ישראלית | עיתון נשים חברתי | נובמבר 2019

שולי אורן צופייה

לפני תשע-עשרה שנה עברתי לניו יורק. זה קרה בעיקר בחגים: מצאתי את עצמי נודדת שוב ושוב במחשבות הביתה למשפחה בישראל. אמנם בן-זוגי ישראלי, וכמו ישראלים טובים אנחנו מוקפים בשבט קטן של בני מיננו, אבל זה לא ממלא את החור הזה שנפתח בלב בכל פעם מחדש. גדלתי עם שלוש אחיות בבית, וגם אם היו בינינו חיכוכים במהלך ימי השנה, כשהגיע חג, איכשהו פתאום מעין הרגשה שונה פשטה באוויר, הסכמה פנימית להפסקת אש, להסכם שלום. כולנו היינו טורחות יחד בהכנות לחג, כמו מביעות רצון שמשהו חדש ייוולד בינינו. משהו פנימי שאי אפשר להסביר במילים. כשהגענו לברוקלין, גרנו בשכונה דומיניקנית בוויליאמסבורג. ביום כיפור הראשון שלי ירדתי מהבית לכיוון בית הכנסת בשכונת גרינפוינט. מצפון היה ”הגטו” של חסידות סאטמר וחסידות גור, ומסביבי התרחשה סצנה שונה מאוד מיום כיפור בלוד, שבה גדלתי. תערובת צעקות בכל מיני שפות שעות ביממה, 24 נשפכה לתוך הרחוב מהמעדנייה שפתוחה בסים של מוזיקת טכנו הדהדו מתוך מכוניות חולפות, והרוח הסיעה לתוך מחילות אפי ריחות לחמים טריים ועוגות ספוג צפות בסירופ קרמל. אבל אנחנו עשינו הסכם עם החברים שאנחנו צמים. רצינו למצוא את התחושה הפנימית הזו של החג, ובעודי צועדת לכיוון תפילת הנעילה, מצאתי את עצמי תוהה שוב על הדבר הזה שבפנים. כאילו כל מה שקורה מסביב הוא רק תפאורה, והדבר הפנימי הזה, שמרגיש שייך למשהו עמוק, שורשי, הוא היחיד שקיים באמת. בישראל דווקא בגלל שעסוקים בקיום כל המנהגים החיצוניים, אז קצת שוכחים מהרגש הפנימי הזה. אבל כאן הבפנים כאילו חייב להתעקש להרים את הראש. חג סוכות בניו יורק. מנהגים יש, ארבעה מינים יש, בית כנסת וזיכרונות יש. אבל תשובה מה זה יהודי באמת, עדיין אין פיל בסוכה

צופייה נשלחה למעון נעול בצפון הארץ, וכדרכם האירונית של מתקני כליאה, הוא היה מוקף בטבע עוצר נשימה ואוויר צלול, כמו מתריסים בשתיקה כמה שווה ויקר הוא החופש. בת חמש-עשרה הייתה, כשנתפסה בפעם הרביעית מבצעת מעשה אלימות והיא בהשפעת סמים. בבית המעצר היא שהתה למעלה מחודשיים - והמשיכה להידרדר. עתרתי לבית המשפט פעם אחר פעם, עד שהתפנה עבורה מקום, במסלול שאולי יאפשר לה תקווה ורצון לחיים. לא מעט שנים חלפו מאז שנפגשנו בפעם האחרונה בשביל מסביב למבנה - שהוא בית כלא ממש "רק בלי אזיקים ומדים, רק בלי טריקות שערים מברזל", חזרה ואמרה בבכי כשנפרדנו, ״אבל הדלת נסגרת ואיתה גם הלב שלי, שכבר לא מאמין לאף אחד״. ואני עזבתי את צופייה בכאב. נטשתי אותה במעון, שננעל אחריה, תוהה האם הנערה האבודה תמצא את דרכה ותאפשר לגורלה להשתנות או שמא היא נידונה להישאר במעגל העבריינות וההרס העצמי ותמשיך להצביע על כל מי שסביבה כאשם בחורבן חייה. מאז לא ראיתי ולא שמעתי ממנה, אבל צופייה המשיכה לחיות בתוכי, והייתה לדמות טרגית נוספת שייצגתי, דמות שעתידה נותר עלום בעיניי. עד שלפני כשנתיים צופייה התקשרה אליי. קולה נשמע מהוסס, והיא לא הרבתה במילים, אך אט-אט השיחה בינינו קלחה, ואני ביקשתי לשמוע - מה היה אז ואיפה היא היום. היא סיפרה על זמנים קשים שבהם היא לא הסכימה שיגידו לה מה לעשות, על העונשים הקשים שקיבלה ועל השנאה והכעס שהתגברו בתוכה, בפרט כלפי עצמה, כי למה? למה הכול צריך לכאוב תמיד והכול כל כך קשה? והיא נלחמה, והיא הרגישה שכולם נגדה, וכמה בכתה בפעמים הרבות שנאלצה להישאר במעון, כי שוב הפרה את הכללים, ויש מחיר ויש גמול. "בתוך כל הכאוס שהבאתי איתי למעון", קולה רעד, "האמינו בי ולא ויתרו עליי. הם נלחמו על חיי ולא נתנו לי ללכת בחזרה לאיבוד לעולם שבו לנצח אהיה אומללה. לא הפסקתי לנסות בכל דרך אפשרית להחריב את מה שנותר מהחיים שלי, אבל הם שם במעון, מילאו אותי בביטחון ואהבה שגרמו לי להאמין שאני מסוגלת, שגם אני יכולה, שמגיע לי". שמעתי אותה מחייכת, ״הלב כבר לא הצליח להתנגד ודווקא במעון הנעול״, היא צחקה, ״הלב שלי נפתח״. ושוב לא שמעתי מצופייה, אבל המחשבות עליה לא מרפות ממני ושאלות מנקרות בראשי. האם יש דרך להחזיר אנשים לדרך הישר בלי שנצטרך לנתק אותם מהחברה? האם ייתכן שחיים בחברה אשר משמשת כר פורה, נעים ומרפא, יכולים להעניק לאדם את הגבולות שלהם הוא זקוק בלי הצורך לבודד אותו? ומה צריך לקרות כדי שנחיה כולנו בהרמוניה ובביטחון בלי לפגוע זה בזה? ושוב מתחדש בי הרצון להיות חלק מחברה אנושית שמבוססת חוקים של אהבה. הלוואי שזה יקרה עד התיק הבא. בידוד אינו יכול לרפא ולתקן, נעילה על סוגר ובריח, כשלעצמה, לעולם לא תחנך את האדם. כשהחברה תיקח אחריות על כל חלקיה ותרגיש אותם כחלק בלתי נפרד ממנה, נזכה לראות תהליך עמוק של ריפוי. הנה הסיפור של צופייה

