כל חדרי הלב מהעניינים שמעסיקים אותו, ולרכז אותם למה שמעסיק את האחר. זו מידת הבינה, בינת
2
Made with FlippingBook Ebook Creator