ישראלית | עיתון נשים חברתי | נובמבר 2019

2 0 1 9

נ ו ב מ ב ר 3 ע י ת ו ן נ ש י ם ח ב ר ת י ג י ל י ו ן

משפחה מהחיים רעיה דוד, אישיות כובשת בפני עצמה, בריאיון על הזוגיות עם הנרי. הקשיים, הוויתורים, המקצוע הלא שגרתי, ההורות, ובעיקר האהבה שגדלה מיום ליום 7-6 ׳ עמ

ישראלית בעולם מסע בין זהויות שמלווה בשאלות מצד הילדים, על זרות ושייכות 10 ׳ עמ

על מין ברשת מה ניתן לעשות בנוסף להתקנת אפליקציה לסינון תכנים? 8 ׳ עמ

תרופה נגד חרדה איך מטפלים במצבי סטרס, ואיך נפרדים לשלום מהפחדים? 5 ׳ עמ

אין קשר

4 פגישת מחזור שבט, קבוצה, קהילה - בחירה או הכרח?

עובדות המעידות 10 שאיבדנו את הקשר בינינו

5 על חרדות ומה שבינינו ממה בעצם אנחנו כל כך מפחדות?

כל אישה שלישית חוותה פגיעה מינית. 1 כל זוג שלישי בארץ מתגרש. 2 מאיתנו פוקחים את העיניים בבוקר וניגשים לסמארטפון. 36%- כ 3 דקות עולה ברשת רשומה הקוראת לאלימות ("לרצוח", "לאנוס", "להרביץ"). 3 בכל 4 מקרי אלימות נגד צוותים רפואיים אירעו בחמש השנים האחרונות. 4,000- כ 5 כשליש מבני הנוער מרגישים בודדים ונמצאים לבדם בהפסקות. 6 מהמבוגרים בארץ מקבלים תרופות נגד דיכאון וחרדה. 20% 7 מהפנסיונרים בישראל מדווחים על תחושת בדידות. 36% 8 כרבע מהילדים חוו חרם, השפלה או שיימינג. 9 בני אדם נהרגו בתאונות דרכים בשנה החולפת. 360- כ 10

6 הרעיה שאיתו רעיה דוד בריאיון על הזוגיות המעניינת עם הנרי 8 איזה מין חינוך? כך נחזיר לילדים את תחושת הביטחון ואת היחס הנכון למין לאן האהבה נעלמת? למה קנאה זו תכונה מעולה? עצות לחיים מתוקים 10 ישראלית בעולם סיפורים אישיים של נשים ישראליות על החיים מעבר לים 9 גזרו ושמרו

11 צופייה סיפור מרגש על תהליך עמוק של ריפוי

12 "ישראלית מארחת" על הטרנד החברתי החדש של מפגשי חברות בסלון

מחקרים מראים שלחיבור, לקשר טוב ולהתחשבות הדדית בין בני אדם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על האושר שלנו. ואילו עבודה קשה, הצלחה ועושר כלכלי שהחברה כל כך מעריכה אותם, אף לא אחד מהם יכול באמת לנבא בריאות טובה, שמחה ואריכות ימים. מה כן יכול להבטיח זאת? איכות הקשר בינינו שבכל יחידה חברתית שאנחנו נמצאים בה.

, נתונים שעלו בוועדה 2018 הנתונים מתוך: הלמ"ס, סקר עולמי לדירוג המדינות המכורות ביותר לסמארטפון, דו"ח השנאה של קרן ברל כצנלסון, דו"ח המיזוגניה השנתי לרגל יום האישה הבינלאומי " של מרכז טאוב, 2018 , סקר של ארגון "יוניסף" בנושא בדידות בקרב ילדי ישראל, נתוני משרד הבריאות, דו"ח "תמונת מצב המדינה 2018 של המשרד לביטחון פנים, דו"ח המועצה לשלום הילד נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

מבית "קבלה לעם" | ישראלית - עיתון נשים חברתי : רחלי לייטמן-לבנת הגהה | : בנציון גירץ עריכת לשון | : נסטיה וורנוביצקי, כרמלה קלדרון הפקה | : טלי יחזקאלי, ניצה מזוז שיווק | : דודי אהרוני ניהול : אורי שבתאי, רמי יניב, שרון ועקנין הפקת דפוס | PERRY-CREATIVE : סטודיו עיצוב גרפי : "טרמינל אירועים מקבוצת הבאר של סבא" לוקיישן | : רוני איז׳ק, יורי פודולסקי צילום | : מיכל סמגין שיער | : טל זימן איפור | : לירון לוי הפקת תמונת שער : שלי פרץ, סיגל רץ, דנה נהרי, נטלי שיר, רונית שי, יפית מויאל, יוליה ודרינה תודות

דבר המערכת

אחרי החגים הגיע. הגשם כבר מטפטף פה ושם, אוויר צונן ממלא את הריאות. עכשיו באמת מתחילה השנה והיא תלויה בנו, בחצי הדואג של האנושות – הנשים. הרי זאת הנטייה הטבעית שלנו, לדאוג לאחרים, לארגן, לרוץ, לטפל, לעשות סלטות באוויר תוך כדי הכנת ארוחת צהריים ושיחות עבודה. היו זמנים שבהם יכולנו להסתפק בדאגה למעגל הקרוב, אלא שהזמנים האלו חלפו, המציאות השתנתה, והפכנו להיות קשורים זה לזה, לטוב ולרע. חוטים שקופים מחברים בינינו, ובכל תזוזה שמתרחשת שם רחוק, פתאום איזה חוט נמתח ומושך את כולנו, מעורר את הלב. מה שקורה שם עלול לקרות גם כאן, ואם נניח לבעיות החברתיות להתקיים, כטבען של בעיות, הן רק ילכו ויחמירו. לכן כדאי להפשיל שרוולים ולהתחיל לטפל בחברה הישראלית כמו בבית שלנו, בסבלנות, בהתמדה ובאהבה. כל אחת מאיתנו יודעת היטב את המלאכה כשזה נוגע לחיים ולבית שלה, אבל מה עושים כשצריך לטפל במדינה שלמה? בשביל זה צריך לאחד כוחות, ניסיון ומוטיבציה, ולעשות זאת יחד. ככל שנצליח להתחבר ולפעול בצוותא, כתף אל כתף, מתוך ראייה של טובת החברה כולה כמשפחה אחת על שלל גווניה, כך נוכל לחולל שינויים בצורה יעילה, קצרה וטובה. בגיליון הזה תמצאו את הרגשת השבטיות שחסרה בחיינו, תכירו את המפלצת ששמה חרדה ואיך מתמודדים עימה, תקראו על חינוך מיני נכון לנוער, תקבלו מגוון עצות לחיים מתוקים, ותכירו את המיזם החדש שלנו, "ישראלית מארחת", שבאמצעותו נתחיל לדון בינינו ולממש את כל השאיפות, את הערכים, הרעיונות והיוזמות של כולנו ליצירת חברה ישראלית מאוחדת וחזקה. קריאה מהנה! מתחילות מבראשית

בעולם שבו כל אחת חיה בין ארבעת קירות ביתה, כשהתקשורת העיקרית היא בווטסאפ, וציפרלקס מחולק כמו סוכריות, מתעורר החיפוש אחר השבט האבוד שיחזיר את התמיכה והביטחון לחיינו פגישת מחזור

נגה זמיר

פרסמה חוקרת אלמונית בשם מרתה מקלינטוק מאמר 1971 "אפקט מקלינטוק", מכירות? בשנת . הטענה שלה הייתה כי המחזור החודשי של נשים הגרות Nature סנסציוני בכתב העת היוקרתי יחד נוטה להסתנכרן לנקודת זמן משותפת. הרעיון נולד במוחה של מרתה בשנה השלישית ללימודיה, כשמצאה עצמה במקרה בדיון שהשתתפו בו ביולוגים ידועי שם ושוחחו על תופעת סנכרון וסת אצל עכברים. מרתה, שהייתה סטודנטית צעירה לתואר ראשון, לא היססה והכריזה בפני כולם כי אותה תופעה מתרחשת גם אצל בני אדם. סטודנטיות במעונות המכללה שלמדה 135 למרות הגבות שהורמו, ערכה מרתה מחקר בקרב בה, מכללת וולסלי במסצ׳וסטס, וגילתה שמועד המחזור החודשי של שותפות לחדר ושל חברות קרובות התקרב במהלך השהות המשותפת. התופעה המרתקת זכתה לשם "אפקט מקלינטוק" על שמה. כיום המדע מתייחס בספקנות רבה לאמיתות התופעה, אולי כי בעידן שלנו הגוף מסונכרן בעיקר עם הגלולות ועם פיצוץ ההורמונים במזון, אבל בינינו, להרבה מאיתנו זה כן קרה. אם תפשפשו בזיכרון, תגלו שיש סיכוי טוב שגם לכן התאחד המחזור יחד עם זה של חברה טובה או עם זה של השותפות לחדר בצבא או עם זה של פרטנריות לטיול ארוך או עם זה של הקולגות במקום העבודה. האם זה מקרי? הרבה לפני מקלינטוק מתארים סיפורי פולקלור חוצי תרבויות ועמים תקופות קדומות שנשים חיו בהן יחד בשבט, מחוברות זו לזו ולטבע, ובדומה לטבע הפועל במחזוריות – יום ולילה, עונות השנה, כך גם המחזור החודשי של הנשים התרחש יחד לפי מולד הירח. האוהל האדום הסיפורים על האוהל האדום מציתים את הדמיון, ואפשר לעוף איתם על כנפי התחבושת ההיגיינית למחוזות רחוקים, שם יושבות הנשים לאור הירח, צעירות ומבוגרות מצטופפות יחד באחווה נשית, מלחששות וצוחקות. על מה הן דיברו כשהן בילו יחד שבוע באוהל? שבט נשים. שבט. משהו במילה הזאת מרגיש כמו חיבוק חם. בעולמנו הקר והמנוכר, שכל אחד חי בין ארבעת קירות ביתו, שהתקשורת העיקרית שלנו היא דרך הווטסאפ, שציפרלקס מחולק כמו סוכריות, שוב מתעורר הגעגוע להרגשת שבט שוקק חיים. יחד עם השבטיות נעלמה מחיינו גם תחושת הביטחון והתחלפה בבדידות, עצבים, סטרס, חרדות ודיכאון. כמה חסרה לנו סביבה שיש בה עזרה הדדית, שהנשים בה תומכות ביולדות, מגדלות יחד את הילדים, חולקות בידע ובניסיון, סביבה שיש בה כבוד ודאגה לזקני השבט. חברה שהיא כמו משפחה אחת גדולה שמסונכרנת עם הטבע האחד והשלם.

