מידע העיר

אורה שושן

עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.

לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה

לפתוח את הבארות ולהקשיב להתרוצצות – קריאה אחרת בפרשת תולדות

ולא נברח ממנו. בשתיהן יש שכבות של 'עפר' וכיסויים שצריך להסיר בעדינות. בשתיהן יש מים או חיים שכבר נמצאים שם, ורק מחכים לחשיפה. והשאלה שאני שואלת את עצמי בסוף הקריאה היא פשוטה: איפה הבאר שאני צריכה לחפור מחדש? ואילו קולות חיים בתוכי, אפילו אם הם מתנגשים, המבקשים ממני מקום והכרה? לפעמים די במבט אמיתי אחד כדי להתחיל את תנועת הפינוי העדינה. די בהסכמה קטנה לגעת במעמקים כדי שהמים יתחילו לנבוע. ולא פעם, כמו אצל יצחק ורבקה, המקום שבו אני הכי חוששת לגעת הוא המקום שממנו יגיעו החיים הג־ דולים ביותר. תרגיל מסכם: “המרחב שלי” קחו רגע שקט וכתבו: איזו “באר” בחיי מרגישה כאילו כיסו .1 למשל: תחום שבו אותה שכבות של עפר? הייתי פעם מלאה כוח, אך משהו נסגר. מהו ה“עפר” שמכסה אותה? .2 פחד? ביקורת? עייפות? ניסיון עבר? איזה מרחב אני רוצה שייפתח שם? .3 בהשראת “רחובות”: הקלה? תנועה? בהירות? רכות? איזה קול מתוכי מתרוצץ ומבקש .4 קול שרוצה ביטוי, גם אם תשומת לב? הוא סותר קולות אחרים. כתבו משפט אחד שמסכם את הבחירה שלך: אני מזיזה בעדינות את העפר; אני נותנת למים שלי לשוב ולזרום. ליצירת קשר: mishpaha@hiburimbs.org 052-7710448 | 055-9114672 אורה.

היופי הוא שהסיפור לא עוצר בבארות “עסק” ו“שטנה”, הבארות של המאבק. רק אחרי שהמריבות נרגעות מגיע “רחובות”: מקום שבו המים יכולים לזרום בלי לחץ, בלי ריב, בלי איום. שפת אמת מדגיש ש“רחובות” הוא מקום לא — שבו האדם מוצא “מרחב לנשמה” במובן דרמטי, אלא מרחב לנשימה, מרחב לתנועה, מרחב להיות. ומיד אחר כך התורה לוקחת אותנו אל רבקה. אל ההתרוצצות. אל השאלה שמב־ קעת מתוכה: “למה זה אנוכי?” זו לא שאלה תיאולוגית. זו שאלה של זהות. מי אני כשהכוחות שבתוכי סות־ רים זה את זה? איך אני הולכת קדימה כששני רצונות שונים מושכים אותי משני הצדדים? ההעמק דבר מפרש: רבקה איננה שואלת “למה זה קורה לי”, אלא “מה המשמעות — של זה עבורי”. זו תנועה שונה לגמרי לא תנועה של בריחה מהמועקה, אלא של חיפוש משמעות בתוך הריבוי. השפת אמת רואה בזה סוד גדול: “ההת־ רוצצות היא סימן שיש חיים”. אין לידה שאין בה דחיפה, ואין התהוות שאין בה מתח. שני ילדים שונים כל כך – יעקב המכוון אל הרוח, ועשו שמבטא את כוח החיים – מתהווים יחד באותו רחם. ואולי זו ההזמנה של הפרשה: לאהוב לא רק את החלקים השלווים והמ־ חושבים שלי, אלא גם את הכוח, את האש, את המקומות שמבקשים ביטוי. ולא לבטל את הסתירה אלא להקשיב לה. לא למהר לבחור ולסדר, אלא לאפשר את ההתל־ בטות. וכך מתברר שהבאר והרחם מספרות אותו סיפור בשתי דרכים שונות: בשתיהן מס־ תתר מקור של חיים שמחכה שנפנה אליו

“יש בי באר עתיקה שחיכתה לדמעה, שחיפשה קול של אישה שתקרא לה בשמה.”

חלי ראובן יש פסוקים בתורה שמרגישים כאילו הם מתבוננים בי יותר משאני מתבוננת בהם. כך קורה לי בכל פעם מחדש עם סיפור הבארות של יצחק. יש בסיפור הזה תנועה פנימית עדינה שמזמינה אותי לגעת בשו־ רשים שמהם אני צומחת. ההעמק דבר כותב שהפלשתים שטמנו את בארות אברהם לא עשו זאת רק מתוך עוינות, אלא מפני שהבארות סימלו את הדרך הייחודית של אברהם, דרך של חסד, פתיחות וראיית הטוב. כשהדרך הזו הטרי־ דה אותם, הם סתמו את מעייניה. והתורה כאילו אומרת: יש רגעים שבהם הערכים הראשוניים שהוטבעו בבית, הד־ ברים הטובים והעמוקים, הולכים אט־אט ומסתתמים, מתוך עומס החיים, פגיעות ופחדים. השפת אמת כותב שיצחק לא ברא דרך חדשה. הוא מגלה מחדש את מה שניתן לו מאברהם. “כל חידושו היה בהסרת העפר,” הוא אומר. כלומר: החידוש של יצחק אינו להביא מים חדשים אחרים, אלא להחזיר את מה שכבר קיים אל המרחב. אני קוראת את הדברים ומרגישה שהם מדברים גם עליי. לפעמים יש בי מקומות שהיו פעם זורמים ופשוטים – אמון בסי־ סי, עדינות, חשק, שמחה – ועם השנים משהו מסתיר אותם. זה לא קורה במכה אחת, אלא לאט־לאט, כמו חול שמצטבר בשכבות. ופתאום אני מוצאת את עצמי מול באר סתומה ושואלת: מאיפה בכלל מתחילים?

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online