עיתון "האומה" | גיליון 45

שופט בתוך עצמו הוא גר שופטים הם אנשי אמת, שונאי בצע, רודפי צדק. אבל גם הם בשר ודם

לאן עכשיו?

שולי אורן

מה טוב אילו היו יושבים יחד, ברשות אחת, אנשי תקשורת מכל קשת המדיה הישראלית: שמאלנים וימנים, ערבים וחרדים, כולל הקיצוניים שבשולי החברה, עובדים יחד למען בוס אחד: טובת העם השלב המהותי והמכריע יהיה להוביל את המשתתפים להרגשת חיבור וליצירת סינרגיה מעל כל חילוקי הדעות. דווקא כאשר ניגודים מגיעים להשלמה הדדית ביניהם, החברה כולה מגיעה לדרגת התפתחות חדשה. זהו סוג ההתפתחות שהעולם הגלובלי והמקושר צריך היום, סוג ההנהגה הראויה הדרושה לכל אזרח – ולא רק בישראל אלא בחברה האנושית כולה. הנהגה של שלטון שוויוני וצודק, המורכב משכל ורגש משותפים, יכולה לקבל החלטות עבור כולם. בסמכותה לקבל החלטות המנוגדות לדעות הפרטים שבה, מתוך ידיעה כי מדובר בקביעה הנכונה לטובת הגוף כולו. בחברה כזאת אין צורך בכוכב, שהיום יקום ומחר ייפול, אלא די במעגל דעות מגוון ככל האפשר. הוא המוח של גוף האומה, ואחריו ינהרו כולם בלב שלם. עם הנהגה כזו אף לא אחד יידרש לוותר על דעתו הפרטית, ואף ייהנה מכל היתרונות שבתכונות המנוגדות לו. המצב החדש, הכולל את כל הניגודים, מוליד התפתחות חדשה, בונה דמות אחת מגובשת, מקנה לכל אחד מקום שווה בחברה. תרומתו הייחודית גלויה לעין כול. זה הפלא של הבריאה. כשם שכל תא, איבר, או מערכת בגוף האדם פועלים לקיום עצמם, כך כל הדעות נוטות לדאוג לעצמן בלבד. אבל מרגע שחיברנו בחכמה בין כל החלקים, בין כל הדעות המנוגדות, יצרנו גוף שלם ובריא, מאוזן ומלא חיים. הגישה המבריקה הזאת לריפוי הגוף היא יסוד העם היהודי - חכמת הקבלה שעליה כתבו גדולי המקובלים מדורי דורות, והיא מחכה רק לנו, שנבריא ונתחזק. לא רק כלי התקשורת מחויבים לפעול באחדות, אלא גם ההנהגה. מנהיג ליברלי, לדוגמה, יהיה מועיל ושקול רק כאשר יישב לצד מנהיג "התוחם את גבולות החופש". אם ישלימו זה את זה, הם יסללו את שביל הזהב לשתי המפלגות שלהם. נושיב גם אותם סביב שולחן עגול עם עוד מספר נציגי מפלגות – והרי לנו כנסת ישראל, דגם ראוי ומייצג של כלל החברה המפוצלת, "סנהדרין" של ימינו. רק הנהגה כזאת אפשר יהיה לכנות במלא הכבוד בשם "דמוקרטיה" – שלטון העם, שלטון הרוב, שליטה של נציגות נבחרת.

אף פעם מדינת ישראל לא הייתה חולה כל כך. באף חורף, באף שנה. המערכת החיסונית בקושי מתפקדת, והאיברים המרכיבים את הגוף – הכלכלה, הביטחון, המשפט, החינוך והחברה – הולכים ומתפרקים. לא רק בישראל, אלא גם בעולם כולו. המחלה מוכרת וידועה מראש: אגואיזם. אהבה עצמית שגדלה לממדים עצומים בכל איבר, עד שהאיבר בעצמו מתנוון ומתנתק מהשאר. בשנה האחרונה האגו החולני גדל ושובר שיאים חדשים: מתנתק מכל מוסכמות חברתיות קודמות, מתנער משעבוד כל חוק וסדר, רומס באכזריות מסגרות ונורמות מקובלות. מי יכול עליו, על האגו, כשהוא מנפח את חזהו בגאווה, איזה חוק יבלום אותו? איזה גורם יוכל לרסן אותו? ויש לו גב חזק, לאגו: כלי התקשורת. מפוסט כתוב ועד סרטון מבוים, מעיתון גדוש ועד מבזק מתפרץ – לכלי התקשורת יש היום חופש, השפעה וכוח שלא זכו לו מעולם. בכל רגע נתון ביכולתם להטות את דעת ההמון, לרדות ולשסות בדעת הציבור. וכאשר מנופפים להם בשק מזומנים, אפשר גם לקנות שטחים שלמים, ערוצים על ערוצים, ולהזריק דעה היישר לתת-מודע. הכסף יכול לקנות פרסום, והפרסום יכול לשטוף את כולם. יום אחרי יום, שטיפה אחרי שטיפה, עד שהכול נחלשים בהדרגה ונכנעים, עד שתודעת כל האיברים – השוטרים ועורכי הדין, המחנכים והשופטים, המנהיגים והאזרחים – נופלת לידי התקשורת. מיום ליום מחלת הגוף מתגברת: הדאגה לזולת פוחתת, השנאה לאחר מתעצמת, והסרטן שמכרסם בגוף האומה מזרז את גסיסתה. על התקשורת, בכל מקום שבעולם, להיות אינפורמטיבית ואובייקטיבית, ולא שפוטה בידי בעלי הממון והאינטרס. עליה לדעת היטב היכן גבולותיה. כי התקשורת, כשמה כן היא, תפקידה היא לקשור בינינו; אמצעי המקשר בין האיברים כולם לגוף אחד בריא וחזק. מה טוב אילו היו יושבים יחד, ברשות אחת, אנשי תקשורת מכל קשת המדיה הישראלית: שמאלנים וימניים, ערבים וחרדים, כולל הקיצוניים שבשולי החברה, עובדים יחד למען בוס אחד: טובת העם. כל החלטותיהם כפופות לו בלבד. לכל דעה מרחב, אף מחשבה אינה מדוכאת, אף קול אינו מושתק. אלא הם יישבו וידונו בפורום עגול ורחב, יתפלפלו עם מומחים ויתעמקו בנתונים, יריבו ויתפייסו עד שיגיעו להחלטה משותפת, למסר אחיד ארוז בשלל צבעים, שאותו הם יבשרו לעם בקול רם. כלל אצבע חדש ינחה אותם בעבודתם: פרסום ידיעות ותכנים שתורמים ופועלים לטובת האדם והמדינה, שחותרים לאחדות העם והעולם. לאיש אסור לפגום בדעה אחרת, אלא רק לאזן אותה עם שאר הדעות ולנתב אותן יחד להשלמה הדדית. אם הם לא מגיעים לעמק השווה – אין הודעה לציבור. לעומת זאת, רק כשהמידע מיטיב עם כולם, הוא יוצא לאוויר העולם. פלורליזם תקשורתי כזה, במלוא מובן המילה, יתחיל תהליך של ריפוי המחלה ואיזון גב האומה.