מדורת השבט כדי להבין את הצורך הבסיסי בתחושת שבטיות, נחזור לפעם הראשונה, וגם האחרונה, שהאנושות שנה, בממלכת בבל העתיקה, חיו התושבים 3,500 הקטנה הרגישה כולה כמו שבט אחד. לפני יחד בחיבור ובהרמוניה, והרגשת השבטיות העניקה להם תחושה של רחם מגן ובטוח. אבל זה לא החזיק מעמד. האגו המתפרץ - הטבע האינדיבידואליסטי של כל אחד - גרם למריבות ולהתרחקות. השבט התפרק והתפזר עוד ועוד, וכך נוצרה בהדרגה האנושות המודרנית. אנושות מנותקת. והיום אנחנו חיים בשפע בלתי יאומן, אבל בלב - משהו ריק. החלל הריק הזה אינו מתמלא מרגעים ספורים שבהם העלו לנו את השכר החודשי או שיצאנו לנופש בחו"ל, הוא מתמלא מקשרים טובים בינינו. "יחסים טובים שומרים עלינו מאושרים יותר ובריאים יותר, נקודה", חתם מחקר האושר של אוניברסיטת הרווארד - המחקר הארוך ביותר שנעשה אי-פעם וכלל ארבעה דורות. הצימאון לקשר מוציא אותנו לחיפוש אחר השבט האבוד שלנו. הנועזים שבינינו, שמאסו בקריירה, ברכב ובמשכנתה, מקימים קהילות אלטרנטיביות הרחק ממרוץ החיים וקרוב לאימא אדמה. הקונבנציונאליים יותר מוצאים אוזן קשבת וכתף תומכת בקהילות, בפורומים ובקבוצות וירטואליות לפי תחומי עניין משותפים. יוצא שכל אחד מאיתנו סגור בשבט שלו עם אנשים כמוהו, ובמקביל מפתח סלידה ועוינות כלפי השבטים האחרים. כך נוצרת חברה אגואיסטית ומפולגת שפועלת הפוך מהטבע האחד וההרמוני, וההפסד כולו שלנו. כדי לחזור לאותה הרגשה עוטפת ומגוננת של שבט, עלינו להתחיל לחבר אט- אט את כל הקבוצות השונות, ולבנות את אותו שבט מאוחד שחיינו בו פעם בבבל הקטנה, שבט שכולל את האנושות כולה. העולם היום הוא רחב ועצום, בסופו של דבר הוא כפר גלובלי קטן שבו כל אחד מאיתנו קשור לאחר ומושפע מהשאר. ומה מקום הנשים בשבט? על מה דיברו הנשים כשבילו יחד שבוע באוהל האדום? הן בטח סנכרנו את הרצונות, את השאיפות ואת המחשבות הנפרדות של כל אישה ואישה לדאגה אחת משותפת כלפי עתיד השבט כולו. הן בטח התאחדו כאישה אחת שהיא לב ליבו של השבט, אישה שמחזיקה ומכוונת את כולם לחיבור הולך וגדל מעל ההבדלים ומעל האגו המתגבר. יחד הן הדבק שהופך את החברה לשבט חם ובטוח, עד שכל החללים הריקים בלב מתמלאים בזכותן באהבה.

הסיפורים על האוהל האדום מציתים את הדמיון, ואפשר לעוף איתם על כנפי התחבושת ההיגיינית למחוזות רחוקים, שם יושבות הנשים לאור הירח, צעירות ומבוגרות מצטופפות יחד באחווה נשית, מלחששות וצוחקות. על מה הן דיברו כשהן בילו יחד שבוע באוהל?

4

חרדות - שליש מהעולם סובל מהן. קראו שוב: כל אדם שלישי סובל או יסבול מחרדה במהלך חייו. זה לא שיגעון, זה נורמטיבי לגמרי וזה אומר עלינו משהו כחברה. ניצה מזוז, מטפלת מוסמכת, מסבירה ממה בעצם אנחנו כל כך מפחדים, ואיך הביטחון של האחרים תלוי ממש בך על חרדות ומה שבינינו

מפלצת ושמה חרדה בהיותי מאמנת אישית, אני פוגשת לאורך השנים אנשים מכל הסוגים שסובלים מהתקפי חרדות חברתיות. חרדות מבדידות, מכישלון. סתם חרדה ש"מתיישבת" עליהם כמו מפלצת בלי שום הסבר הגיוני. אין לחרדה גיל ואין לה סטטוס חברתי או חומרי. זה פשוט קורה יום אחד. מובן שהחרדה נובעת מתוך קושי רגשי כלשהו, אבל לא תמיד טיפול ישיר בקושי הזה משחרר את האדם מהחרדה. הגענו לתקופה שבה אחד מכל עשרה גברים ואחת מכל חמש נשים סובלים מחרדות. המספרים בארץ ובעולם הולכים וגדלים, ויחד איתם הופכת האצבע הקלה על המרשמים נוגדי הדיכאון התפרסם דו"ח מטעם 2018 לשכיחה יותר ויותר. בשנת הוועדה לפיקוח בינלאומי על נרקוטיקה שהצביע על סימנים מטרידים מאוד בעיניי, ובו ניצבת ישראל כאחת מהצרכניות הגבוהות ביותר של תרופות נגד חרדה. כחצי מיליון בני אדם משתמשים באופן קבוע בתרופות נגד דיכאון וחרדה, בהן לוסטרל, ציפרלקס ורסיטל.

שלנו נעשה פגיע יותר, שביר יותר, מאוים יותר ומסופק הרבה פחות. זה מן הסתם הופך אותנו לרגישים יותר וחרדתיים יותר. תחרות של נתינה ברור לי לחלוטין שהבידוד הרגשי ותחושת הריקנות וחוסר הסיפוק שמתלווה אליו יוצרים את כל הלחץ הזה. ובידוד רגשי לא בהכרח מתבטא ברווקות או בגירושין, שכן יש זוגות רבים כמו רונית ובעלה שנהנים מזוגיות סבירה פלוס, אבל הם אינם מצליחים ליצור ביניהם תקשורת שמאפשרת לכל אחד מהם ביטוי רגשי מלא. הם יחד, אבל בעצם לבד. כך לגבי כל מערכות היחסים שלנו, לא רק הזוגיות. גם כשאנחנו יחד, כל אחד שקוע בעצמו, ראשו ורובו טמונים באחד ממסכי פלאי הטכנולוגיה. לדעתי, האנושות ייצרה את הטכנולוגיה כדי לעבוד פחות קשה עבור יותר נוחות, אבל היא לא הביאה בחשבון את הבדידות והתחרות הדורסנית שיוולדו בדרך. היום אני יכולה לומר בבטחה, שאם לא נבנה חברה שמאזנת את האגו היוצר פירוד, ומעניקה לאדם כלים כדי ליצור קשרים רגשיים אמיתיים ובטוחים, החרדות ימשיכו להיות במגמת עלייה. השכיחות

ניצה מזוז

לחדר הטיפולים שלי נכנסת רונית. למרות האופי | 12:00 האנרגטי שלה היא משדרת עייפות מכף רגל ועד ראש. נראה שעבר עליה עוד לילה בלי שינה. רונית, אימא לשלושה ילדים קטנים, מספרת לי כמה היא נהנית מהאימהוּת, ואיך היא "שורדת" בקשר עם בעלה. היא מעבירה את אצבעותיה בשיערה הגלי, מביטה בי כלא מאמינה שהיא זו המדברת. "בוקר אחד אני מפזרת את הילדים למסגרות, ופתאום זיעה קרה שוטפת אותי. אני מתחילה לרעוד. הלב דופק בטירוף. מאז שההתקפים האלה הופיעו, אני תחת איום מתמיד. לא מבינה איפה כל הביטחון והפסון שכולם רואים בי. איפה האימא, החברה, האישה שאני? הפכתי לסמרטוט בגלל התקפי החרדה האלה. אני לא מסוגלת להמשיך ככה יותר", היא בוכה. אלמוג, בת שלושים ושלוש, מחזיקה במשרה | 17:15 שמאפשרת לה לחיות טוב; מבלה המון; אוכלת בעיקר מחוץ לבית. אלמוג הגיעה אליי בגלל הקושי למצוא זוגיות שתחזיק לאורך זמן, חווה פחד תהומי מלהזדקן בבדידות. יותר נוחות, אבל היא לא הביאה בחשבון את הבדידות והתחרות הדורסנית שיוולדו בדרך. אם לא נבנה חברה שמאזנת את האגו היוצר פירוד ומעניקה לאדם כלים כדי ליצור קשרים רגשיים אמיתיים ובטוחים, החרדות ימשיכו להיות במגמת עלייה "לכאורה הכול סבבה. בעבודה אנשים חושבים שאני טורפת את החיים. אבל בסוף אני נכנסת למיטה לבד וקמה בבוקר לבית ריק. רוב החברות שלי נשואות ולחלקן ילדים. כבר אין ממש שפה משותפת. החרדות האלה, המחשבות הלא הגיוניות שמזנקות עליי, אני פוחדת למות. זה כל פעם בא לי בצורה אחרת. אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי. את מבינה?". אלמוג מהדקת את אחיזתה בטישו ומביטה בי בחיוורון. מחכה לשמוע ממני תשובה. אלי נכנס לחדר. גבר נאה באמצע שנות הארבעים | 19:00 לחייו, לבוש פשוט אך בטוב טעם. אלי מתיישב על הספה ולרגע עיניו כעיני ילד, מביטות מטה במבוכה. "אני מרגיש כמו בתוך עננת מוות מאיימת ושום דבר לא יכול להוציא אותי מזה. בעבודה קיבלתי את הקידום שעליו חלמתי, מה שכולל הרבה גיחות לחו"ל. חשבתי שאחרי הגירושין אהנה מהחופש שנפתח לפניי. אבל אז באות המחשבות האלה שגורמות לי להרגיש אפס. מתחזה". קולו רועד. אפילו אני מתקשה להאמין שהקול הזה בוקע מגרונו של גבר חסון ומרשים כל כך. הוא אוחז בידיות הכורסה, כמו מפחד ליפול. האנושות ייצרה את הטכנולוגיה כדי לעבוד פחות קשה עבור

