מידע העיר

אורה שושן

עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.

לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה

את מה שלא העזנו

פאת. לא בגלל שהוא מושלם – אלא דווקא בגלל שהוא חשוף אבל בטוח. מה שנפגע בקשר – יכול להירפא בקשר. אבל הריפוי לא מתרחש לבד. הוא מצריך שלושה תנאים: ראשית, לפני שאנחנו מתחילים לשנות את התגו־ בות שלנו, עלינו להבין את הסיפור האישי שלנו ושל בני זוגנו, ומה הרקע שהוביל לתגובות שלנו. לאחר מכן, נחל לבנות מרחב בטוח שנוכל לדבר בו על רגשות, גם אם הם לא נוחים. נזכור שלא כל שיחה היא נעימה. אבל כשהיא אמיתית היא תחו־ לל שינוי. ולבסוף, מגיעות ההצלחות הקטנות היום־יומיות. למשל, כשהיא בוכה – והוא לא בורח. או כשהוא מבולבל – והיא לא מאשימה. כשמצליחים לראות אחד את הפחד של האחר, במקום רק את ההתנהגות התוצאתית. אם יש דבר אחד שאני לומדת שוב ושוב בקליניקה, זה שכולנו כמהים לאהבה. גם כשהלב סגור. גם כשהתגו־ בה שלנו היא כעס או שתיקה. טראומה התקשרותית מלמדת אותנו לא לבטוח. אבל אהבה, כשהיא בטו־ חה, יציבה וקשובה, יכולה ללמד אותנו להתקשר מחדש. והלב? אולי הוא שומר את כל מה שהוא לא העז לבקש, אבל כשיש מי שיראה, יכיל ויישאר, הוא לומד לבקש. ולפעמים, גם לקבל. הקשר הוא לא הבעיה. הוא ההזדמנות.

בתוך זוגיות, הפצע הזה מתעורר שוב וזועק ליחס. כל שתיקה קטנה של בני זוגנו נדמית לנו כנטישה. כל ביקורת מצידם מתפרשת אצלנו כמו קריסת הערך העצמי. אחד הסימנים לכך הוא שהתגובה, כמעט תמיד, לא פרופור־ ציונלית להווה, אלא פרופורציונלית לעבר. פגשתי בקליניקה את נוי ואלעד (שמות בדויים), זוג בשנות השלושים לחייהם, שהגיעו אליי לטיפול אחרי שחוו "קצר רגשי" מתמשך. נוי הרגישה שלאלעד לא אכפת ממנה. כל ניסיון לדבר על רגשות נענה מצידו בשתיקה או ניתוק. אלעד, לעומת זאת, הרגיש מותקף. ואמר שהוא רק מנסה להימנע מריבים. בפגישות, התברר שנוי גדלה עם אם דיכאונית, שלעיתים הייתה נוכחת ולעיתים קרסה לתוך עצמה. כתוצאה מכך נוי למדה מגיל צעיר ששקט פי־ רושו התעלמות. אלעד, מצידו, גדל עם אב ביקורתי שדחה בגסות כל ביטוי של חולשה. אלעד למד ששתיקה היא הדרך הטובה ביותר להישאר מוגן. כשהם נחשפו כל אחד לנקודת מבטו של האחר, התאפשר מרחב לשיח ולה־ בנה, משהו נפתח אט אט, נוצר מרווח בין הפחד לתגובה. כבר לא מגיבים אוטומטית, אלא מבינים שצריך לעצור רגע ולברר. ובמרחב הזה, התחילו לז־ רום קבלה וחמלה. ריפוי הקשר הקשר הזוגי יכול להפוך לקרקע מר־

"הפחד הוא המקום שבו שומר הלב את כל מה שהוא לא העז לבקש" (יעל טל) במפגש הזוגי, אנחנו לא רק שני אנ־ שים עם תקוות וחלומות. אנחנו גם שני ילדים – עם פצעים ישנים, שתיקות, געגועים ורצון לאהבה בטוחה. ומה עם הלב שלנו? הוא דואג ושומר על עצמו. יש הנעלבים כשלא עונים להם מייד או נסגרים כשבני זוגם מגלים חולשה. ברגעים קשים אנחנו רוצים להרגיש שבני זוגנו איתנו, אבל חלקנו לא מעיזים לבקש. ויש הרוצים לדעת שלא מצופה מהם להיות תמיד חזקים – אבל הם למדו בילדות שרגש זה חולשה. הטראומות ההתקשרותיות שאנחנו נושאים – אלו שלא נרשמו על ליב־ נו ברעש אלא בשקט – יוצאות בדיוק כשאנחנו הכי רוצים אהבה. וזו אחת האשליות הקשות בזוגיות: שאם נאהב מספיק, הכול יסתדר. אבל דווקא במקום שיש בו את הפוטנציאל הגדול ביותר לקרבה – פחד גדול מת־ עורר. מהי טראומה התקשרותית ולמה היא מדממת בתוך קשר זוגי? טראומה התקשרותית לא חייבת להיות תוצאה של התעללות ברורה. לפעמים זה פשוט ילד שגדל בבית שבו לא היה מקום לרגש. אבא שלא ידע להרגיע. אמא שלא ידעה להתפעל. בית שבו לא היה ברור אם מותר להיות עצוב, או אם מותר לרְצות. וכשהצרכים הללו לא נענים לאורך זמן – נוצר פצע.

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online