ישראלית | עיתון נשים חברתי | נובמבר 2019

אפרת נבון

אני אימא. אימא לחמש בנות ובן. רוב הבנות שלי כבר בגיל ההתבגרות, וקצב התפשטות השערות הלבנות על ראשי קופץ באופן חד משנה לשנה. ואיך לא, כשמתפרסמות כל כך הרבה ידיעות על פגיעות מיניות, על פדופילים ששוחרים לטרף ברשתות החברתיות ועל מקרי אונס הכוללים צילום של המעשה והפצתו באינטרנט. בתי בת השתיים-עשרה סיפרה לי שכל החברות שלה מקבלות כל מיני פניות מוזרות בווטסאפ ובאינסטגרם ובהן בקשות לשלוח תמונות עירום או רק איברים מסוימים. והן כמובן חוסמות את האנשים האלו, ”זה נכון?”, שאלתי מזועזעת; ”חלק חוסמות”, ענתה לי באדישות, ”חלק משאירות כי זה מעלה את מספר העוקבים שלהן”. אוי השערות הלבנות... ההנאה שבצפייה ראשית בואו לא נתיפייף או נצטדק, מין הוא דבר טבעי וגם מושך. הוא ליווה את האנושות לכל אורך ההיסטוריה, כולל סטיות ועיוותים, והעניין בזה מעולם לא ירד או התמעט. אני חושבת שאני יכולה בבטחה לדבר בשם כולנו ולהגיד שיש בזה הנאה, ולכן זה מושך אותנו. והרי אנחנו כל כך מכווני הנאה, שאפילו לא ממש אכפת לנו שמישהו ייפגע מזה. וכך, הצפייה בפורנו נמדדת בדו”ח הרווח וההפסד הפרטי של כל אחד, הסיכוי להיתפס מול ההנאה שבצפייה. אבל הבעיה מתחילה כשהילדים שלנו מקבלים משם את הדוגמה של איך מין אמור להיראות. וכמובן הכול מאוד נקדים תרופה למכה ונחזיר להם ולנו את תחושת הביטחון והשקט. זה בידינו הגענו לזמנים מורכבים, שאיננו יכולים יותר להרשות לעצמנו לעמוד מהצד ולראות את הילדים שלנו גדלים למציאות מבהילה שמחייבת שמירה ופיקוח. חינוך נכון למין הכרחי לחברה כולה, אז בואו

ויזואלי, לרוב אף אלים וחייתי ומשולל כל קשר למציאות ולחיים האמיתיים. המעשה עצמו מקדש את נקודת השיא. המטרה מקדשת את האמצעים. בואו נהנה כמה שיותר בכמה שפחות זמן, ובלי שנידרש לתת דין וחשבון לאף אחד. היום אנחנו רואים איך שהיחס הבעייתי הזה מתפשט למציאות היומיומית שלנו, אל כותרות העיתונים. אם אני מסתכלת על זה בצורה קרה, מהצד, במשקפיים של חוקרת, גם התהליך שתיארתי עכשיו הוא תהליך טבעי. תהליך טבעי של אנושות אשר בתוך כל פרט ופרט שבה טבועים הצורך לתענוג והרצון ליהנות, והמין הוא אחת ההנאות הגדולות יותר. אבל אני אימא, לכן איני יכולה להסכים עם ההתפתחות הזו אף שהיא טבעית. אנחנו, האימהות, שרואות ומרגישות את הנזק הישיר של ההתפתחות הזו, צריכות לדחוף אותה למחוזות טובים יותר, וב”טובים” אני מתכוונת להתפתחות שתביא בחשבון את הכלל ואת היחס שבין אדם לאדם. אני יודעת כמה קשה להתמודד עם כל מה שגיל ההתבגרות מביא איתו, ובאמת, לפעמים מתחשק פשוט לשחרר, לוותר, להתיר הילדים אינם אשמים אישי היקר הוא איש חינוך שעובד עם נוער כבר למעלה מעשור. הוא בכלל טוען שהבעיה העיקרית היא בחוסר תקשורת בין הילדים לבינינו. ראשית, הוא אומר, חשוב שנסתכל קדימה. עוד הוא אומר שלחפש אשמים או להפנות אצבע מאשימה לא יועילו לנו וגם לא יפתרו את המצב, ושהילדים בעצמם אינם אשמים. הצעד הבא יהיה להודות בינינו לבין עצמנו שגם אם נצליח למנוע מהילדים לצפות בבית בעזרת מסנני אינטרנט שונים (שאגב ניתנים בחינם אצל כל ספק), כולנו עדיין חיים בחברה שבה הצפייה בתכנים מיניים היא מקובלת, ולכן סביר להניח שהילדים פשוט ייחשפו לזה או אפילו

יחפשו את זה בטלפונים החכמים של חבריהם, או בעוד אלף מקומות זמינים אחרים. אנחנו במלכוד, אנחנו חיים בעולם שבו כולם קשורים לכולם. כך שברור לי שהפתרון הכולל לבעיה חייב להיות ברמה לאומית ואף עולמית. אנחנו צריכות לשאוף לנקות את האינטרנט מפורנו, לקדם חוק לסגירת הצינורות שמראים מין בצורה מעוותת, ולדאוג לפרסם כל אירוע חריג של התנהגות מינית שאינה מוסכמת עלינו בחברה, כדי שכולם יראו וידעו להיזהר. מעבר לכך, הכול חינוך. יכול להיות שאני בתור הורה, אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. לגיטימי לגמרי לפנות מטעם ועד ההורים להנהלת בית הספר ולדרוש להכניס את ההסברה הזו למערכת החינוך. לא ”שעת חינוך מיני” שבה המורה נכנסת לכיתה ומסבירה על אמצעי מניעה. אלא להיכנס לכיתות בית הספר וגם למקומות העבודה וללוח השידורים ולהסביר להם ולעצמנו מי אנחנו, איך הטבע האנושי בנוי, ואיך אנחנו צריכים לנתב אותו כדי להגיע לטוב. כך נתחיל לתרגל בעצמנו ולאמן את הילדים ביצירת קשרים בריאים ביניהם. קשרים שמביאים בחשבון את התמונה הכללית של החברה שלנו. כשאדם מחונך להיות אוהב, הוא אינו לוקח דבר בכוח, הוא נעשה עדין ומתחשב. הדוגמה שניתן לילדים שלנו בפעולה כזאת היא יקרה מפז. אנחנו מראים להם בזה שאכפת לנו, שאנחנו רוצים לשנות, אנחנו מראים להם שהשינוי צריך לעבור על כולנו. כוח אימהי מניע אני יודעת כמה קשה להתמודד עם כל מה שגיל ההתבגרות מביא איתו, ובאמת, לפעמים מתחשק פשוט לשחרר, לוותר, להתיר. זו עוד סיבה מדוע אנחנו צריכות להתאגד כדי לטפל בנושא הזה. כך נוכל לתת כוח זו לזו להתמודדות הפרטית של כל אחת, כך נוכל ללמוד אחת מהשנייה, לחשוב יחד על פתרונות לאתגרים קשים במיוחד וכך נוכל לדחוף. מהיותנו כוח מניע, אנחנו, האימהות, צריכות להתאגד. אנחנו צריכות לדרוש פה אחד שיתחיל שינוי מערכתי. נדחוף את מי שצריך. את הבעלים, את המורים, את פקידי הרשויות, את משרד החינוך, את אנשי הממשל ולא ננוח עד שגלגלי השינוי יתחילו לפעול. זו חובתנו לדור ההמשך. אם נתחיל, אני משוכנעת שנצליח.

8

Made with FlippingBook - Online catalogs