הבלתי נסבלת של התופעה הזו והתגברותה היא אות עבורנו לשינוי כיוון. חינוך ליצירת יחסים טובים יפחית ללא ספק את החרדות. את התחרות לא נוכל ואין צורך לעקור, עלינו רק לכוון אותה נגד האגו שמפריד בינינו. כרגע מי שקובעים את כללי המשחק של חיינו אלה בעיקר התעשיינים שיוצרים בינינו תחרות - "מה יש לאחרים שלי אין" - ומותירים אותנו ריקנים בסוף היום. למרות העיוות הזה, לצערי הדבר עדיין נורמטיבי בעינינו. בחברה בריאה נייצר ונצרוך רק את ההכרחי לקיומנו, והיחסים בין בני האדם יהיו הדבר החשוב ביותר העומד על הפרק, יצרו בנו תחושת סיפוק ומלאות, ואף לא אחד ירגיש בודד או מאוים. 5

הרבה מעבר לטיפול המיידי אני מנסה לחקור לעומק את התופעה ולהבין מה באמת מעורר אותה, ולמה, דווקא היום, כשהחיים נעשו כביכול קלים יותר מכפי שהיו בדור של הורינו, היא מתרחבת? מתוך טיפול במאות מקרים לאורך השנים אני מבינה, בלי צל של ספק, שמקור הבעיה טמון ברצון להנאה שיש בכל אדם. אנחנו כולנו למעשה חיים בריצה מתמדת כדי למלא את עצמנו בעוד ועוד דברים שאנחנו סבורים שיעניקו לנו הנאה, ולא זו בלבד אלא שאנחנו רוצים ליהנות לפחות כמו האחר, ואז מוצאים את עצמנו בתחרות בלתי פוסקת - למי יש את הג׳יפ הכי גדול, את הטלפון הכי חדיש, למי יש הכי הרבה לייקים באינסטגרם, הכי הרבה כסף לניתוחים פלסטיים והכי הרבה תמונות מחו"ל. זהו לחץ פסיכולוגי לא נורמלי. האני

הרעיה שאיתו

אפרת אהרוני

היא נשואה להנרי דוד, אבל רחוקה מאוד מעולם הזוהר. היא נראית עדינה, אבל שירתה בתפקיד קרבי בג׳נין. היא חושבת שהוא שחקן מוכשר, אבל לא צופה בסדרות שלו. רעיה לא צועדת לצד בעלה בפרימיירות, אבל בחיים האמיתיים הם שומרים על זוגיות יציבה ואוהבת כבר מעל עשור. וזה לא בא להם בקלות

מתי התחלת ללמוד קבלה? "אחרי תשע שנים שהיינו יחד זה דעך ונגמר. נשארתי לבד מול עצמי. הדבר היחיד שהרגשתי זה רצון עז להמשיך ללמוד קבלה. משהו בפנים דחף אותי לשם, הרגשתי שאין לי אוויר. באותו שבוע הגעתי לראשונה להרצאה ב׳קבלה לעם׳ בפתח תקווה".

אני חושבת שיותר מחצי ממה שאומרים עליו - אני לא יודעת, וזה שומר עליי מאוד". ואיזה אדם הנרי בחיים האמיתיים? "אנושי ורגיל. ביומיום אין לו עודף ביטחון עצמי, אבל כשהוא נכנס לתפקיד, לדמות, אז יש לו. הוא נולד שחקן, הוא תמיד אומר שזה מה שהוא יודע לעשות בחיים". מבלרוס לג׳נין רעיה נולדה בבלרוס לזוג הורים מוזיקאים. "עליתי לארץ עם המשפחה כשהייתי בת שלוש-עשרה", היא מספרת, "אחי כבר היה פה. הוא היה בן שש-עשרה כשעלה לארץ בתוכנית ׳נעלה׳ ונכנס ללמוד בפנימייה. שנה חיינו בלעדיו. סבתא הייתה בוכה כל היום, ואימא – כאילו קרעו לה את הילד מהלב. מהר מאוד הבנו שאנחנו עולים אחריו". הם הגיעו היישר לעפולה, וכעבור שנה רעיה, שהייתה קשורה מאוד לאחיה היחיד, החליטה לעזוב את הבית ולעבור גם היא לפנימייה שהוא למד בה בהרצליה. משם המשיכה לשירות צבאי מאתגר, המנוגד לרוך ולעדינות שהיא מקרינה. כדי לבנות קשר זוגי יציב הם עברו תהליך ארוך שדרש משניהם ויתורים הדדיים ורצון חזק להתגבר על המכשולים - החומרים שמהם עשויה אהבה "שירתתי כבודקת מעברים בג׳נין ובמחסום ארז, תפקיד לא קל, אבל הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי. אני זוכרת שפעם אחת הודיעו לנו שחדרו מחבלים לבסיס. אלה היו רגעי פחד מוות. הסתגרנו בחדר, הייתי על מדים ועם נשק דרוך, מוכנה שאולי מישהו ייכנס בדלת ואצטרך להרוג אותו. כל הזמן חשבתי שהחבר׳ה הצעירים שרק התגייסו נמצאים עכשיו בחוץ בסכנה. בסוף אחד המג"דים הוותיקים השתלט וירה במחבל. ראיתי אחר כך את הגופה או יותר נכון את מה שנשאר ממנה". טראומתי. איך עמדת בזה מבחינה נפשית? "התיייחסתי לזה בתור תפקיד נטו. היום אני לא חושבת שהייתי עומדת בזה. בגיל שמונה-עשרה את לגמרי לא מעכלת את הדברים. אבל אהבתי מאוד את השירות הצבאי. היינו בבסיס סגור, עשינו יחד שבתות. בין לוחמים יש רגש מאוד משפחתי וחם כי מרגישים את התלות וההדדיות. זה מה שהחזיק אותי". שעת קבלה אחרי הפנימייה והשירות הצבאי רעיה משתחררת ומרגישה אבודה. היא חוזרת להורים בעפולה, אך תוך זמן קצר עוברת עם בן הזוג לפתח תקווה. "שלוש שנים גרנו יחד בפתח תקווה. הוא למד שם קבלה. הוא היה צורב לי דיסקים, והייתי מקשיבה או קוראת איזה ספר, אבל עוד לא הייתי ממש בעניין".

בזמן שרעיה דוד יושבת בריאיון, הנרי נשאר בבית ושומר על ארבעת ילדיהם. על אף שהיא מעולם לא התראיינה, כבר מהרגע הראשון היא מקרינה נינוחות וביטחון, שכנראה הם חלק בלתי נפרד מהאישיות שלה. היא לבושה ג׳ינס ושיערה פזור, כמעט בלי איפור, ויש בה משהו שמזכיר את הנרי. "אומרים לי לפעמים שאנחנו דומים חיצונית", היא צוחקת. , ויחד הם מגדלים הנרי דוד ) נשואה כבר עשור לשחקן 35( רעיה ) ושושנה בת 6( ), בנימין 8( ), דריה 10( ארבעה ילדים: מיכאל השנה. יש בה פשטות וכנות כובשת. כנראה לא דבק בה אף לא גרגיר אחד של אבק כוכבים. איך זה להיות נשואה לשחקן שמלוהק לרוב לתפקיד הבחור השרמנטי? "בתחילת הזוגיות לא היה לי קל עם זה. היו לנו הרבה טלטלות רגשיות, הגאווה שלי קפצה ואמרה לי ׳לא צריך, בשביל מה לך לסבול?׳. לפעמים אני לא מבינה מאיפה היה לי את הכוח להמשיך, אבל עם הרבה סבלנות ואורך רוח, הזמן עשה את פשר לנו להתאקלם ולהתרגל זה לזו. היום אני מבינה ִ שלו וא שדווקא הקשיים שעברנו קירבו בינינו וחיזקו את הקשר". שיתפת אותו בקשיים שהיו לך? "בהתחלה לא. הוא הבין שקשה לי. רק כשהמצב התייצב בבית התחלתי לשתף אותו באמת. אני זוכרת שהוא שיחק באיזו סדרה אינטרנטית, משהו על סקס ("במעגל סגור"), וזה הטריד אותי מאוד, כי חשבתי מה יגידו עליי. הנרי אמר לי, ׳את לא צריכה לדאוג מה יגידו עלייך, אני איתך׳. זה נתן לי ביטחון. מאז ועד היום אני לא מתערבת במקצוע שלו. מבחינת שנינו המשחק זה הפרנסה שלו נטו. הוא יוצא להצגה כמו למשרד, ואני תומכת במה שהוא יודע לעשות הכי טוב". את הנרי דוד תוכלו לראות בקרוב במחזה "הנודדים" של תיאטרון "גשר", וכמובן ב"רק להיום" – הסדרה שיצאה לאחרונה וזכתה בתואר סדרת הטלוויזיה הבינלאומית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ציריך, אחד הפסטיבלים היוקרתיים בעולם. את צופה בו? חשוב לו לקבל ממך פידבק? "בדרך כלל לא, אלא אם הוא מעביר לי משהו, אז אני קוראת כי אני מבינה שזה חשוב לו ואולי הוא רוצה לשמוע מה דעתי.