אסנת שפיגלר

וקשה עוד יותר. הפעם מתלוות לה שאלות גורליות, כמו באיזו סביבה הוא הולך לגדול? אף פעם לא חשבנו שנרצה שהבן שלנו ילך לבית ספר יהודי, ופתאום אני מוצאת את עצמי מתעקשת. אבל למה? מה אני מחפשת ומה אני בדיוק רוצה בשבילו? האם יהדות זה מאכלים סמלים ודגלים, או ההרגשה הזאת הפנימית שמחברת בינינו? ובדיוק בתוך פרץ הלבטים הגיע אלינו ספר חדש מסבתא: ”הפיל בסוכה”. סיפור על פיל שמחפש מישהו לשיר לו. במהלך שיטוטיו הוא מגיע לסוכה ומקשיב בהנאה לשירי החג. הוא נמשך אליהם, מתחיל לזמזם אותם ולבסוף גם שר אותם בקול גדול. למחרת אחד הילדים שומע את הפיל שר ויוצא החוצה לקראתו בהתפעלות. הוא רוצה מאוד למצוא דרך להביא את ידידו החדש לסוכה. אבל אינו מצליח. עוד אנחנו קוראים, ויותם שם לב שכל הדמויות בספר חובשות כיפה, ”למה הם לובשים כיפה?”, הוא שואל. ”כי הם יהודים, וזה אחד מהסימנים של יהודים”, אמרתי, ”וגם אתה יהודי”. ”אני לא יהודי, אני לא רוצה להיות יהודי!” הוא התרעם, ואני, באופן מפתיע, הרגשתי לחץ בחזה. ”אבל נולדת יהודי. גם אבא ואני יהודים”, ניסיתי להרגיע. ”לא אוהב יהודים!”. ”אז מה אתה כן אוהב?”. ”ללבוש כיפה!”. ואז נזכרתי שמדי פעם יותמי מבקש לחבוש כיפה ירוקה מצחיקה שיש לו ולצאת איתה החוצה, ובאופן אירוני גם אז אני נלחצת מתוקף הכרזה על עצמו כיהודי ברחוב האמריקאי. על מה בעצם הוא מתרעם כל כך? שאלתי את עצמי, ועל מה מצביעים האחרים כשהם מפנים אלינו אצבע ואומרים ”יהודים”? על משהו מבחוץ, או משהו מבפנים? ואולי בכלל יש איזה פיל בסוכה שצריך לדבר עליו? כי לא יכול להיות שאנשים מבחוץ שונאים את ההרגשה שיש לנו בפנים. אז אולי אנחנו צריכים למצוא דרך לפתח את ההרגשה הזאת שבפנים ולהביא אותה לכל האנשים שבחוץ? בסוף הספר, הילדים מצליחים להביא את הפיל לתוך הסוכה, כי לפי התלמוד כל מיני דברים יכולים להיות קיר של סוכה. גם פיל. והפיל מצידו לומד, שסוכה זה מקום להיות ביחד.

חמש-עשרה שנה אחרי. התחתנו, יש לנו ילד בן שלוש, יותם, והתחושה של לא להיות בארץ בחגים נעשתה חזקה

צילום: עודד (ליאו) שפיגלר

11

Made with FlippingBook - Online catalogs