עיתון "האומה" | גיליון 45

האנטישמי חוזר לישון בבוקר למחרת העמק מלא ערפל סמיך. מהחלון הרחב בקומה השמינית אפשר לראות את הרכבל למדרון הגולשים קפוא במקומו. זו לא עונת הגלישה בבורובץ. קר לי רק מלהביט החוצה, ואני יורד לחדר האוכל לשתות תה חם. השיחה עם הרב לייטמן ממשיכה להדהד לי בראש ובלב. אני מתחיל להבין שאין כאן את מי להאשים, וגם שאין פה מקריות, אלא חוקיות שאני רוצה, או אולי חייב לגלות. אני מתיישב בשולחן לצד שני גברים ליטאים בגיל הארבעים. הם דומים זה לזה. לשניהם מסגרת משקפיים שחורה, לחיים סמוקות ומבט צונן. הפוך מהטון שבו שניהם דיברו. אני שואל אותם מה הם יודעים על העם היהודי, מסגיר את שורשיי. , המתגורר 42 הסתבר לי שגם דאנאס טמסאוסקס, צורף בן , בעל חברת 34 , בקרבת העיר וילנה, וגם דומאס מסיליוס נדל"ן, נחשפו לכתבי הקבלה לפני כעשור, "אבל הייתי חשדן כלפי היהודים" מספר דאנאס. "אני זוכר שקראתי בספר קבלה עם חבר, והיינו משוכנעים שהנה, שוב היהודים מנסים לרמות אותנו. שהם ממציאים תחבולות כדי לנצל אותנו. חמש שנים למדתי לבד, ורק בחמש השנים האחרונות עברתי ללמוד במרכז 'קבלה לעם' בווילנה. חמש שנים לקח לי להבין שהיהודים לא באים לרמות אותי, אלא לספר לי את האמת. החכמה כל כך עמוקה ואוניברסלית עד שלפעמים אני חושב שאולי אני בכלל יהודי. היחס שלי ליהודים השתנה, אבל עדיין רובץ בתוכי אותו אנטישמי. ככה זה, גדלתי בחברה שבה אנשים מטבעם שונאים יהודים. היינו שרים 'קח מקל – הכה יהודי!'. זו הייתה שנאה שנבעה מחשדנות, כך התחנכתי ולא פשוט עבורי להתנקות מהדמות הזאת. אני גם לא בטוח שצריך". "מתי האנטישמי שבך רגוע ומתי הוא חסר מנוחה?", אני שואל את דאנאס. "כשאני שוכח מעצמי ומהיחס השלילי שקיים בי ומתרכז בזולת", הוא עונה. "אז האנטישמי חוזר לישון". דומאס מרים את הספל הריק ומבקש לומר לי דבר מה לפני שהוא קם: "כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטה קראתי תגובות נאצה למאמר שטען שליהודים אין מקום במדינת ישראל. אז הבנתי שלעם הליטאי יש בעיה עם העם היהודי. שלא מדברים בקול על בעיית היהודים. סוג של צביעות. מסתתרים בגבורה מאחורי המקלדת". "אני מודה", הוא מביט לי בעיניים כלות, "גם בי יש שנאה כלפי היהודים. אבל זו לא באמת שנאה, אלא קנאה. אני חושב הרבה על מה זה אומר להיות יהודי, והתשובה שקיבלתי מהקבלה היא שהמשמעות האמיתית של 'יהודי' היא נקודה ייחודית שקיימת בלב כל אדם, נקודה שיכולה לקרב את האנושות כולה לחיות כמו משפחה אחת".

"ישבתי במעגל עם מישהי מגרמניה שסבא שלה היה קצין אס-אס, ועם מישהי אחרת, מכחישת שואה". טלי גרץ, תל-אביב

"מי שחי בארץ לא רוצה לראות את האמת. אבל לאירופאים יש ציפייה מטורפת מהישראלים". יפעת משולם, המבורג