מה מצאת בקבלה? "גישה לחיים - מהדברים האוניברסליים ועד הדברים היומיומיים. את פשוט מבינה את טבע האדם, ולא נכנסת לסטרס הזה של החיים. לא לוקחת דברים יותר מדי אישי, לא מאשימה אף אחד. זה נותן פרופורציות. בכלל זה פתח בי מחשבות ושאלות שלעולם לא הייתי מגיעה אליהן בעצמי. איך אפשר לחשוב ביומיום על אהבה, על נתינה, על יחס טוב לאחרים? את יכולה להיות רק בתוך עצמך ובמחשבות של למה זה קורה לי, ואיך כולם לא בסדר. פה יש לך אפשרות להסתכל על עצמך מהצד ולראות שכל מה שאת רואה זה בתוכך, ואם תשני את עצמך, תראי מציאות אחרת. מאוד מעשי". גם הנרי לומד קבלה, שם נפגשתם. איך זה משפיע על הקשר שלכם? "זה הבסיס לקשר שלנו. הדרך המשותפת מחברת בינינו. היא עזרה לנו לצאת מהסבך הזה של המריבות, כי ידענו שיש משמעות נוספת לקשר שלנו - מטרה חשובה וגדולה מאיתנו". במרחק נגיעה הסיפור של הנרי ורעיה הוא לא סיפור של התאהבות רומנטית מהסרטים עם זיקוקים באוויר. כדי לבנות קשר זוגי יציב, הם עברו תהליך ארוך, שדרש משניהם ויתורים הדדיים ורצון חזק להתגבר על המכשולים - החומרים שמהם עשויה אהבה. "כשהתחלתי ללמוד קבלה הציעו לי להכיר שם מישהו. אחרי תשע שנות זוגיות לא ממש רציתי, אבל הייתה חברה שהפצירה בי שוב ושוב, ׳נו, את בטח מכירה אותו, הוא שחקן מפורסם, יש פוסטרים שלו ברחובות׳. לא היה לי מושג מי זה. בסוף אחרי הרבה בקשות מצידה הסכמתי שהיא תיתן לו את הטלפון שלי.

כאן גרים בכיף ”אפשר להגיד שארבעת הילדים שלנו באו מתוך היוזמה שלו, שקשה להתנגד לה”, היא מספרת בחיוך, ”כשהרצון בא ממנו, איכשהו מתעורר גם בי רצון וזה מרגיש חי. אני צריכה להרגיש שהוא רוצה ויכול ומחויב”. יש קשיים בגידול הילדים? ”עם הילד הראשון היה לי קשה, הייתי חסרת ניסיון, הרגשתי אשמה. אבל היום אני יכולה להסתכל לאחור ולראות את כל השינויים שעברתי איתם. גדלתי יחד איתם. הם מלמדים אותי דברים חדשים ומעשירים אותי בניסיון”. איזה מין אבא הנרי? ”הוא אבא מאפשר. הוא נותן להם את כל מה שהיה חסר לו בילדות. קונה דברים בלי שהם מבקשים ממנו, מרשה להם לראות המון סרטים. ביומיום אין להם הרבה זמן ביחד, אבל אפילו בכמה דקות שהם נפגשים, הם מיד מספרים לו הכול. הם ההמשכיות שלו. הוא מאוד אוהב אותם. אין לנו חלוקת תפקידים בבית - זה אתה עושה, וזה אני עושה. הנרי עושה את כל מה שצריך, לוקח לחוגים, מחזיר, אבל צריך להגיד לו בדיוק מה לעשות. בכלל, כשאומרים לו שצריך משהו, הוא מיד נרתם. זו תכונה יפה שלו”. ואיזו עוד תכונה את אוהבת בו? ”אני אוהבת שהוא מסוגל להסכים עם ההחלטות שלי מעל לטובתו הפרטית. אני רואה את האגו הגדול שלו עם כל היכולות והנתונים שיש לו, אבל אם משהו הוא לטובת המשפחה הוא יודע להתגבר וללכת אחריי”. את לא מרגישה לפעמים שאת מקריבה את עצמך למען הקריירה שלו? ”בשלב זה של חיי אני מרגישה סיפוק מלהיות אימא נוכחת וקרובה. אני מרגישה שקיבלתי משפחה עם כל הקשיים

והטוב שבזה, וזה שלי, לא של אף אחד אחר. זה שלנו. הנרי תומך ונותן לי את התחושה שזה הבית שלי, ושהוא סומך עליי בניהול המשפחה שלנו. אם הייתי מרגישה שאני מוותרת על משהו חשוב, אני מניחה שהייתי משלבת עבודה עם הבית. חמותי תמיד אומרת לי, אולי תעשי איזה קורס ב׳וינגייט׳, תהיי מדריכת ספורט, אבל אלה החיים שלי, ואני מרגישה שהילדים עדיין תלויים בי, במיוחד הקטנה. אני פשוט נהנית מהנתינה שלי, והסיפוק שלי הוא בידיעה שהילדים שלי זוכים לאימא שמחכה להם בבית עם ארוחה חמה. אימא שדואגת, מקשיבה ומחבקת. האושר שלהם הוא המימוש שלי. אני לא אומרת שזה הסטנדרט, כל אחת ומה שמתאים לה. אולי כשהם יגדלו אחליט לפתח קריירה, מי יודע”. את לא מרגישה שאת מפסידה משהו? ”לפעמים יש תחושה של פספוס כי בחינוך אין תוצאות מיידיות. זה יום ועוד יום, ואת התוצאה רואים מתישהו אחרי שנים. אבל כשאני רואה כמה מיכאל אוהב את שושנה, זה ממלא אותי נחת, באמת”. רעיה, עצה טובה לקוראות? ”להקשיב לעצמך ורק לעצמך. טוב לי מאוד להיות עם עצמי, וקשה לי לקבל עליי סדר מסוים שאני חייבת להיות כזאת או אחרת, נגיד לעבוד או לא לעבוד. אני מאמינה שאישה צריכה להרגיש מה טוב לה, בלי כל רעשי הרקע שמבלבלים אותה. וגם זוגיות טובה היא כשאת מתחברת למי ומה שאת, ושבן-הזוג יודע מה טוב לך ותומך בך, אפילו כשקשה לך במקום שבחרת להיות בו. אני בחרתי להיות בבית והנרי מחזק אותי בהחלטה הזו גם ברגעים של שחיקה. הוא יודע איך לתת לי הרגשה שתפקיד האימא הוא משמעותי מאוד. גבר צריך להרגיש כבוד ואישה צריכה הערכה. ואני מרגישה מאוד מוערכת”.

אחרי שנים הוא סיפר לי שמהרגע הראשון הוא הרגיש שהוא לא יכול לעזוב אותי, שבאנו מאותו מקום ומצב בחיים, ואנחנו צריכים אחד את השני הכרנו בתקופת החגים. אני זוכרת שביום כיפור טיילנו ברחוב ומישהי צרחה לי: ׳מה את עושה? זה הנרי דוד׳. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ואם אני מתאימה בכלל לתפקיד הזה של ׳אשת הסלב׳. ואז פעם אחת כשישבנו בחוף הים, דיברנו על מה כל אחד מאיתנו עובר, וגילינו שיש לנו הסתכלות דומה מאוד על החיים. הרגשתי אותו קרוב מאוד. אחרי שנים הוא סיפר לי שמהרגע הראשון הוא הרגיש שהוא לא יכול לעזוב אותי, שבאנו מאותו מקום ומצב בחיים, ואנחנו צריכים אחד את השני. בשלב די מוקדם של היחסים גיליתי שאני בהיריון. הנרי היה בדיוק בצילומים בחו"ל, אז בישרתי לו על זה בהודעת סמס. כשהוא חזר, היה לנו ברור שאנחנו מתחתנים. מובן שהיו לשנינו פחדים, אף על פי שהנרי תמיד אומר בראיונות שהוא חיכה לזה. כאילו שהוא לא יכול היה לעשות את הצעד בעצמו, והיה לו טוב עם זה ש׳הגורל׳ החליט בשבילו. התחתנו, מיכאל נולד, אבל עדיין לא הייתה הרגשה של משפחה. הכול קרה לנו כל כך מהר ובהפתעה, כשהקשר בינינו עדיין רק נבנה. הרגשתי שהוא צריך זמן לעכל. הוא היה חופשי ומפורסם, ופתאום הוא היה צריך להחליף את כל ההרגלים ולהתחייב למשפחה במקום רק לעצמו. כשחזרתי לעבוד אחרי הלידה, הנרי שאל מה דעתי לעזוב את העבודה ולהיות עם הילד. גם אני הרגשתי שמיכאל זקוק לי ואני זקוקה לו, וזו הייתה בשבילי הקלה שהנרי הרגיש ככה. כדי לעמוד בזה כלכלית עברנו לגור אצל אימא שלו. הייתה לנו שם תקופה קשה. עזבתי עם מיכאל לצפון, להורים שלי, והנרי נשאר אצל אימא שלו". מה השאיר אתכם יחד? "תקופת הפרידה הייתה צעד מכריע. תפסנו מרחק כדי לראות אם אנחנו באמת רוצים לבנות משפחה יחד או שאנחנו יכולים לחיות בנפרד. הנרי כבר רצה עוד ילד, וזה חיזק אצלי את הביטחון שאנחנו רוצים להיות יחד, ואלה רק קשיים בדרך. אבל זה דרש הרבה ויתורים, היינו צריכים להילחם כל אחד עם עצמו כדי שזה יצליח". היה שלב ביחסים שחששת לעתיד הזוגיות שלכם בגלל המקצוע שלו? "אני מרגישה בלי מילים איפה הראש והלב שלו – איתנו או לא. אם לא, והיו תקופות כאלה, אז יש את האינסטינקט הנשי שאני מפעילה – איך להשפיע עליו מהצד הרע, ואיך למשוך אותו מהצד הטוב, כל הכלים שיש לאישה כדי להחזיק את זה. זו אומנות. יש לי ביטחון מלא בו שהוא מחויב למשפחה. יש לו אופי כזה. הוא לא יקום וילך. אז אני צריכה רק להתמודד עם האגו שלי, עם מה שאני רואה או שומעת עליו, אבל בבית אני רואה את האדם שאני מכירה, ובטוחה שהוא לא יעזוב. כמו כל זוג, הרבה פעמים יכולנו להיפרד, אבל יש משהו ברצון של שנינו, שאנחנו מוכנים לקשר הזה. למשל יש לו תכונה שאחרי ריב גדול הוא יכול לעשות את הצעד הראשון לקראתי. אני לא מסוגלת. ואני יכולה להתרצות, יש לי את התכונה הזאת. וזה משלים".

