עיתון "האומה" | גיליון 45

ישראלית כותבת

חלוצות המחנה דורות של חלוצות הקריבו את חייהן כדי להקים לנו בית. אבל היום תפקידנו למלא אותו בערכים נעלים

אפרת אהרוני

דבורה דרכלר, החלוצה הצעירה, עמדה לבדה בעליית הגג ואחזה בחוזקה באקדחה. היא לא תיתן אותו לאיש. היה זה , יום בהיר ויפה אחרי ימים קרים 1920 יום שני, אחד במרץ וגשומים. השמש האירה את הגליל, ואף אחד לא שיער שסופו יהיה כה מר ושחור. יוסף טרומפלדור הגיע במרוצה מכפר גלעדי, כששמע על המתקפה על תל-חי. לעיניו הנדהמות נגלו מאות ערבים שמקיפים את המתחם. כל עמדות הירי אוישו וכולם המתינו בדריכות להוראה. פתאום בקרבת הפתח הופיע כאמיל חוסיין אפנדי הבדואי עם אנשיו ודרש להיכנס פנימה ולחפש אחר צרפתים שמא מתחבאים במקום. פשר להם. ִ טרומפלדור א תוך זמן קצר נתקלו כאמיל ואנשיו בדבורה שהייתה בעליית הגג וניסו לחטוף בכוח את אקדחה. דבורה לא ויתרה. היא הייתה קטנה וחלשה ביחס לגברים החסונים, אבל התנגדה בכל כוחה. צעקתה החדה הדהדה במבנה, וטרומפלדור פקד לפתוח באש. בן רגע ירו השומרים לעבר המון הערבים שהתגודד סביב המתחם המסוגר. כאמיל ואנשיו התבצרו בעליית הגג והחלו אף הם לירות לעבר כל יהודי ויהודייה שראו. הם זרקו רימון לחדר העלייה, וזה התפוצץ והרעיד את הקירות. הרימון גבה את חייה של דבורה, ההרוגה הראשונה בקרב על תל-חי. הקרב לא נגמר. במשך שעות שרקו הכדורים שריקות מחרידות והפילו חללים ופצועים נוספים. דורות חונכו על סיפורי גבורה כמו הקרב בתל-חי, על עולם

שהיה ואיננו, ובו אנשים אידיאליסטים שבקרבם בערה תחושת השליחות ההיסטורית. לא הכול מבחינים מיד בפרט הקטן הזה: מאחורי רוב הסיפורים מעוררי ההשראה על החלוצים נמצאות נשים. רובן אלמוניות, שחלמו על ארץ ישראל, עזבו הכול ועלו ארצה. הן היו הבסיס האיתן ליישוב הארץ. וכעת המהפכה של יישוב האדמות הושלמה. אז יש לנו ארץ, ויש לנו בית, ויש לנו עץ, ויש כבישים מהירים וגם גשר, אבל מתחת לכל המעטפת היפה והפורחת הזאת, משהו חסר. ככל שנבנינו והתפתחנו בחומר, איבדנו את התרוממות הרוח שאפפה את הדורות הקודמים, את ההרגשה שיש לנו תפקיד חשוב שכולנו שותפים לו. התרחקנו ושקענו בחיים הנוחים. כל אחד עושה לביתו, ואין חזון אחד שבכוחו להלהיב ולחבר את כל קצוות העם. בדורנו דרושה לנו מהפכה רוחנית. כזאת שתפריח את השממה ביחסים בינינו, ותיישב את הלבבות שלנו באהבה הדדית. הבית שבנינו כאן ניתן לנו על תנאי, כדי שנוכל לממש את ייעודנו להיות אומה, שהיא סמל ומופת לאחדות

