עיתון "האומה" | גיליון 45

שוב ושוב על פי האגדה, הפניקס, עוף החול, ממית את עצמו בשריפה ונולד מחדש מתוך האפר באופן מחזורי. זה מה שקורה גם במערכות היחסים שבינינו

ענת אלינב

הריב הראשון. זוכרים אותו? החיכוך הראשון בעבודה, הרמת הקול הראשונה על הילדים, השתיקה הראשונה במסעדה. איזה פחד, אה? מאיפה זה נחת עלינו? והריחוק המאיים שבא בעקבותיו, האשמה, הכעס, התסכול והייאוש. לא כיף. עוד יותר לא כיף לגלות שהניסיון שלנו לבלום, להדוף, או לפתור את המצבים הלא נעימים האלה בינינו, לא מונע מהם לחזור שוב ושוב ושוב לאורך החיים, ולהצליח להפתיע אותנו ולפגוע בנו בכל פעם, כאילו זאת הפעם הראשונה. הפנטזיה שלנו לשמור על מצב הרמוני תמידי ביחסים, לא רק שהיא מוגזמת, אלא היא גם מתכון לאינסוף אכזבות. ואני לא מתכוונת לאכזבה של החלום שהתנפץ אל מול המציאות. אני מדברת על אכזבה הרבה יותר עמוקה, שברוב המקרים מורגשת רק בדיעבד, אם בכלל. אכזבה מהקשר שנשאר סטטי לאורך חודשים ושנים. קשר שלא ממומש במלואו, על כל הפוטנציאל שבו. אהבה על האש הכי קטנה, וכל זה בגלל שלא ניצלנו נכון את הריב והמחלוקת, את הריחוק והקרירות. אין מצב שיחסים במשפחה, בזוגיות, בין חברים או קולגות לעבודה - בכל סוג של קשר - יתרחבו ויתעצמו, אם לא יקדימו אותם הכעס, השליטה והביקורת, התסכול והעצבים. ואני לא אומרת שצריך לתור אחרי שנאות. ממש

לכן הבהלה והמנוסה האינסטינקטיביות כשמשבר מתקרב, כמו גם הציפייה לתקן את הבעיה כדי שלא תקרה שוב, משכיחות מאיתנו את ההכרחיות שבמשברים האלה, ועד כמה שאנחנו זקוקים להם כדי להתקדם, כדי לאהוב יותר. אז לכשיגיעו, חשוב שנלמד איך להשתמש בהם נכון ואולי אפילו לכבד את נוכחותם. למסע כזה חשוב להתכונן יחד. להחליט שאין כאן יותר מקום לאדישות או להתעלמות. להבין שבכלים שהשתמשנו בהם עד עכשיו תקפנו זה את זה, ושלמלחמה הזאת דרושה אסטרטגיה שונה לגמרי. להצטייד בארסנל של ויתורים הדדיים לעת צרה. להפנים שיש עניין כזה, מחזורי ונצחי בין בני אדם, של פירוק והרכבה מחדש. ושיש דבר כזה שנקרא אגו, שבכל פעם שנמית אותו הוא יקום במיוחד בשבילנו, בכל פעם מחדש. למה? כי דבר לא קיים אלא בניגוד לצורתו ההפוכה. היכולת שלנו להבחין במשהו מבוססת על השוואה בין הדבר להיפוכו. זה הכול. לכן כדי להרגיש מהי מתיקות נצטרך לטעום מהמר, ולהתענג על כל ביס, כי הוא-הוא זה שמדגיש לנו, בכל פעם עוד קצת, את טעם החיים.

לא. הן הרי יגיעו בכל מקרה, סמכו על טבע האדם. האמת היא שדווקא ככל שנמצה כל מצב כזה של פירוד באופן אידיאלי, המצב הבא אחריו יגיע בעוצמה גבוהה יותר, כשכל הבלאגן הזה, תאמינו או לא, הונדס במיוחד עבורנו. ריבים היו ויהיו, הם ימשיכו וחייבים להתקיים כי הם אלה שמחזיקים גבוה מעליהם את האהבה. חברות נחמדה זה נהדר, אבל דמיינו את העושר, את הגוונים והטעמים שיש ביחסים שמשכללים את עצמם כל פעם מחדש. כמו עוף חול. אנחנו ממיתים את הרע שחוצץ בינינו, הקשר שלנו מתחזק, ושוב הרע אוסף את עצמו מהאפר, גדול יותר, מאיים יותר, מרחיק עוד יותר, ואנחנו בונים אהבה עוד יותר גדולה מעליו. אהבה מהאגדות.