אפרת נבון

אני אימא. אימא לחמש בנות ובן. רוב הבנות שלי כבר בגיל ההתבגרות, וקצב התפשטות השערות הלבנות על ראשי קופץ באופן חד משנה לשנה. ואיך לא, כשמתפרסמות כל כך הרבה ידיעות על פגיעות מיניות, על פדופילים ששוחרים לטרף ברשתות החברתיות ועל מקרי אונס הכוללים צילום של המעשה והפצתו באינטרנט. בתי בת השתיים-עשרה סיפרה לי שכל החברות שלה מקבלות כל מיני פניות מוזרות בווטסאפ ובאינסטגרם ובהן בקשות לשלוח תמונות עירום או רק איברים מסוימים. והן כמובן חוסמות את האנשים האלו, ”זה נכון?”, שאלתי מזועזעת; ”חלק חוסמות”, ענתה לי באדישות, ”חלק משאירות כי זה מעלה את מספר העוקבים שלהן”. אוי השערות הלבנות... ההנאה שבצפייה ראשית בואו לא נתיפייף או נצטדק, מין הוא דבר טבעי וגם מושך. הוא ליווה את האנושות לכל אורך ההיסטוריה, כולל סטיות ועיוותים, והעניין בזה מעולם לא ירד או התמעט. אני חושבת שאני יכולה בבטחה לדבר בשם כולנו ולהגיד שיש בזה הנאה, ולכן זה מושך אותנו. והרי אנחנו כל כך מכווני הנאה, שאפילו לא ממש אכפת לנו שמישהו ייפגע מזה. וכך, הצפייה בפורנו נמדדת בדו”ח הרווח וההפסד הפרטי של כל אחד, הסיכוי להיתפס מול ההנאה שבצפייה. אבל הבעיה מתחילה כשהילדים שלנו מקבלים משם את הדוגמה של איך מין אמור להיראות. וכמובן הכול מאוד נקדים תרופה למכה ונחזיר להם ולנו את תחושת הביטחון והשקט. זה בידינו הגענו לזמנים מורכבים, שאיננו יכולים יותר להרשות לעצמנו לעמוד מהצד ולראות את הילדים שלנו גדלים למציאות מבהילה שמחייבת שמירה ופיקוח. חינוך נכון למין הכרחי לחברה כולה, אז בואו

ויזואלי, לרוב אף אלים וחייתי ומשולל כל קשר למציאות ולחיים האמיתיים. המעשה עצמו מקדש את נקודת השיא. המטרה מקדשת את האמצעים. בואו נהנה כמה שיותר בכמה שפחות זמן, ובלי שנידרש לתת דין וחשבון לאף אחד. היום אנחנו רואים איך שהיחס הבעייתי הזה מתפשט למציאות היומיומית שלנו, אל כותרות העיתונים. אם אני מסתכלת על זה בצורה קרה, מהצד, במשקפיים של חוקרת, גם התהליך שתיארתי עכשיו הוא תהליך טבעי. תהליך טבעי של אנושות אשר בתוך כל פרט ופרט שבה טבועים הצורך לתענוג והרצון ליהנות, והמין הוא אחת ההנאות הגדולות יותר. אבל אני אימא, לכן איני יכולה להסכים עם ההתפתחות הזו אף שהיא טבעית. אנחנו, האימהות, שרואות ומרגישות את הנזק הישיר של ההתפתחות הזו, צריכות לדחוף אותה למחוזות טובים יותר, וב”טובים” אני מתכוונת להתפתחות שתביא בחשבון את הכלל ואת היחס שבין אדם לאדם. אני יודעת כמה קשה להתמודד עם כל מה שגיל ההתבגרות מביא איתו, ובאמת, לפעמים מתחשק פשוט לשחרר, לוותר, להתיר הילדים אינם אשמים אישי היקר הוא איש חינוך שעובד עם נוער כבר למעלה מעשור. הוא בכלל טוען שהבעיה העיקרית היא בחוסר תקשורת בין הילדים לבינינו. ראשית, הוא אומר, חשוב שנסתכל קדימה. עוד הוא אומר שלחפש אשמים או להפנות אצבע מאשימה לא יועילו לנו וגם לא יפתרו את המצב, ושהילדים בעצמם אינם אשמים. הצעד הבא יהיה להודות בינינו לבין עצמנו שגם אם נצליח למנוע מהילדים לצפות בבית בעזרת מסנני אינטרנט שונים (שאגב ניתנים בחינם אצל כל ספק), כולנו עדיין חיים בחברה שבה הצפייה בתכנים מיניים היא מקובלת, ולכן סביר להניח שהילדים פשוט ייחשפו לזה או אפילו

יחפשו את זה בטלפונים החכמים של חבריהם, או בעוד אלף מקומות זמינים אחרים. אנחנו במלכוד, אנחנו חיים בעולם שבו כולם קשורים לכולם. כך שברור לי שהפתרון הכולל לבעיה חייב להיות ברמה לאומית ואף עולמית. אנחנו צריכות לשאוף לנקות את האינטרנט מפורנו, לקדם חוק לסגירת הצינורות שמראים מין בצורה מעוותת, ולדאוג לפרסם כל אירוע חריג של התנהגות מינית שאינה מוסכמת עלינו בחברה, כדי שכולם יראו וידעו להיזהר. מעבר לכך, הכול חינוך. יכול להיות שאני בתור הורה, אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. לגיטימי לגמרי לפנות מטעם ועד ההורים להנהלת בית הספר ולדרוש להכניס את ההסברה הזו למערכת החינוך. לא ”שעת חינוך מיני” שבה המורה נכנסת לכיתה ומסבירה על אמצעי מניעה. אלא להיכנס לכיתות בית הספר וגם למקומות העבודה וללוח השידורים ולהסביר להם ולעצמנו מי אנחנו, איך הטבע האנושי בנוי, ואיך אנחנו צריכים לנתב אותו כדי להגיע לטוב. כך נתחיל לתרגל בעצמנו ולאמן את הילדים ביצירת קשרים בריאים ביניהם. קשרים שמביאים בחשבון את התמונה הכללית של החברה שלנו. כשאדם מחונך להיות אוהב, הוא אינו לוקח דבר בכוח, הוא נעשה עדין ומתחשב. הדוגמה שניתן לילדים שלנו בפעולה כזאת היא יקרה מפז. אנחנו מראים להם בזה שאכפת לנו, שאנחנו רוצים לשנות, אנחנו מראים להם שהשינוי צריך לעבור על כולנו. כוח אימהי מניע אני יודעת כמה קשה להתמודד עם כל מה שגיל ההתבגרות מביא איתו, ובאמת, לפעמים מתחשק פשוט לשחרר, לוותר, להתיר. זו עוד סיבה מדוע אנחנו צריכות להתאגד כדי לטפל בנושא הזה. כך נוכל לתת כוח זו לזו להתמודדות הפרטית של כל אחת, כך נוכל ללמוד אחת מהשנייה, לחשוב יחד על פתרונות לאתגרים קשים במיוחד וכך נוכל לדחוף. מהיותנו כוח מניע, אנחנו, האימהות, צריכות להתאגד. אנחנו צריכות לדרוש פה אחד שיתחיל שינוי מערכתי. נדחוף את מי שצריך. את הבעלים, את המורים, את פקידי הרשויות, את משרד החינוך, את אנשי הממשל ולא ננוח עד שגלגלי השינוי יתחילו לפעול. זו חובתנו לדור ההמשך. אם נתחיל, אני משוכנעת שנצליח.

8

ענת אלינב

לאן האהבה נעלמת, למה קנאה זו תכונה מעולה, מה כדאי לפרסם בראש חוצות, ולאן כדאי לטוס בחופשה הבאה? ענת אלינב עם מגוון עצות לחיים מתוקים כמו כנאפה

