מידע העיר

אורה שושן

עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.

לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה

להיראות באמת: המסע מכמיהה לנראות לחיבור אותנטי בזוגיות הצעקה השקטה להכרה

האשמה ("אתה לא רואה אותי"), היא חשפה את פגיעותה העמוקה, דיברה על רגשותיה הפנימיים. מחקרים בתחום מדעי המוח החברתי מראים שכששומעים חוויה אישית פגיעה, האזורים במוח הקשורים לאמפתיה מופ־ עלים, וכך נוצר חיבור עמוק יותר מכל טיעון לוגי. בהמשך הטיפול רחל הפסיקה להגדיר את עצמה דרך יכולתה להשפיע על תגובו־ תיו, והתחילה להתחבר מחדש לעצמה – היא התחילה לכתוב, לשחות, היא ניהלה דיאלוג עם "הילדה הפנימית" שבה. היא מצאה בתוכה את היכולת להחזיק את העצמיות שלה בתוך מערכת היח־ סים, מבלי להיבלע בה או להתנתק ממנה. הריטואלים היומיומיים של חיבור עצמי אינם פעולות אנוכיות או התרחקות מה־ קשר. להיפך – הם מאפשרים חזרה לקשר ממקום מלא ואותנטי יותר. לנשום יחד כשאנו מוצאים את הנוכחות העצמית שלנו – את היכולת להרגיש את עצמנו, לזהות את הגבולות שלנו, ולהביע את צרכינו בבהירות – הקשר יכול לנשום. לא מדובר בהגשמה עצמית במנותק מהקשר, אלא בהבנה שקשר אמיתי דורש שני אנ־ שים שלמים. כשמפסיקים לדרוש מהאחר למלא את החלל הפנימי שלנו, ומתחילים לפגוש את עצמנו במלוא האנושיות – הפגיעה, הכמיהה, והיופי – אנו יוצרים את התנאים לקשר אמיתי. זהו מסע מתמשך של גילוי עצמי וגילוי הדדי, שבו הנראות הופכת מכמיהה בלתי ממומשת לחוויה יום־יומית של חיים משו־ תפים אותנטיים.

חקר שלו, שהמפתח הוא היכולת להגיב לניסיונות החיבור של בני הזוג ("בקשות פנייה") גם כשהם עטופים בביקורת או כעס. המסע להיות נוכחים בחיים של בני זוגנו הפרדוקס של הנראות בזוגיות הוא שהיא מתחילה ביכולת לראות את עצמנו. במ־ חקרה פורץ הדרך, הפסיכולוגית קריס־ טין נף מצאה שחמלה עצמית – היכולת להתייחס לעצמנו בחמלה ובהבנה - היא המפתח לחוסן רגשי ולמערכות יחסים בריאות יותר. כשאנו מגדירים את ערכנו אך ורק דרך עיני האחר, אנו עושים מאין השלכה אשר יוצרת ציפיות בלתי אפשריות מבני זוגנו להשלים אותנו. הפסיכולוגית אסתר פרל מתארת את הפרדוקס הזה בעבודתה על זוגיות: אינ־ טימיות אמיתית דורשת מרחק מסוים – היכולת לראות את עצמנו כנפרדים וש־ למים מאפשרת לנו להתחבר עמוק יותר. לבנות גשר של הבנה הדדית בטיפול הזוגי, השלב החשוב ביותר מגיע כשבני הזוג מתחילים לשתף בפגיעות כנה, בלי האשמות. אייל ורחל, הגיעו אליי לקליניקה. הוא הרגיש שהיא לא מתעניינת בו והיא הרגי־ שה שהוא לא רואה אותה בכלל. כל אחד מהם כאב את כאבו בלי להבין שגם השני פגוע. בהתחלה השיח היה חיצוני – הא תיאר איך היא מתנהגת ביום־יום והיא תיארה את התנהגותו. המפנה התרחש כשרחל אמרה: "כשהייתי ילדה, למדתי שאני צריכה להיות שקטה כדי שיאהבו אותי. אני מרגישה את זה גם איתך – שאני צריכה להצטמצם כדי שתישאר." במקום

"מה את הכי רוצה בזוגיות שלך?" אני שואלת בקליניקה, והתשובה כמעט תמיד זהה: "שיראה אותי." הכמיהה הזו לנראות אינה מתמקדת במאמצים החיצוניים – הבישולים, סידו־ רי הבית או הטיפול בילדים. היא מבטאת צורך נפשי עמוק ובסיסי – הצורך שיכירו בעולמנו הפנימי. במחקריו פורצי הדרך, הפסיכולוג ההתפתחותי דניאל סטרן הג־ דיר זאת ככוונון רגשי – תהליך שבו האחר מזהה, מתקף ומהדהד את החוויה הרגשית הפנימית שלנו. זוהי תשתית הקשר האנו־ שי בעל המשמעות. שני צדדים למטבע הכאב "אני מתאמץ. אני מנסה. אבל זה כאילו אף פעם לא מספיק," מספרים גברים בק־ ליניקה, בתיאור שמהדהד את אותה הכ־ מיהה הבסיסית. הדימוי הרווח של גברים כחסרי רגשות או צורך בחיבור הוא מיתוס מזיק. מחקריה של ברנה בראון חושפים שגברים חווים פגיעות באותה עוצמה כמו נשים, אך חברתית מופעל עליהם לחץ להסתיר אותה. כולנו – ללא הבדל מגדרי – זקוקים לבסיס בטוח שממנו נוכל לצאת לעולם ואליו נוכל לחזור ולקבל תמיכה רגשית. כששני בני הזוג מתהלכים עם פצעים פתוחים, נוצר מה שהפסיכולוגית הקלי־ נית והמטפלת הזוגית סו ג'ונסון מכנה "מעגל שלילי" – דפוס אינטראקציה שבו הפחד והכאב של כל אחד מפעיל את הפחד והכאב של האחר. המחקר העכשווי בתחום הזוגיות מראה שלא מספיק רק לזהות את הדפוסים הללו. ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר זוגות ותיק, מצא לאחר צפייה במאות זוגות במעבדת המ־

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online