ארץ לעולם לא לאן שלא נטייל על מפת העולם, תמיד האצבעות ינחתו על ארץ אנטישמית

נדיה קוזי

בתי בת הארבע ניגשה אליי, אוחזת בידיה ספר אטלס ומורה לי בטון רציני: "תראי לי איפה כאן אנחנו". הרמתי את ראשי מהמסך והתחלתי לחפש את המיקום. "הנה!", הצבעתי על האזור התחום שבתוכו בקושי נדחקה המילה "ישראל". היא נטלה את המפה והביטה בסקרנות אל אותה נקודה, מזכירה לי את עצמי בגילה כאשר הייתי מבקשת מסבי ז"ל להראות לי מקומות בעולם. עיניו היו צדות תמיד את אותו אט; נהר ארוך שזורם מאוקראינה, ָ ריפּי ּ ְ נהר בדיוק, נהר הפ דרך בלרוס, ונשפך לבסוף לתוך נהר הדנייפר. "הנה הוא!", היה מצביע עליו, עוקב באצבעותיו לכל אורכו, ועוצר לפתע במפגש הנהר עם העיר מוזיר שבבלרוס, עיר הולדתו. כשהתבגרתי הבנתי שתמונת הנהר ההיא לא הייתה פסטורלית עבורו כפי שזו הצטיירה אז בדמיוני. בנהר הזה נספו סבו וסבתו. שניהם סירבו להתפנות כאשר הנאצים החלו לפלוש לתוככי בלארוס. הם לא האמינו שהגרמנים, האליטה האירופית על מורשתה התרבותית הנודעת, תסב להם נזק אמיתי. כך סבי ובני משפחתו הסבירו כשנשאלו מדוע לא התפנו. אבל זה קרה, וכאשר זה קרה והנאצים נכנסו למקום מושבם הם גילו בו חמש-מאות יהודים. ילדים וזקנים, נשים וגברים - כולם כאחד נלקחו והובלו עשרים וחמישה קילומטרים משם; כל הדרך עד לנהר ההוא, נהר הפריפיאט. על גדות

הנהר המתינה להם אסדה שאליה הוכנסו. הנאצים אטמו את פתחיה בקרשים ודחפו אותה למרכז הנהר הידוע בזרם מימיו השקטים. חמישה ימים הם היו נעולים בתוכה, בלי אוכל ומים. מי שהעז להתקרב אליה הסתכן בחייו. ביום השישי, בעודם חיים וזועקים לעזרה, הטביעו הנאצים את האסדה כולה. איש מהם לא ניצל. מבועתת מהעבר אני מחפשת באצבעותיי את דרכי חזרה אל ארץ ישראל. מטיילת על גבי המפה, ומוצאת את עצמי מונה את מספר המדינות שסובבות אותנו, מדינות שחרטו על דגלן להשמידנו. אולי זו הכמות שלהן, ואולי זה הגודל שלהן, אבל יותר מזה, נדמה לי שעוצמת השנאה כלפינו היא שגורמת לי לנוע באי-נוחות על הספה כשבתי על ברכיי. אני נזכרת שאי-שם, עמוק בתוך הארון, מתחבא לו דרכון אירופאי שבעלי הנפיק בעבר. ורגע אחרי אני מתפקחת ומהרהרת: "נו, ולאן כבר יש לי לברוח? לאירופה האנטישמית? אל גדות הנהר העצוב של סבא? ואפילו אנדוד עד לקצה השני של העולם, איפה שלא אשים אצבע על המפה, היא תיגע בשנאה״. זוג עיניים קטנטנות מביט עליי וחוזר אל הנקודה שהיא קוראת לה בית. היא נולדה כאן, רצויה ואהובה בארצה. אין לי באמת לאן לברוח.

11

Made with FlippingBook - Online catalogs