ישראלית | עיתון נשים חברתי | נובמבר 2019

חרדות - שליש מהעולם סובל מהן. קראו שוב: כל אדם שלישי סובל או יסבול מחרדה במהלך חייו. זה לא שיגעון, זה נורמטיבי לגמרי וזה אומר עלינו משהו כחברה. ניצה מזוז, מטפלת מוסמכת, מסבירה ממה בעצם אנחנו כל כך מפחדים, ואיך הביטחון של האחרים תלוי ממש בך על חרדות ומה שבינינו

מפלצת ושמה חרדה בהיותי מאמנת אישית, אני פוגשת לאורך השנים אנשים מכל הסוגים שסובלים מהתקפי חרדות חברתיות. חרדות מבדידות, מכישלון. סתם חרדה ש"מתיישבת" עליהם כמו מפלצת בלי שום הסבר הגיוני. אין לחרדה גיל ואין לה סטטוס חברתי או חומרי. זה פשוט קורה יום אחד. מובן שהחרדה נובעת מתוך קושי רגשי כלשהו, אבל לא תמיד טיפול ישיר בקושי הזה משחרר את האדם מהחרדה. הגענו לתקופה שבה אחד מכל עשרה גברים ואחת מכל חמש נשים סובלים מחרדות. המספרים בארץ ובעולם הולכים וגדלים, ויחד איתם הופכת האצבע הקלה על המרשמים נוגדי הדיכאון התפרסם דו"ח מטעם 2018 לשכיחה יותר ויותר. בשנת הוועדה לפיקוח בינלאומי על נרקוטיקה שהצביע על סימנים מטרידים מאוד בעיניי, ובו ניצבת ישראל כאחת מהצרכניות הגבוהות ביותר של תרופות נגד חרדה. כחצי מיליון בני אדם משתמשים באופן קבוע בתרופות נגד דיכאון וחרדה, בהן לוסטרל, ציפרלקס ורסיטל.

שלנו נעשה פגיע יותר, שביר יותר, מאוים יותר ומסופק הרבה פחות. זה מן הסתם הופך אותנו לרגישים יותר וחרדתיים יותר. תחרות של נתינה ברור לי לחלוטין שהבידוד הרגשי ותחושת הריקנות וחוסר הסיפוק שמתלווה אליו יוצרים את כל הלחץ הזה. ובידוד רגשי לא בהכרח מתבטא ברווקות או בגירושין, שכן יש זוגות רבים כמו רונית ובעלה שנהנים מזוגיות סבירה פלוס, אבל הם אינם מצליחים ליצור ביניהם תקשורת שמאפשרת לכל אחד מהם ביטוי רגשי מלא. הם יחד, אבל בעצם לבד. כך לגבי כל מערכות היחסים שלנו, לא רק הזוגיות. גם כשאנחנו יחד, כל אחד שקוע בעצמו, ראשו ורובו טמונים באחד ממסכי פלאי הטכנולוגיה. לדעתי, האנושות ייצרה את הטכנולוגיה כדי לעבוד פחות קשה עבור יותר נוחות, אבל היא לא הביאה בחשבון את הבדידות והתחרות הדורסנית שיוולדו בדרך. היום אני יכולה לומר בבטחה, שאם לא נבנה חברה שמאזנת את האגו היוצר פירוד, ומעניקה לאדם כלים כדי ליצור קשרים רגשיים אמיתיים ובטוחים, החרדות ימשיכו להיות במגמת עלייה. השכיחות

