ישראלית | עיתון נשים חברתי | נובמבר 2019

אימא, מי הכי ישראלית? אימא וילדה קטנה-גדולה בשיחה על שייכות וזרות. סיפור על משפחה שנעה הלוך ושוב על ציר הזהות הישראלי-פולני-אוסטרלי ומחפשת את המקום שבו הלב מרגיש בבית והמסורת. כמובן שגם לבעלי היה מאוד חשוב שהילדה תרגיש את החלק הפולני שלה, וכך יצא שמגיל אפס היא גדלה עם כמה זהויות כאשר כל אחד מאיתנו מנסה למשוך בחוטים. מושית לוי-רוזנצוויג-ושלווסקי

כשבאנו לביקור השנתי בישראל, שאחריו אנחנו ממשיכים לפולין, הרגשתי שהילדה לא כל כך מוצאת את עצמה. הנחתי שזה בגלל כל הטיסות והמעברים ממקום למקום, וגם בגלל שהיא גדלה ומתחילה להבין שהיא לא מבינה הרבה דברים. בכל זאת היא כבר בת חמש. אחר צהריים אחד עשיתי סטופ כדור הארץ. התיישבנו על השטיח בביתו של הדוד מפולין, ודיברנו על זהות ועל בית. שאלתי אותה מה מפריע לה והיא ענתה, ”אימא, אני לא מבינה... יש לנו בית בביירון ביי, ויש לנו את הבית של סבתא בסידני, ואת הבית של דודה מעיין בישראל, ואת הבית של סבתא וסבא פה, בפולין. אז איפה זה הבית?”. רציתי שהתשובה תבוא ממנה, מתוך הרגש התמים והטבעי שלה. ”נכון, אנחנו מבקרים בהרבה בתים של קרובי משפחה, במקומות רחוקים ושונים. אז איפה הבית שלנו לדעתך?”. במקום להשיב היא גררה את השיחה לכיוון שלה, ”אימא, את חושבת שנעמי (אחותה הקטנה) תהיה יותר פולנייה ממני?”. הופתעתי ושאלתי למה היא מתכוונת, ובלי היסוס היא המשיכה, ”כי אני יותר ישראלית, ואולי נעמי תהיה כמו טאטוש (אבא), שלא יהיה לו עצוב שאין מישהו כמוהו?”. עצבות ושמחה נמהלו זו בזו בתוכי. שמחה מהקשר החם שלה לישראל ומהדאגה לטאטוש, ועצבות מכך שבפעם הראשונה תהיתי, האם העברתי לה בירושה את הבלבול שנוצר בי לגבי הזהות שלי? ”את מרגישה יותר ישראלית?” שאלתי. ”כן, אני אוהבת יותר לדבר בעברית, ואני הכי אוהבת את דודה מעיין ודוד אדם מישראל... ואני גם אוהבת יותר אוכל של ישראל ובמבה של ישראל. ואוהבת את הים של ישראל. אה, וגם אימא, יש לי בישראל יותר חברים שאני אוהבת”. בלעתי את הרוק בכבדות, ”אני שמחה שאת אוהבת את ישראל. אבל איפה את מרגישה הכי הרבה בבית? באוסטרליה, בישראל או בפולין?”. והקטנה השיבה לי ללא היסוס, ”אימא, הבית שלי זה איפה שכולנו יחד”.

לפני עשרים שנה עליתי על מטוס לאוסטרליה, הייתי אז סטודנטית ולא הייתה לי שום כוונה להישאר שם. תמיד הייתה לי זהות ישראלית חזקה, אבל איכשהו העניינים התגלגלו מעצמם - הכרתי בחור, התחתנו ונשארתי לגור שם. הנישואין לא החזיקו מעמד. נפרדנו. הבנתי שמאוד קשה לי עם העובדה שאין לי בן-זוג ישראלי. ארזתי מזוודה ועליתי על טיסה הביתה, הפעם כן כדי להישאר. אבל החיים חזקים מאיתנו. דברים לא הסתדרו בארץ כפי שדמיינתי, ותוך פרק זמן קצר יחסית, חזרתי לאוסטרליה. כעבור תקופה הכרתי בחור פולני. התאהבנו, התחתנו והקמנו משפחה. כשהייתי באמצע ההיריון הראשון נכנסתי לסוג של חרדה. הנה אני בזוגיות עם אדם שאני מאוד אוהבת, אבל הוא לא יהודי. פתאום התפוצצה לי הבועה של ”החלום האוסטרלי”. המציאות הסירה את הפילטרים וקיבלה גוונים הרבה יותר ריאליים והרבה פחות זוהרים. הקסם של החיים הקלים והטובים, של הנוחות ביומיום ושל הנופים המדהימים הופר פתאום על ידי התחושה המבהילה, שאם לא אעשה מאמץ מיוחד, לילדה שלי לא תהיה זהות ישראלית. היא לא תעשה צבא כמוני, היא לא תכיר את השורשים היהודיים שלה. היא פשוט לא תהיה חלק ממי שאני. עם לידת בתי הבכורה, תקפה אותי חרדה - ”לחתור” לסביבה בעלת מנטליות ישראלית עד כמה שניתן. ראיתי לנגד עיניי רק את האפשרות לגדל אותה בתוך קהילה שהיא תשמע בה עברית, תכיר בה מנהגים ישראלים - תרגיש ישראלית באוסטרליה ובדיוק כמוני. מתוך געגוע עמוק למי שאני באמת, בחרתי לגור בביירון ביי - עיירת חוף מושלמת, שיש בה ריכוז גבוה של ישראלים וחיי חברה שקל לי להתחבר אליהם. אימא שלי, שמתגוררת לידינו, מאוד מסייעת בקטע של שמירה על ”הקשר היהודי”, ומלמדת אותם הכול על חגי ישראל

אחר צהריים אחד עשיתי סטופ כדור הארץ. התיישבנו על השטיח בביתו של הדוד מפולין, ודיברנו על זהות ועל בית. שאלתי אותה מה מפריע לה והיא ענתה, "אימא, אני לא מבינה... יש לנו בית בביירון ביי, ויש לנו את הבית של סבתא בסידני, ואת הבית של דודה מעיין בישראל, ואת הבית של סבתא וסבא פה, בפולין. אז איפה זה הבית?"

10

Made with FlippingBook - Online catalogs