סוגרים מעגל בכנס "קבלה לעם" בבורובץ אף אחד אינו מטשטש או מטייח את ההבדלים שקיימים ברקמה האנושית המגוונת. אף אחד אינו צובע הכול בוורוד ואומר שהכול טוב, כי הכול לא טוב. אבל יחד ומעל ההבדלים כולם מחפשים את נקודת החיבור המשותפת, ורוצים להבין את המטרה שמסתתרת מאחורי הסיפור העצוב שחיבר אותם יחד, רוצים למצוא את הגורם המאחד. לשבת עם אנשים שאינך מכיר, ולהיפתח. להתמלא בתקווה. טלי גרץ, צעירה ג'ינג'ית מתל-אביב, דור שלישי לניצולי שואה, מסכמת לי את החוויה. "ישבתי במעגל עם מישהי מגרמניה שסבא שלה היה קצין אס-אס, ועם מישהי אחרת, מכחישת שואה, שרק בשנים האחרונות נחשפה לממדים האדירים של העוולות שעברנו. התחלתי להבין שגם עבורם השואה היא מקרה בלתי נתפס. הם לא מדברים עליו, חלקם מכחישים אותו. בעצם התופעה מעולם לא טופלה, היא רק הושקטה. בישראל אנחנו עסוקים בעצמנו, בבחירות שלנו, באיכות החיים שלנו ובטוחים שאין אנטישמיות כי 'איך יכול להיות שזוועה בסדר גודל כזה יכולה לחזור?'. אנחנו מסרבים לראות את גל האנטישמיות האדיר שמתקרב אלינו. אותי זה מפחיד, כי האנטישמיות כל כך ממשית באירופה". "רק כששמעתי את הרב לייטמן בשיעורי הקבלה שלו, הבנתי שהייתי עיוורת לאנטישמיות שקיימת בי", דומעת , מהעיר דורטמונד בגרמניה. "לא 54 , מולי אירנה וולצ'יק הייתי מודעת לשנאה העצומה הזאת שיש בי כלפי היהודים, רגש בלתי מוסבר שקשה לי לעכל אותו. אני יושבת במעגל אחד עם יהודים, אבל מרגישה אנטישמית. מנסה לאהוב אותם, אבל מרגישה דחייה עצומה. רק כשקיבלתי הסבר נכון להרגשה הזאת, רק כשהרגשתי שכוח החיבור במעגל מרפא, הרשיתי לעצמי להתחיל להציף בהדרגה את הרגשות האלו. כשהריפוי מתקרב אתה מעז להתעמק במחלה". טלי עוד ישבה לידינו על הספות הנוחות שבלובי המלון, שם שוחחנו. לאירנה הדמעות המשיכו לזלוג וטלי ניגשה אליה וחיבקה אותה חזק. עוד נשים שהיו שם התקרבו והצטרפו אליהן, למעגל. כולן עמדו חבוקות רגעים ארוכים. חיבוק שעלה על כל שפה, כל דעה, כל שנאה.

שאננות ישראלית במהלך היום אני משוחח עם שתי נשים שגרות על ציר גרמניה-ישראל, וחיות את הקרע האנטישמי-יהודי על בשרן. "בכיתה ב' עלינו מגרמניה לישראל, ומאז חיים בי שני , מטפלת ברפואה סינית, 55 , צדדים", מספרת אביה בלוך "צד אחד זה המשפחה היהודית המורחבת של אבא, שנספתה רובה בשואה, וצד שני זה המשפחה הגרמנית של אימא, שבה חלקם היו מתנגדי היטלר וחלקם היו חיילים בצבא הנאצי. בבית כל הזמן היו יחסי אהבה-שנאה. כשסבא וסבתא באו לבקר מגרמניה, לא הזמנו את הסבתא היהודייה. ככה גדלתי, בסכסוך ביני לבין עצמי וכל הזמן ניסיתי לקבוע לאיזה צד אני שייכת. הזדהיתי עם הצד הגרמני בגלל הרקע הברלינאי שלי, אבל כשהילדים בבית הספר קראו לי נאצית נקשרתי לצד של הקורבן היהודי. כשהתבגרתי, חיפשתי מה עומד מאחורי הכוחות המנוגדים שבי. כשחיים בפיצול כזה, הצורך לגשר על הפערים בתוכך רק מתגבר. חכמת הקבלה הפתיעה אותי שבכלל נגעה בקרע הזה, שתפרה בעדינות את היהודייה והגרמנייה שבי. משיעור לשיעור ראיתי ביתר בירור את ההתנגדות בצד הישראלי, ואת הקושי והרגשת הבושה של הצד הגרמני. בו-זמנית אני מזדהה עם שנאת הגרמנים ועם תחושת הקורבן היהודי. ממש שנאה עצמית. הכנס חשף את המקומות החבויים האלה. וכשחושפים טפח, אפשר להתעלות מעליו". "שמעתי מישראלים שעברו לגרמניה שהחיים שם קלים , וטרינרית מהמבורג. 45 , יותר" אני משתף את יפעת משולם "מי שחי בארץ לא רוצה לראות את האמת", היא קוטעת אותי ומכריזה בהחלטיות, "ברגע שמשהו מתפקשש, ולא משנה כמה אנחנו מוכשרים ומוצלחים - יאשימו אותנו. לאירופאים יש ציפייה מטורפת מהישראלים. איך זה שיום- יום ישראל מוזכרת שם בכותרות? מה, אין על מה לדבר באירופה? אין משברים? אין פליטים? אין צרות?".

"חכמת הקבלה מלמדת שהאנטישמיות היא חוק טבע מתפתח, המחייב איזון באמצעות החיבור בין בני האדם". הרב ד"ר מיכאל לייטמן, ישראל

"אני יושבת במעגל אחד עם יהודים, אבל מרגישה אנטישמית".

אירנה וולצ'יק, דורטמונד

כולן עמדו חבוקות רגעים ארוכים. חיבוק שעלה על כל שפה, כל דעה, כל שנאה.

קולרדו, ארה"ב: האף-בי-איי עצר אדם שתכנן לפוצץ בית כנסת פילדלפיה: פליירים אנטישמיים גזעניים הופצו ברחובות קניה: רב ואשתו הותקפו במרכז הקהילה היהודית

7

Made with FlippingBook - Online catalogs