ניצה מזוז

לחדר הטיפולים שלי נכנסת רונית. למרות האופי | 12:00 האנרגטי שלה היא משדרת עייפות מכף רגל ועד ראש. נראה שעבר עליה עוד לילה בלי שינה. רונית, אימא לשלושה ילדים קטנים, מספרת לי כמה היא נהנית מהאימהוּת, ואיך היא "שורדת" בקשר עם בעלה. היא מעבירה את אצבעותיה בשיערה הגלי, מביטה בי כלא מאמינה שהיא זו המדברת. "בוקר אחד אני מפזרת את הילדים למסגרות, ופתאום זיעה קרה שוטפת אותי. אני מתחילה לרעוד. הלב דופק בטירוף. מאז שההתקפים האלה הופיעו, אני תחת איום מתמיד. לא מבינה איפה כל הביטחון והפסון שכולם רואים בי. איפה האימא, החברה, האישה שאני? הפכתי לסמרטוט בגלל התקפי החרדה האלה. אני לא מסוגלת להמשיך ככה יותר", היא בוכה. אלמוג, בת שלושים ושלוש, מחזיקה במשרה | 17:15 שמאפשרת לה לחיות טוב; מבלה המון; אוכלת בעיקר מחוץ לבית. אלמוג הגיעה אליי בגלל הקושי למצוא זוגיות שתחזיק לאורך זמן, חווה פחד תהומי מלהזדקן בבדידות. יותר נוחות, אבל היא לא הביאה בחשבון את הבדידות והתחרות הדורסנית שיוולדו בדרך. אם לא נבנה חברה שמאזנת את האגו היוצר פירוד ומעניקה לאדם כלים כדי ליצור קשרים רגשיים אמיתיים ובטוחים, החרדות ימשיכו להיות במגמת עלייה "לכאורה הכול סבבה. בעבודה אנשים חושבים שאני טורפת את החיים. אבל בסוף אני נכנסת למיטה לבד וקמה בבוקר לבית ריק. רוב החברות שלי נשואות ולחלקן ילדים. כבר אין ממש שפה משותפת. החרדות האלה, המחשבות הלא הגיוניות שמזנקות עליי, אני פוחדת למות. זה כל פעם בא לי בצורה אחרת. אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי. את מבינה?". אלמוג מהדקת את אחיזתה בטישו ומביטה בי בחיוורון. מחכה לשמוע ממני תשובה. אלי נכנס לחדר. גבר נאה באמצע שנות הארבעים | 19:00 לחייו, לבוש פשוט אך בטוב טעם. אלי מתיישב על הספה ולרגע עיניו כעיני ילד, מביטות מטה במבוכה. "אני מרגיש כמו בתוך עננת מוות מאיימת ושום דבר לא יכול להוציא אותי מזה. בעבודה קיבלתי את הקידום שעליו חלמתי, מה שכולל הרבה גיחות לחו"ל. חשבתי שאחרי הגירושין אהנה מהחופש שנפתח לפניי. אבל אז באות המחשבות האלה שגורמות לי להרגיש אפס. מתחזה". קולו רועד. אפילו אני מתקשה להאמין שהקול הזה בוקע מגרונו של גבר חסון ומרשים כל כך. הוא אוחז בידיות הכורסה, כמו מפחד ליפול. האנושות ייצרה את הטכנולוגיה כדי לעבוד פחות קשה עבור

הבלתי נסבלת של התופעה הזו והתגברותה היא אות עבורנו לשינוי כיוון. חינוך ליצירת יחסים טובים יפחית ללא ספק את החרדות. את התחרות לא נוכל ואין צורך לעקור, עלינו רק לכוון אותה נגד האגו שמפריד בינינו. כרגע מי שקובעים את כללי המשחק של חיינו אלה בעיקר התעשיינים שיוצרים בינינו תחרות - "מה יש לאחרים שלי אין" - ומותירים אותנו ריקנים בסוף היום. למרות העיוות הזה, לצערי הדבר עדיין נורמטיבי בעינינו. בחברה בריאה נייצר ונצרוך רק את ההכרחי לקיומנו, והיחסים בין בני האדם יהיו הדבר החשוב ביותר העומד על הפרק, יצרו בנו תחושת סיפוק ומלאות, ואף לא אחד ירגיש בודד או מאוים. 5

הרבה מעבר לטיפול המיידי אני מנסה לחקור לעומק את התופעה ולהבין מה באמת מעורר אותה, ולמה, דווקא היום, כשהחיים נעשו כביכול קלים יותר מכפי שהיו בדור של הורינו, היא מתרחבת? מתוך טיפול במאות מקרים לאורך השנים אני מבינה, בלי צל של ספק, שמקור הבעיה טמון ברצון להנאה שיש בכל אדם. אנחנו כולנו למעשה חיים בריצה מתמדת כדי למלא את עצמנו בעוד ועוד דברים שאנחנו סבורים שיעניקו לנו הנאה, ולא זו בלבד אלא שאנחנו רוצים ליהנות לפחות כמו האחר, ואז מוצאים את עצמנו בתחרות בלתי פוסקת - למי יש את הג׳יפ הכי גדול, את הטלפון הכי חדיש, למי יש הכי הרבה לייקים באינסטגרם, הכי הרבה כסף לניתוחים פלסטיים והכי הרבה תמונות מחו"ל. זהו לחץ פסיכולוגי לא נורמלי. האני

Made with FlippingBook - Online catalogs