עבור כל העולם. ובינתיים אנחנו תקועים עם משכנתא, הריבית תופחת, והנושים מכל האומות מפנים אלינו אצבע מאשימה ותובעים את החוב. דורות החלוצים עמלו כדי להקים לנו בית, ולנו יש תפקיד אחר, משמעותי לא פחות: למלא את הבית בערכים שהיו נחלת העם היהודי מאז ומתמיד. להתעלות מעל האגו הישראלי המופרז שמפריד בינינו, ולהתחבר באהבת אחים סביב המטרה המשותפת. וכמו בכל צעד היסטורי, בלי נשים זה לא יקרה. כי להיות ישראלית זה תפקיד, זו היכולת לראות את התמונה השלמה, להבין שהעולם דורש מאיתנו להביא בשורה חדשה - ללמד את כולם לאהוב איש את רעהו על פני השנאה המתפרצת, ולהרגיש אחראית לעתיד העם, המדינה והעולם. היום כמו אז, דרוש לנו כוח חלוץ, נשים ישראליות שרגליהן נטועות בקרקע, והראש והלב נושקים לשמיים. הן יכולות להוביל את המהפכה הרוחנית ולבנות פה בית אמיתי, חם ואוהב, שיפעל לטובת האנושות כולה.

הכי שקרנית בעולם רגע אחרי שפרסמתי פוסט עם חיוך מושלם, אני מוחקת אותו. אני כבר יודעת: אני חלק מתרבות הפייק, מייפה את האגו שלי

שלי פרץ

- כבר מזמן אני לא חיה בשבילי, אלא בשבילם. אז למה עכשיו כשהיא בוכה, חשובים לי הלייקים האלה? ולמה אני לא מפרסמת לכל העולם שאני פשוט אימא גרועה? המוח שלי לא לוחץ על הברקס באוטוסטרדת המחשבות המטרידות, אבל הווייז הפנימי מודיע שנמצא הנתיב לסלחנות עצמית. הנהג במכונית הבלהות הוא כנראה האגו שלי: "היי אימוש, אל תחמירי עם עצמך", הוא אומר, "זו תרבות הפייק אשמה. זה הדופמין שמשתחרר לך במוח. זה הצורך הבלתי נשלט שלך לפרסם מצג שווא ולהיות לפחות כמו כולם, אפילו יותר מכולם". ובחלומי אני חותמת על חוזה כנות עם עצמי: ממחר אהיה אחרת. לא אהיה כמו כל האנשים הפיקטיביים. אם אעלה פוסט אכתוב רק על דברים לא נעימים, על כישלונות ועל ריבים. אבל אז האגו שוב מתערב: "השתגעת? זאת לא הדרך הנכונה! למה לא לייפות את הדברים טיפה, אם זה עוזר לאנשים סביבך להתחבר? למה לא להבליט רק רגעים טובים אם זה נותן השראה להורים נוספים? הרי קורים לך מדי פעם דברים נחמדים, אז למה לא לספר עליהם לאחרים? ושימי פילטר - זה מטשטש את הפגמים!".

הכי שקרנית. כך אני מרגישה רגע אחרי שפרסמתי פוסט על מקרה משעשע שקרה לי עם הילדים, שאם תקראו ם השנה. במציאות האמיתית? ֵ אותו, בטח תחשבו שאני א הבת שלי צורחת עליי בכל נשמתה כדי שאעזוב כבר את הטלפון ואשתעבד להכנת סלט ירקות קצוץ דק - רק כי היא החליטה שדווקא אני צריכה לעשות אותו. ודווקא עכשיו. ולי יש המון תירוצים. עכשיו חשוב לי יותר לענות לכל חבריי בפייסבוק שנהנים מ"החשיפה הכנה", שאגב, הייתה נכונה רק עד לפני רבע שעה. וכל לייק שמצטרף גורם לי להרגיש הפוכה, ערמומית ושפלה. ואני ממשיכה לתרץ לעצמי כמה שאני אישה עמוסה, ועד שיש לי חמש דקות אומללות עם עצמי, אז שהילדה הצורחת תניח כבר לנפשי. וכך נפשי ונפשה מתקוטטות, ובסוף היא מנצחת. זה פתטי, אני מסכמת לעצמי, ובא לי למחוק את הפוסט הארור. פתטי. למה בכלל כל הלייקים האלה חשובים לי? "את אימא אגואיסטית", היא מוחקת באחת את כל הדאגה האימהית שמדירה שינה מעיניי כשמשהו מעציב אותה, את הזמן האינסופי שנועד עבורה, את הבישולים הגדושים טעמי אהבה, את הרגש הלא מוסבר של תלות חתומה בדם

10

Made with FlippingBook - Online catalogs