נבואת הרבי מלך המשיח: הנה זה משיח בא
סיפור לשבת מאת: הרב שלום בער שמולביץ, מנהל בית חב״ד בבית שאן הצדיק ש'הפסיד' בדין תורה
ואולם כשהאדם יתקדם ויגיע אל נקוי דת קו האופק, הרי ישתרע לפניו אופק חדש. נמצא שלעולם לא יגיע למקום שממנו לא יראה רחוק יותר. כן הוא גם ברוחניות: אם תגיעו להשגת מאה הפירושים, תהיה ראייתכם למרחק גדול עוד יותר, ואין לדבר סוף. "סיבה זו היא מצד הסברה, אך יש גם סיבה המבוססת על מעשה שהיה: איש ואשתו התגוררו בבקתה שעמדה בקצה העיר, לרגלי הר גבוה. בבקתה תמיד עמד ריח לא נעים, מאחר שמי השפכים שירדו מההר התנקזו לחצר ביתם. "החליטו בני הזוג להעתיק את בקתתם לנקודה גבוהה יותר בהר. כך עשו ובנו את הבקתה במעלה ההר. לאחר זמן עלו עוד קצת למעלה, וכך העלו אט-אט את מקום מגוריהם. "יום אחד נשא האיש את עיניו למעלה, וראה את פסגת ההר המתנשאת מעליו בגובה רב. החל האיש לבכות. 'מדוע אתה בוכה?', שאלה אשתו. 'זה ימים רבים אנו מתאמצים ועולים, ועדיין פסגת ההר רחוקה מאיתנו. לעולם לא נגיע אליה', אמר בייאוש. התפלאה האישה: 'משום כך תבכה?! הלוא גם אם לא הגענו לפסגת ההר, הרי ממקום הרפש כבר יצאנו!'. "כן הוא בנידון דידן", חתם רבי שניאור-זלמן את פסק דינו. 'מהרפש כבר יצאנו. ראש השנה ויום הכיפורים עברו ברוך השם. ומה אם עדיין לא הגי ענו אל פסגת ההר?". התקבלו הדברים על ליבו של הצדיק. לשמחת חסידיו הוא יצא מחדרו והחל לומר את פסוקי 'אתה הראת' וההקפות החלו בשמחה גדולה.
רובו, קִראו לו לדין תורה אצלי, ואני אפסוק בדינכם". שוב נכנסו החסידים לרבם. "הלוא קיי בלנו אתכם עלינו לרבי", טענו כלפיו. "ואם כן, חייבים אתם להתנהג כמנהג האדמו"רים הקוראים את פסוקי 'אתה הראת' עם חסידיהם". גם הפעם התמיד רבי מנחם-מענדל בסירובו. "אם כן, מזמינים אנו אתכם לדין תורה אצל רבי שניאור-זלמן...", אמרו לו החסידים. לרגע קצר הביעו פני הצדיק פתיעה, ומייד לאחר מכן נמתח חיוך בזווית פניו. "אה, רבי זֶלמַלֶה?", אמר בני עימות, "לפניו רוצה אני לעמוד לדין תורה...". קראו החסידים לרבי שניאור-זלמן וזה נכנס לחדרו של הצדיק. עמדו בעלי הדין לפני הדיין והחלו להרצות את טענותיהם. דין תורה מוזר בעיצומו של חג שמחת תורה. תחילה פתחו החסידים: "אנו קיבלי נו עלינו את מרותו של רבנו, ועלינו לעשות ככל אשר יצווה אותנו. ואולם הוא חייב לנהוג בכל ההנהגות המקוי בלות אצל אדמו"רים, ובכללן קריאת פסוקי 'אתה הראת', אשר מסורת בידיי נו כי שפע של השפעות והמשכות טמון בפסוקים האלה". מולם טען רבי מנחם-מענדל כי אין באפשרותו לומר את הפסוקים, מאחר שלא השיג את מאה הפירושים החדשים שהתגלו לו. כשסיימו הצדדים להרצות את טענוי תיהם, נענה רבי שניאור זלמן לעבר מורו וחברו ואמר: "הפסדתם בדינכם, וזאת משני טעמים. האחד מצד סברה,
בית המדרש היה מלא מפה אל פה. חסידיו של רבי מנחם-מענדל מוויטבסק המתינו בהתרגשות לכניסת רבם לבית המדרש לאמירת פסוקי 'אתה הראת', ואולם הצדיק נשאר ספון בחדרו. י � ). השמועה על עז 1776 ( שנת תקל"ז ( בתו של הצדיק את רוסיה לטובת ארץ הקודש היכתה גלים. גם חברו-תלמידו, רבי שניאור-זלמן מלאדי, שאחרי חיבוי טי נפש רבים החליט להישאר ברוסיה, בחר לעשות את חודש תשרי שקודם הנסיעה במחיצת רבי מנחם-מענדל. כשעברה שעה ועוד שעה והרבי לא יצא מחדרו, העזו כמה מזקני החסיי דים לנקוש על דלתו ולשואלו לפשר הדבר. "אינני יכול לגשת לומר 'אתה הראת', לצערי", לחש הצדיק. "התגי לו לי מאה פירושים ב'אתה הראת' ולא הצלחתי להשיגם בעבודתי. כיצד אוכל לומר פסוקים אלה בלי שאני מבינם כראוי?!". לאחר התייעצות קצרה החליטו החי סידים להמתין עוד זמן מה. אלא שעוד שעה נקפה והצדיק עדיין אינו יוצא. ניסו החסידים לשכנעו, אך הצדיק נותר בחדרו. כל אותן שעות עמד רבי שניאור-זלי מן בפינת בית המדרש, שרוי בדבקות נפלאה, מנותק מכל הסובב אותו. החי סידים ידעו כי רק בכוחו לשכנע את מורו וחברו לצאת מחדרו ולערוך את ההקפות. אחד מהם ניגש אליו ועוררו מדבקותו. "אנא עשה כל שביכולתך לשכנע את רבנו", התחנן. רבי שניאור-זלמן שקע בהרהורים. "היכנסו אליו שוב ובקשו ממנו כי ייאות לצאת להקפות", אמר. "אם יעי מוד בסירובו, אִמרו לו כי מאחר שקיי בלתם אותו עליכם לרבי, חובתו לומר את הפסוקים. ואם עדיין יעמוד בסיי
והשני מצד מעשה שהיה". רבי שניאור-זלמן הסביר:
"מקובל שעיניו של אדם רואות עד נקודה מסוימת באופק ולא יותר מכך.
(על-פי 'מגדל עֹז')
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online