אירועים יומן שתי החברות שבאו איתי שכבו מאחורה במושב האחורי. אמרתי להן שאני שניה יוצא החוצה להבין מה קורה ואני חוזר שלא ילכו לשום מקום. יצאתי מהרכב וראיתי מישהו רץ מכיוון הכביש הדרומי. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שיש מחבלים שמתקדמים לכיווננו. תוך כדי שאני מדבר איתו ראיתי גל של אנשים רצים מכיוון דרום ואז ראיתי אותו! אחד המחבלים מתקדם ברגל עם קאלצ’ לכיווננו. רצתי לרכב ובהחלטה של רגע אחד החלטתי להשאיר הכול מאחור, כיביתי אותו ואמרתי לשתי החברות שהיו איתי שאנחנו חייבים לעוף מכאן עכשיו. שתיהן לא רצו, הן פחדו לצאת החוצה, אבל צעקתי עליהן שאנחנו חייבים לברוח מכאן ולמזלי הן לא התווכחו שוב. יצאנו מהרכב והתחלנו לרוץ לכיוון שדה פתוח שהיה ממול המסיבה (בשלב הזה היו עוד קצת אנשים שרצו לכיוון ההוא ועוד כמות של אנשים שהתחבאו בהמון מקומות שהיו באזור, מיגוניות שיחים וכ”ו). תוך כדי שאנחנו רצים בשדה אחת החברות אמרה שאולי כדאי לנו לנסות לתפוס רכב שהצליח לרדת לשטח ונעלה איתו וכך עשינו. הגיע רכב והתחננו לנהג שיעלה אותנו איתם. בהתחלה הוא אמר שהוא לא יכול כי אין לו מקום (אנחנו היינו שלושה והם היו כבר ארבעה ברכב) אבל בסוף הסכים לעלות אותנו שנידחף ואיך שבאנו לעלות שמענו צפירת רכב. הסתובבנו וראינו חבר אחר שלנו שהצליח לרדת עם הרכב שלו לשטח. אמרנו לאנשים שעצרנו תודה, ורצנו לרכב של חבר שלנו. התחלנו לנסוע בשטח לנסות למצוא איזה שהיא יציאה לכביש שנוכל לברוח. אנחנו נוסעים בשטח ואין מוצא. מנסים שביל אחר ואין מוצא. בשלב הזה עוד רכבים שהיו איתנו ויתרו וכיבו את הרכב באמצע השטח והתחילו לרוץ. אנחנו החלטנו לא לוותר וחיפשנו שוב
זוהר יוספני במסיבה. לפני שהכל החל
ושוב עד שסוף סוף ראיתי מרחוק כביש. אני והחבר ניסינו לשמור על קור רוח ולא להיכנס לפאניקה וזה עבד לנו, הגענו לכביש של אורים. כשהגענו לאורים כבר ידענו מה יש בשדרות ומה קורה, והבנו שאסור לנו לנסוע משם אז כיוונתי וויז לבאר שבע ומבאר שבע עלינו על . 6 כביש עשינו את כל הסיבוב להגיע מהכניסה הצפונית של אשדוד, ובסוף עשינו את זה והגענו הביתה. שלוש שעות של טירוף שלא הצלחנו להבין בכלל מה קורה
סביבנו ומה עברנו. לא הצלחנו להבין את גודל האירוע ומה קרה שם ולהגיד את האמת, אני עדיין לא מצליח. אני עדיין לא מצליח לעכל את הכל. אני עדיין שומע סיפורים, על ההוא שברח, על החבר שנרצח, על החבר של החבר שנחטף ולא מצליח להבין מה קרה שם. אם זה לא מספיק הסביבה הקרובה, אז כל בן אדם שמתראיין, שמפרסמים תמונה שלו הוא ״נעדר״, ״נרצח״, ״נחטף״. אני רואה ולא מאמין שכל אחד מהם אני זוכר מהרחבה. עם ההיא רקדתי שם, עם ההוא דיברתי כאן, ואני נשאר בהלם. אבל הנה אני שבועיים וחצי אחרי, אני לא מצליח לישון, לא מצליח לאכול, ובגדול לא מצליח לנהל אורח חיים תקין. כאילו הראש לא מבין את גודל המאורע אבל הגוף כן. אני בן אדם שקשה לו לשתף מה באמת עובר עליו, מה הוא מרגיש, עם זאת בכל השבועיים וחצי האחרונים שכל בן אדם ששאל אותי את השאלה איך אתה אני עניתי ״אני בסדר. יהיה בסדר״. אבל הרגשתי שאני צריך לבוא,
לפרוק ולשתף בכל מה שקרה שם כדי שיזכרו את זה. בסוף אני נשארתי לספר, אבל לצערי כל כך הרבה אנשים מדהימים לא חזרו הביתה מהיום השחור הזה. מעכשיו כל שנה לפני שיגיע היום שאמור להיות היום הכי מאושר בחיי יגיע היום הכי שחור בחיי. שמעתי הרבה אנשים שלא מהסצנה שאמרו לי ״זהו נגמרו המסיבות״ ועל כל אחד מהם ואמרתי הסתכלתי, חייכתי ״המחבלים האלה לא יגרמו לי להפסיק לשמוח״, וככה זה יהיה. נמשיך לרקוד ונמשיך ליהנות גם בשביל אותם נשמות שנזכה לרקוד איתם למעלה. אני אסיים את הטור הזה במשפט קצת אופטימי, אתפלל בשביל כולנו שיגיעו ימים טובים יותר, רגועים יותר ושלווים יותר. שנוכל להמשיך לשמוח וליהנות מהחיים ולכל המשפחות של הנרצחים, הנעדרים, החטופים, אני שולח לכם את כל החיזוקים והאהבה שיש שבעולם. כואב את כאבכם ומאחל לכם מכל הלב שיהיה לכם רק טוב.
יצאתי מהרכב וראיתי מישהו רץ מכיוון הכביש הדרומי. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שיש מחבלים שמתקדמים לכיווננו
21
968 גיליון 27.10.23
www.ashdodonline.co.il
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online