כל מה שהייתי צריכה להגיד היה "אדוני השופט, אני מבקשת לדחות את הדיון כדי ללמוד את חומר החקירה בתיק". זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי בבית המשפט בתור עורכת דין עצמאית שזה עתה סיימה את מבחני הלשכה. הלחץ אחז בי היטב. שעות עמדתי מול המראה מדקלמת את המילים, כשמדי פעם אני משנה את הבעות הפנים ואת טון הדיבור. בצר לי, שיתפתי את אבא בהיסטריה הכללית שלי, והוא הביע פליאה "דווקא את, בת של שופט, צריכה להיות רגועה. הרי מי כמוך יודעת ששופט הוא רק בשר ודם. ממה יש לך לפחד?". המילים של אבא נחקקו בי היטב, אולם החשש ותחושת אי-הנוחות לפני כל דיון בבית המשפט לא עזבו אותי במהלך כל עשר שנותיי כעורכת דין, על אף היותי בת של שופט בשר ודם. בפקולטה למשפטים נהניתי ללמוד כי לשופט אין כוח ולא רצון, אלא רק שיפוט. ההחלטה השיפוטית, כך סיפרו לי, נקבעת לפי מיטב מצפונו של השופט, ללא מורא וללא משוא פנים. כבוד השופט לעולם לא יושפע בהחלטתו ממניעים ומגורמים העלולים להשפיל את רוחו החופשית, כמו הרצון למצוא חן ולהשיג דבר מה או החשש מפני תגובות של התנגדות והרצון לזכות ליחס של יראה או כבוד. ועכשיו בואו נדבר פרקטית. סביר להניח שכל מי שנתקל במערכת המשפטית יסכים לכך שהיא לוקה בחוסר ודאות, וכי תוצאות המשפט תלויות, בין היתר ואולי בעיקר, על "איזה שופט תיפול". ומן המפורסמות היא, שלבית המשפט ניתן להגיע עם אותו כתב אישום, להיכנס לאולמות נפרדים ולצאת בפסקי דין שונים. גורלו של האדם תלוי בזהות השופט שיושב בדינו, והשופט, כמו כל אדם, בתוך עצמו הוא גר. שבוי בתוך עצמו, רחוק מרחק רב מהדנ"א השיפוטי העל- אנושי המיוחס לו, ובלי יכולת של ממש להתעלות ולהתנתק מהיותו אדם בשר ודם, מכריע השופט גורלות במשחק הימורים שנקרא משפט צדק. בית המשפט העליון אמנם הכיר בהיותו של השופט אדם ולא מלאך, אולם קבע שעל כס השיפוט לומד השופט כיצד "לנטרל" רעשים חיצוניים כגון רגשות חיבה. וכיצד יעשה זאת כבוד השופט? אין לדעת. בכלל, למה אני מצפה שהשסע החברתי שלנו לא ישפיע על השופטים, שמושפעים כמונו מהתקשורת ומהלך הרוח שהיא מכתיבה? למה בדור שבו כולנו הפכנו שופטים מחמירים, ומידת החמלה והרחמים כמעט התפוגגה לנו, אני מצפה מכבוד השופט לנהוג אחרת? עם השאלות המטרידות האלה חזרתי לאבא שפסק נחרצות כי "השופט בשר ודם ואין מרות עליו זולת החוק, ובמידה שדאגתו מופנית לשלום בין בני האדם, שמור הוא מפני כל דעה משוחדת". בגישה הזאת השתמשתי בכל שנותיי כעורכת דין. אגב, הלחץ מאותו דיון ראשון הכריע אותי, ובמקום לקרוא לשופט "אדוני" קראתי לו "גברתי". השופט שזיהה מיד את התרגשותי הירוקה הניף את ידו בביטול נוכח התנצלותי, צחק וקיבל את בקשתי לדחיית הדיון. איזה מזל שנפלתי על השופט הזה דווקא.

מתחברים לטוב ערוץ "קבלה לעם" HOT | 96 אפיק

kab.co.il

Made with FlippingBook - Online catalogs