. שחקי, שחקי 1 אז נכון שהתאהבנו קשות, אבל אחרי שההורמונים עשו את שלהם והלכו הביתה, תכל׳ס מה נשאר? שניים-שלושה ילדים ואינסוף לחצים ושגרה שאינם עוזרים לאווירה הרמונית מי יודע מה. אז מה לעשות? או! בדיוק בשביל זה המציאו את הדמיון. להתאהבות של פעם יש תפקיד מרכזי בישימון הנוכחי. נסי להיזכר בה ולחקות אותה. אהבה, במלוא מובן המילה, היא תוצאה ממאמץ משותף, וזה שהיא נפלה עליכם מהשמיים לרגע, זה רק בשביל להילחם עליה ולזכות בה מחדש. אז שחקי את האישה המאוהבת, המעניקה, המתעלפת, המסוחררת, הכותבת מכתבי-אהבה, ומכינה לו מרק עם דלעת. וכשאת חותכת את האצבע ומתקשרת אליו, והוא לוקח אותך על הטוסטוס למוקד, ותופרים לך את האצבע, את לא מרגישה כלום - כי את מאוהבת. הבנת? משחק הופך למציאות - את זה לא אני המצאתי, זה ידוע ומוכח. ונכון, זה עלול להביך בהתחלה, אבל קפצי ראש ואל תדאגי, עוד שנייה בדיוק הוא יצטרף. או בקיצור: תתמידי במשחק מלאכותי, אבל תרגישי בהכי אמיתי. . שינוי בשנייה 2 פעם ניסיתי ללמד את הבכור שלי לרכוב על אופניים. ניסיתי, ניסיתי, עם גלגלים, בלי גלגלים, עם מקל, בשבילים סלולים ועל כנפי נשרים. ולא. ואז הוא נפגש עם חבר שהגיע על אופניים לגינה, הסתכל עליו, קינא, לקח את האופניים שלו, ורכב. מסקנה: לפעמים תהליכים אישיים של שינוי יכולים להימשך שנים, ובעצם, הפתרון האולטימטיבי הוא להקיף את עצמנו בסביבה מתאימה. אין כמו אדמה מדושנת ומניבה כדי להפעיל את שריר הקנאה ולשטוף את עצמנו בדוגמאות שמחייבות להשתנות, ומהר. אז איזו סביבה תרצו שתסובב אתכן? . ביטחון חברתי 3 תאגידי שיתוף חברתיים הולכים וצומחים מתוך הכרה שאם לא נדאג זו לזו, נישאר ממש בלי כלום, ולא עוד הרבה זמן. ורובנו עדיין ממשיכות לדאוג למעגל המצומצם שלנו; קונות את האשליה שצריכת מוצרים היא-היא האושר בהתגלמותו; מצד אחד דורשות ביטחון והבטחה לעתיד, ומצד אחר מצפות שמישהו יעשה את העבודה בשבילנו. מה לעשות? לשאוג בקול גדול ששותפות חברתית היא המפתח לבניית חברה איתנה ולפרסם יפה-יפה שעשייה ותרומה לחברה שוות כמעט כמו סוזוקי ויטארה החדשה. לפעמים החיים מתפוררים לי קצת. הבלאגן מתנפל עליי מכל הכיוונים, ואין מקום להסתתר כי כולם תופסים את האמבטיה. ומה בסך הכול ביקשתי? קצת נחת? איזו אנחת רווחה מפעם לפעם? מה הבעיה שלכם, חיים? אז תליתי על המקרר כמה עצות שיזכירו לי, כשאני שוכחת, שחיים מאושרים תלויים אך ורק בקשרים טובים עם הסביבה, ושיש לי מלא עבודה. בקטנה:

. טיול סובב עולם 6 רוב הזמן החיים הם לא גן של שושנים ומכניסים את האדם הממוצע לאובססיית חו”ל אחת לחודש-חודשיים - חופשה בכרתים, חופשה באיביי - כדי להירגע מהמתח ההישרדותי המצטבר. עד כאן סבבה. למה להרחיק לחו”ל כשאפשר להרגיש חו”ל בסופר? מה?! או, בשביל זה כל מה שצריך הוא לעבור עם מרקר על המקומות שצריך להדגיש בחיים שלנו, כדי להרוויח מהם את תחושת החופש, החידוש, הגילוי וההתלהבות. מחקרים נרחבים לחשו לי שמדובר - תתרגשו מזה בטירוף או לא - באיכות הקשרים שנזכה לה במהלך החיים. נשמע אולי פחות זוהר מהאייפל, אבל מבטיחה לכן פתיחת אופקים, הפתעות כל בוקר מחדש, חוויות מעשירות, טיול פנימי מרתק ושכר מצטבר ונצחי, כל זאת תמורת אפס שקלים וטיפה של רצון להשתנות. . הפוכים 5 לאישה ולגבר טבע שונה, אין מה לעשות, אנחנו לא שווים וברור שאנחנו, הנשים, גרסה מוצלחת יותר. ניחנו במבט בוגר ומקיף על המציאות, אנחנו מצליחות לעשות בו-זמנית יותר מדבר אחד, והיי, אנחנו יפות יותר. אם נחקור ונכיר את הטבע השונה של שני המינים, נבין הרבה יותר בקלות ועם פחות כאבי ראש - למה הוא כנראה לעולם לא יסחט את המטלית על השיש ולמה את מדברת הרבה; למה את נעלבת כשהוא שוכח את התאריך של אסיפת ועד הבית, ולמה הוא כעס כשאמרת לו שהוא טועה. הטבע שלנו הפוך, וזה טבעי. נבין את זה - נתכוונן נכון יותר, נכעס פחות וניתן לאיזון לשלוט.

. רווח נקי 4 בכל סוג של יחסים מוביל אותנו הרצון שלנו למלא את עצמנו בכמה שיותר הנאות - ובכמה שפחות מאמץ. דמיינו כמה שנים כאלה בחיים של זוג נשוי ותבינו למה כמעט בלתי אפשרי בימינו להחזיק מעמד. מה שמוביל לזה שאם לא נטפל בתכונה הזאת ונדע איך לעבוד איתה, הלך עלינו. אז איך חיים עם אגו, שעובד שעות נוספות כדי להפריד בינינו, בלי שהוא ינצח? נוטלים במקביל בכל האומץ את תרופת הנגד החזקה בעולם - ויתורים הדדיים. ותרי על חלק עיקש שלך - וקבלי תמורתו חלק אוהב שלו, ולהיפך. ישר מהשדה לצלחת בלי פערי תיווך. כשכל אחד מוותר על חלק מעצמו לטובת השני, נפער מקום לבן או בת הזוג להיכנס ולהשלים את מה שחסר. אחת-אפס לנו: השלמה הדדית - רק בוויתור הדדי. פעם ניסיתי ללמד את הבכור שלי לרכוב על אופניים. ניסיתי, ניסיתי, עם גלגלים, בלי גלגלים, עם מקל, בשבילים סלולים ועל כנפי נשרים. ולא. ואז הוא נפגש עם חבר שהגיע על אופניים לגינה, הסתכל עליו, קינא, לקח את האופניים שלו, ורכב

9

אימא, מי הכי ישראלית? אימא וילדה קטנה-גדולה בשיחה על שייכות וזרות. סיפור על משפחה שנעה הלוך ושוב על ציר הזהות הישראלי-פולני-אוסטרלי ומחפשת את המקום שבו הלב מרגיש בבית והמסורת. כמובן שגם לבעלי היה מאוד חשוב שהילדה תרגיש את החלק הפולני שלה, וכך יצא שמגיל אפס היא גדלה עם כמה זהויות כאשר כל אחד מאיתנו מנסה למשוך בחוטים. מושית לוי-רוזנצוויג-ושלווסקי

כשבאנו לביקור השנתי בישראל, שאחריו אנחנו ממשיכים לפולין, הרגשתי שהילדה לא כל כך מוצאת את עצמה. הנחתי שזה בגלל כל הטיסות והמעברים ממקום למקום, וגם בגלל שהיא גדלה ומתחילה להבין שהיא לא מבינה הרבה דברים. בכל זאת היא כבר בת חמש. אחר צהריים אחד עשיתי סטופ כדור הארץ. התיישבנו על השטיח בביתו של הדוד מפולין, ודיברנו על זהות ועל בית. שאלתי אותה מה מפריע לה והיא ענתה, ”אימא, אני לא מבינה... יש לנו בית בביירון ביי, ויש לנו את הבית של סבתא בסידני, ואת הבית של דודה מעיין בישראל, ואת הבית של סבתא וסבא פה, בפולין. אז איפה זה הבית?”. רציתי שהתשובה תבוא ממנה, מתוך הרגש התמים והטבעי שלה. ”נכון, אנחנו מבקרים בהרבה בתים של קרובי משפחה, במקומות רחוקים ושונים. אז איפה הבית שלנו לדעתך?”. במקום להשיב היא גררה את השיחה לכיוון שלה, ”אימא, את חושבת שנעמי (אחותה הקטנה) תהיה יותר פולנייה ממני?”. הופתעתי ושאלתי למה היא מתכוונת, ובלי היסוס היא המשיכה, ”כי אני יותר ישראלית, ואולי נעמי תהיה כמו טאטוש (אבא), שלא יהיה לו עצוב שאין מישהו כמוהו?”. עצבות ושמחה נמהלו זו בזו בתוכי. שמחה מהקשר החם שלה לישראל ומהדאגה לטאטוש, ועצבות מכך שבפעם הראשונה תהיתי, האם העברתי לה בירושה את הבלבול שנוצר בי לגבי הזהות שלי? ”את מרגישה יותר ישראלית?” שאלתי. ”כן, אני אוהבת יותר לדבר בעברית, ואני הכי אוהבת את דודה מעיין ודוד אדם מישראל... ואני גם אוהבת יותר אוכל של ישראל ובמבה של ישראל. ואוהבת את הים של ישראל. אה, וגם אימא, יש לי בישראל יותר חברים שאני אוהבת”. בלעתי את הרוק בכבדות, ”אני שמחה שאת אוהבת את ישראל. אבל איפה את מרגישה הכי הרבה בבית? באוסטרליה, בישראל או בפולין?”. והקטנה השיבה לי ללא היסוס, ”אימא, הבית שלי זה איפה שכולנו יחד”.

לפני עשרים שנה עליתי על מטוס לאוסטרליה, הייתי אז סטודנטית ולא הייתה לי שום כוונה להישאר שם. תמיד הייתה לי זהות ישראלית חזקה, אבל איכשהו העניינים התגלגלו מעצמם - הכרתי בחור, התחתנו ונשארתי לגור שם. הנישואין לא החזיקו מעמד. נפרדנו. הבנתי שמאוד קשה לי עם העובדה שאין לי בן-זוג ישראלי. ארזתי מזוודה ועליתי על טיסה הביתה, הפעם כן כדי להישאר. אבל החיים חזקים מאיתנו. דברים לא הסתדרו בארץ כפי שדמיינתי, ותוך פרק זמן קצר יחסית, חזרתי לאוסטרליה. כעבור תקופה הכרתי בחור פולני. התאהבנו, התחתנו והקמנו משפחה. כשהייתי באמצע ההיריון הראשון נכנסתי לסוג של חרדה. הנה אני בזוגיות עם אדם שאני מאוד אוהבת, אבל הוא לא יהודי. פתאום התפוצצה לי הבועה של ”החלום האוסטרלי”. המציאות הסירה את הפילטרים וקיבלה גוונים הרבה יותר ריאליים והרבה פחות זוהרים. הקסם של החיים הקלים והטובים, של הנוחות ביומיום ושל הנופים המדהימים הופר פתאום על ידי התחושה המבהילה, שאם לא אעשה מאמץ מיוחד, לילדה שלי לא תהיה זהות ישראלית. היא לא תעשה צבא כמוני, היא לא תכיר את השורשים היהודיים שלה. היא פשוט לא תהיה חלק ממי שאני. עם לידת בתי הבכורה, תקפה אותי חרדה - ”לחתור” לסביבה בעלת מנטליות ישראלית עד כמה שניתן. ראיתי לנגד עיניי רק את האפשרות לגדל אותה בתוך קהילה שהיא תשמע בה עברית, תכיר בה מנהגים ישראלים - תרגיש ישראלית באוסטרליה ובדיוק כמוני. מתוך געגוע עמוק למי שאני באמת, בחרתי לגור בביירון ביי - עיירת חוף מושלמת, שיש בה ריכוז גבוה של ישראלים וחיי חברה שקל לי להתחבר אליהם. אימא שלי, שמתגוררת לידינו, מאוד מסייעת בקטע של שמירה על ”הקשר היהודי”, ומלמדת אותם הכול על חגי ישראל

אחר צהריים אחד עשיתי סטופ כדור הארץ. התיישבנו על השטיח בביתו של הדוד מפולין, ודיברנו על זהות ועל בית. שאלתי אותה מה מפריע לה והיא ענתה, "אימא, אני לא מבינה... יש לנו בית בביירון ביי, ויש לנו את הבית של סבתא בסידני, ואת הבית של דודה מעיין בישראל, ואת הבית של סבתא וסבא פה, בפולין. אז איפה זה הבית?"

10

שולי אורן צופייה

לפני תשע-עשרה שנה עברתי לניו יורק. זה קרה בעיקר בחגים: מצאתי את עצמי נודדת שוב ושוב במחשבות הביתה למשפחה בישראל. אמנם בן-זוגי ישראלי, וכמו ישראלים טובים אנחנו מוקפים בשבט קטן של בני מיננו, אבל זה לא ממלא את החור הזה שנפתח בלב בכל פעם מחדש. גדלתי עם שלוש אחיות בבית, וגם אם היו בינינו חיכוכים במהלך ימי השנה, כשהגיע חג, איכשהו פתאום מעין הרגשה שונה פשטה באוויר, הסכמה פנימית להפסקת אש, להסכם שלום. כולנו היינו טורחות יחד בהכנות לחג, כמו מביעות רצון שמשהו חדש ייוולד בינינו. משהו פנימי שאי אפשר להסביר במילים. כשהגענו לברוקלין, גרנו בשכונה דומיניקנית בוויליאמסבורג. ביום כיפור הראשון שלי ירדתי מהבית לכיוון בית הכנסת בשכונת גרינפוינט. מצפון היה ”הגטו” של חסידות סאטמר וחסידות גור, ומסביבי התרחשה סצנה שונה מאוד מיום כיפור בלוד, שבה גדלתי. תערובת צעקות בכל מיני שפות שעות ביממה, 24 נשפכה לתוך הרחוב מהמעדנייה שפתוחה בסים של מוזיקת טכנו הדהדו מתוך מכוניות חולפות, והרוח הסיעה לתוך מחילות אפי ריחות לחמים טריים ועוגות ספוג צפות בסירופ קרמל. אבל אנחנו עשינו הסכם עם החברים שאנחנו צמים. רצינו למצוא את התחושה הפנימית הזו של החג, ובעודי צועדת לכיוון תפילת הנעילה, מצאתי את עצמי תוהה שוב על הדבר הזה שבפנים. כאילו כל מה שקורה מסביב הוא רק תפאורה, והדבר הפנימי הזה, שמרגיש שייך למשהו עמוק, שורשי, הוא היחיד שקיים באמת. בישראל דווקא בגלל שעסוקים בקיום כל המנהגים החיצוניים, אז קצת שוכחים מהרגש הפנימי הזה. אבל כאן הבפנים כאילו חייב להתעקש להרים את הראש. חג סוכות בניו יורק. מנהגים יש, ארבעה מינים יש, בית כנסת וזיכרונות יש. אבל תשובה מה זה יהודי באמת, עדיין אין פיל בסוכה

צופייה נשלחה למעון נעול בצפון הארץ, וכדרכם האירונית של מתקני כליאה, הוא היה מוקף בטבע עוצר נשימה ואוויר צלול, כמו מתריסים בשתיקה כמה שווה ויקר הוא החופש. בת חמש-עשרה הייתה, כשנתפסה בפעם הרביעית מבצעת מעשה אלימות והיא בהשפעת סמים. בבית המעצר היא שהתה למעלה מחודשיים - והמשיכה להידרדר. עתרתי לבית המשפט פעם אחר פעם, עד שהתפנה עבורה מקום, במסלול שאולי יאפשר לה תקווה ורצון לחיים. לא מעט שנים חלפו מאז שנפגשנו בפעם האחרונה בשביל מסביב למבנה - שהוא בית כלא ממש "רק בלי אזיקים ומדים, רק בלי טריקות שערים מברזל", חזרה ואמרה בבכי כשנפרדנו, ״אבל הדלת נסגרת ואיתה גם הלב שלי, שכבר לא מאמין לאף אחד״. ואני עזבתי את צופייה בכאב. נטשתי אותה במעון, שננעל אחריה, תוהה האם הנערה האבודה תמצא את דרכה ותאפשר לגורלה להשתנות או שמא היא נידונה להישאר במעגל העבריינות וההרס העצמי ותמשיך להצביע על כל מי שסביבה כאשם בחורבן חייה. מאז לא ראיתי ולא שמעתי ממנה, אבל צופייה המשיכה לחיות בתוכי, והייתה לדמות טרגית נוספת שייצגתי, דמות שעתידה נותר עלום בעיניי. עד שלפני כשנתיים צופייה התקשרה אליי. קולה נשמע מהוסס, והיא לא הרבתה במילים, אך אט-אט השיחה בינינו קלחה, ואני ביקשתי לשמוע - מה היה אז ואיפה היא היום. היא סיפרה על זמנים קשים שבהם היא לא הסכימה שיגידו לה מה לעשות, על העונשים הקשים שקיבלה ועל השנאה והכעס שהתגברו בתוכה, בפרט כלפי עצמה, כי למה? למה הכול צריך לכאוב תמיד והכול כל כך קשה? והיא נלחמה, והיא הרגישה שכולם נגדה, וכמה בכתה בפעמים הרבות שנאלצה להישאר במעון, כי שוב הפרה את הכללים, ויש מחיר ויש גמול. "בתוך כל הכאוס שהבאתי איתי למעון", קולה רעד, "האמינו בי ולא ויתרו עליי. הם נלחמו על חיי ולא נתנו לי ללכת בחזרה לאיבוד לעולם שבו לנצח אהיה אומללה. לא הפסקתי לנסות בכל דרך אפשרית להחריב את מה שנותר מהחיים שלי, אבל הם שם במעון, מילאו אותי בביטחון ואהבה שגרמו לי להאמין שאני מסוגלת, שגם אני יכולה, שמגיע לי". שמעתי אותה מחייכת, ״הלב כבר לא הצליח להתנגד ודווקא במעון הנעול״, היא צחקה, ״הלב שלי נפתח״. ושוב לא שמעתי מצופייה, אבל המחשבות עליה לא מרפות ממני ושאלות מנקרות בראשי. האם יש דרך להחזיר אנשים לדרך הישר בלי שנצטרך לנתק אותם מהחברה? האם ייתכן שחיים בחברה אשר משמשת כר פורה, נעים ומרפא, יכולים להעניק לאדם את הגבולות שלהם הוא זקוק בלי הצורך לבודד אותו? ומה צריך לקרות כדי שנחיה כולנו בהרמוניה ובביטחון בלי לפגוע זה בזה? ושוב מתחדש בי הרצון להיות חלק מחברה אנושית שמבוססת חוקים של אהבה. הלוואי שזה יקרה עד התיק הבא. בידוד אינו יכול לרפא ולתקן, נעילה על סוגר ובריח, כשלעצמה, לעולם לא תחנך את האדם. כשהחברה תיקח אחריות על כל חלקיה ותרגיש אותם כחלק בלתי נפרד ממנה, נזכה לראות תהליך עמוק של ריפוי. הנה הסיפור של צופייה

אסנת שפיגלר

וקשה עוד יותר. הפעם מתלוות לה שאלות גורליות, כמו באיזו סביבה הוא הולך לגדול? אף פעם לא חשבנו שנרצה שהבן שלנו ילך לבית ספר יהודי, ופתאום אני מוצאת את עצמי מתעקשת. אבל למה? מה אני מחפשת ומה אני בדיוק רוצה בשבילו? האם יהדות זה מאכלים סמלים ודגלים, או ההרגשה הזאת הפנימית שמחברת בינינו? ובדיוק בתוך פרץ הלבטים הגיע אלינו ספר חדש מסבתא: ”הפיל בסוכה”. סיפור על פיל שמחפש מישהו לשיר לו. במהלך שיטוטיו הוא מגיע לסוכה ומקשיב בהנאה לשירי החג. הוא נמשך אליהם, מתחיל לזמזם אותם ולבסוף גם שר אותם בקול גדול. למחרת אחד הילדים שומע את הפיל שר ויוצא החוצה לקראתו בהתפעלות. הוא רוצה מאוד למצוא דרך להביא את ידידו החדש לסוכה. אבל אינו מצליח. עוד אנחנו קוראים, ויותם שם לב שכל הדמויות בספר חובשות כיפה, ”למה הם לובשים כיפה?”, הוא שואל. ”כי הם יהודים, וזה אחד מהסימנים של יהודים”, אמרתי, ”וגם אתה יהודי”. ”אני לא יהודי, אני לא רוצה להיות יהודי!” הוא התרעם, ואני, באופן מפתיע, הרגשתי לחץ בחזה. ”אבל נולדת יהודי. גם אבא ואני יהודים”, ניסיתי להרגיע. ”לא אוהב יהודים!”. ”אז מה אתה כן אוהב?”. ”ללבוש כיפה!”. ואז נזכרתי שמדי פעם יותמי מבקש לחבוש כיפה ירוקה מצחיקה שיש לו ולצאת איתה החוצה, ובאופן אירוני גם אז אני נלחצת מתוקף הכרזה על עצמו כיהודי ברחוב האמריקאי. על מה בעצם הוא מתרעם כל כך? שאלתי את עצמי, ועל מה מצביעים האחרים כשהם מפנים אלינו אצבע ואומרים ”יהודים”? על משהו מבחוץ, או משהו מבפנים? ואולי בכלל יש איזה פיל בסוכה שצריך לדבר עליו? כי לא יכול להיות שאנשים מבחוץ שונאים את ההרגשה שיש לנו בפנים. אז אולי אנחנו צריכים למצוא דרך לפתח את ההרגשה הזאת שבפנים ולהביא אותה לכל האנשים שבחוץ? בסוף הספר, הילדים מצליחים להביא את הפיל לתוך הסוכה, כי לפי התלמוד כל מיני דברים יכולים להיות קיר של סוכה. גם פיל. והפיל מצידו לומד, שסוכה זה מקום להיות ביחד.

חמש-עשרה שנה אחרי. התחתנו, יש לנו ילד בן שלוש, יותם, והתחושה של לא להיות בארץ בחגים נעשתה חזקה

צילום: עודד (ליאו) שפיגלר

11

מי היה מאמין שמפגש שכנות ספונטני יהפוך למיזם חברתי. "ישראלית מארחת" מוכיח שיחסי קרבה יכולים לפרוח הרבה מעבר לתא המשפחתי. טיפת תעוזה - והמעגל יתרחב. גם הלב

מעיין פנקס

שלי לשרוד פה כלכלית ולמרות כל הסטרס והעצבים של כולם אני מרגישה שהבית שלי כאן. יש פה משהו באנשים שהוא חם, רגע רבים וצועקים רגע עוזרים, כמו במשפחה". ככל שכל אחת דיברה, הרגשתי שהלב שלי מתרכך ונפתח; "אולי כל אחת תשתף בחוויה הכי ישראלית בשבילה?", הצעתי. נויה בת התשע-עשרה סופסוף דיברה. "אני בקבוצת ווטסאפ שנקראת ׳חברות של לוחמים׳. כשחבר שלי התגייס הייתי שבורה, וחברה שלחה לי לינק לקבוצה. אפילו שזה ווטסאפ ומעולם לא נפגשנו, אנחנו מעודדות אחת את השנייה. הן ממש מחזיקות אותי ועוזרות לי לעבור את השבועות הקשים של הגעגוע והדאגה. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן. הקבוצה הזאת היא מהדברים היפים שיש לנו במדינה. אם יש קושי אמיתי, פתאום כולם לצידך". "וואי, איזה קטע" אמרתי, "גם אני בווטסאפ דומה ׳נשים של מילואימניקים׳. פעם אפילו הצלחנו להזיז את המילואים שלהם בפסח כדי שיהיו בבית. כתבנו יחד מכתב למפקד שלהם וזה עבד. בקיצור, להיות ישראליות זה גם לדעת מתי להתאחד כדי לעשות כמה קומבינות", צחקתי. תארו לכן שבכל בית היו יושבים עכשיו אנשים שונים ומדברים? זה היה הופך את המדינה, בקטע טוב "תקשיבו", התפרצה דנה, שרק באותו ערב גיליתי שיש לה חמישה ילדים. "אני לא מאמינה שהצלחתי בכלל להגיע לפה, היה לי יום כל כך עמוס, אבל כשראיתי את ההזמנה של סיוון, הרגשתי שאני חייבת לבוא. וואלה, צדקתי. תראו אותנו, עד כמה כל אחת פה שונה, ואיזו הרגשה כייפית יש פה. זה סטארט-אפ, אנחנו חייבות לעשות את זה שוב ולהזמין עוד נשים. תארו לכן שבכל בית היו יושבים עכשיו אנשים שונים ומדברים? זה היה הופך את המדינה, בקטע טוב". "לגמרי" הוסיפה מיכל, שהייתה הצעירה מבינינו. "כל החבר׳ה שלי תקועים מול האינסטגרם, רק מנסים לעצב את התמונה הנכונה לסטורי כדי לקבל עוד לייקים וצפיות. זה מה זה חשוב שנתחיל לדבר ולהקשיב לאחרת בלי מסכים, ככה מהלב, כמו עכשיו", היא חייכה במבוכה. כשכבר נהיה מאוחר, התחלנו להתפזר, היה קשה לסיים. לא משנה באיזה מצב רוח כל אחת הגיעה, אני חושבת שכל אחת חזרה עם הרגשה חמה בלב, כאילו הטעינו אותנו בכוח ובשמחה. ואני - עם כל העייפות ועם הבטן הענקית - פתאום הרגשתי שמשהו טוב מצפה לי, משהו חדש נולד בינינו.

הטלפון צלצל, זו הייתה סיוון, שכנה וחברה עם חוש מפותח למטעמים שווים. "בדיוק נגמר הביקור המשפחתי", עניתי לה. "את לא מאמינה איזה אוכל טעים נשאר, יש פה מספיק בשביל כל השכונה. בא לך לבוא בערב לנשנש?". סיוון צחקה ואמרה: "בא-רור. אני מביאה את כל השכונה". כשסיוון אומרת דבר כזה אני מתחילה להילחץ, כי היא מהטיפוסים האלה שמכירים את כוווולם, לא כמוני שבקושי מכירה את הבחור שעובד במכולת, נו, איך קוראים לו? אז עניתי לה: "אין בעיה מאמי, תביאי את כל השכונה אלייך הביתה. אני אשים מגש על הבטן (חודש תשיעי, יש כבוד) ואבוא, הכיבוד עליי". סיוון הייתה רצינית עוד מההתחלה: "את יודעת מה? למה שלא נעשה את זה באמת? אני שולחת הזמנה בווטסאפ השכונתי". לפני שהבנתי אם היא רצינית או מסתלבטת עליי, היא הכריזה "אז בשמונה אצלי. ביי" וניתקה. ככה נולד המפגש הראשון שלנו. זו גם הפעם הראשונה שיצא לי להכיר מקרוב את מרים המבוגרת, שגרה שני רחובות ממני ואף פעם לא דיברנו; את דנה, שתמיד במכולת לחוצה וממהרת; וגם את מיכל, שראיתי אותה פעם יושבת בערב עם הצעירים בפארק ועיקמתי להם פרצוף. הן כולן ישבו בסלון של סיוון, תמהיל לא ברור של נשים מכל מיני גילאים וטיפוסים. מי היה מאמין שיצא משהו כל כך טוב מהשילוב המוזר הזה, ושמפגשי "ישראלית מארחת", זה השם שנדביק להם, יהפכו לבילוי המועדף עליי. אחרי המינגלינג והחלפת המתכונים הציעה סיוון שנעשה סדנה כזאת, ההנחיות הן די פשוטות: בוחרים נושא שנוגע לכולנו, שואלים שאלה, כל אחת עונה בתורה במעגל, ובזמן שהיא מדברת כולן מקשיבות. נשמע לי שאני יכולה לעמוד בזה, חשבתי לעצמי. "מה זה בשבילך להיות ישראלית?", שאלה סיוון, ואני עצרתי לרגע את הבליסה, וחשבתי. מרים הייתה הראשונה לענות. היא סיפרה שהיא ניצולת שואה מהונגריה. "ממש כמה ימים לפני שנולדתי, נפלו פצצות על הבניין של דודה שלי. היא נהרגה כשהגנה בגופה על בתה הקטנה", מרים פלטה אנחה, "בשבילי להיות ישראלית ולחיות פה זו זכות גדולה מאוד. אבל כואב לי שיש שנאת אחים. אני מקווה עוד לראות את העם שלנו מאוחד, זה באמת החלום שלי". לא יודעת אם זה ההורמונים שגרמו לי להזיל דמעה, אבל ראיתי שזה נגע בלב של כולן, ומורן שישבה לידה הניחה עליה את היד. "עכשיו אני קצת מתביישת להגיד שבכלל ברחתי מהארץ", סיפרה מורן, "לפני כמה שנים עברתי לפנמה, ואז אימא שלי כתבה לי מהארץ שהיא לא יכולה יותר בלעדיי, ושהיא כבר קנתה לי כרטיס טיסה חזרה. חזרתי לארץ בגלל אימא, אבל אחרי שבועיים ברחתי שוב לפנמה, ושוב לא החזקתי מעמד - תוך יומיים ארזתי הכול וחזרתי לישראל. כי פתאום הרגשתי שאני חייבת לחזור הביתה. אחר כך הכרתי כאן את בעלי, הבת שלנו נולדה. אני רוצה לומר שלמרות כל הקושי

"ישראלית מארחת" הוא מיזם חברתי של מפגשי חברות בסלון. כל אחת מפנקת ומוסיפה לשולחן המשותף משהו קטן וטעים, וסביב השולחן נולד יחד שיח מרתק ומחבר של חברות. אנחנו מזמינות אותך להתארח וגם לארח בסלון, לשוחח על נושאים חברתיים שנוגעים בחיים של כולנו, להקשיב, לצחוק, להיות יחד. לפרטים אודות מיקומי המפגשים הקרובים israelit.org.il היכנסי לאתר

Page 1 Page 2 Page 3 Page 4 Page 5 Page 6 Page 7 Page 8 Page 9 Page 10 Page 11 Page 12

Made with FlippingBook - Online catalogs