אורה שושן
עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.
לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה
נחמה שמתחילה מהבית
גם ברגשות, במחשבות, במילים שלנו. כל רגע הוא הזדמנות לבחור בגאולה או בגלות. במקום לחכות ולצפות שבני זוגנו יש־ תנו, נראה איך אני יכולים להיות הז־ רזים להגשמת הטוב שיש בהם. במקום לנסות "לתקן" את הילדים שלנו, נח־ שוב איך אנחנו יכולים לספק בשבילם את הסביבה שבה הם יוכלו לפרוח? הילדים כנביאי הבית דבר מרתק קורה כשמתחילים לחיות את הגישה הזו: הילדים הופכים לנ־ ביאים הקטנים של הבית. הם יודעים לזהות, ברגישות מדהימה, מתי ההורים חיים מתוך אמת פנימית ומתי הם רק "מציגים" שהכול בסדר. כשאנחנו חיים מתוך ראייה גאולית – רואים בכל רגע הזדמנות ליצירת מש־ מעות – הילדים מרגישים את זה. הם נהיים פחות תובעניים ויותר שותפים. הם לומדים שיש להם תפקיד פעיל בבניית האווירה, ושהם לא רק מקבלי שירותים מההורים. הגאולה כתהליך יום־יומי תקופת הנחמה מזכירה לנו שהגאולה אינה יעד אלא תהליך. כל יום, בכל בחירה קטנה, אנחנו מחליטים: גלות או גאולה? לראות את הקושי שבצב או לזהות בו גם את הטוב? להיות בעלי הבית בחיינו או אורחים פסיבים? אז איך מחכים למשיח? בונים. כל רגע של הקשבה אמיתית, של סבלנות כש־ קשה, של בחירה באהבה על פני הכעס – זה משיח קטן שמתגלה. הגאולה הגדולה תגיע כשנצבור מספיק רגעים קטנים של גאולה. והמקום הכי טוב להתחיל בו הוא אצלנו ועם האנ־ שים הקרובים אלינו. כאן, בין קירות ביתנו, מתחילה המהפכה האמיתית.
את הילד שמתקשה להתמודד עם השי־ נויים בגופו ובנפשו? כשבני זוגנו מגי־ עים עייפים הביתה ובקושי מתייחסים, האם אנחנו רואים אדישות או עומס שמחייב חמלה? הגאולה מתחילה מהתבוננות על המ־ ציאות שעל פני השטח וחיפוש הנקודות הטובות. אלו לא תמימות או ניתוק מה־ מציאות – זה פתח לתיקון אמיתי. רגעים של גאולה אחת התובנות העמוקות היא ההבחנה בין הרגעים שבהם אנחנו חיים במצב תגובה – רק מגיבים למה שקורה לנו. לבין הזמנים שבהם אנחנו יוצקים ברגע משמעות עמוקה. במשפחות שאני מלווה, אני רואה איך זה מתבטא. יש בתים שרק מנהלים משברים: "תפסיק לצעוק על אחותך", "למה לא עשית שיעורים", "מי השאיר את המטבח ככה". זה זמן שבור – האנר־ גיה כולה מושקעת בכיבוי שרפות. אבל יש בתים אחרים שמצליחים לה־ שיג רגעים של גאולה: שיחה עמוקה שמתפתחת בזמן הכנת הארוחה, הרגע שבו הקשבנו בסבלנות לילד כשסיפר סיפור ארוך ולא מובן, מבט של הבנה עם בני זוגנו שלא היה בו צורך במילים. להיות בעלי בית במקום אורחים הגאולה קורית כשלוקחים את מה שיש, את הזמן המוגבל, הכעסים, הייאוש, אפילו הקונפליקטים ומקד־ שים אותם. למה הכוונה? במקום להיות "אורחים" בחיינו, המגיבים למה שקורה לנו, לקחת אחריות אמיתית, להחליט איזו אווירה תשלוט, אילו ערכים יוז־ כרו, איך נגיב לקונפליקט. להתייחס למשברים כאל הזדמנות צמיחה ולא כאיום. בעל הבית יודע שכל פינה במ־ קום שייכת לו ושהוא אחראי עליה. כך
לפני מספר שבועות ישבתי עם זוג בקליניקה והם שיתפו על אותו ויכוח שחוזר ביניהם כל יום: "איך אפשר לגדל ילדים עם אופטימיות כשהכול מסביב כל כך חשוך?" הם ביקשו ממני מתכון, איזה משהו שיעזור להם להר־ גיש שהם עושים נכון. הם חיכו שמישהו יגיד להם מתי יהיה אפשר לקוות שוב לטוב. אבל אולי אנחנו מחפשים בכיוון הלא נכון. אולי המחשבה שהטוב הזה הוא משהו שצריך לחכות לו, כאילו הוא משהו שיגיע מבחוץ ויציל אותנו היא לא נכונה? מה אם זה בדיוק ההפך? מה אם אנחנו לא מחכים לגאולה שתקרה, אלא ממש יוצרים אותה בפעולות יום־ יומיות? תקופת שבועות הנחמה, הזמן שבין החורבן לתיקון, מזמינה אותנו לחדד את ההבנה הזו. לא רק לחכות לגאולה, אלא להיות רופאים לנשמה שלנו – לח־ קור איפה מתחיל הקלקול הקטן והיום־ יומי שלנו ולרפא אותו. כי גם החורבן הגדול התחיל מהדברים הקטנים: מש־ נאת חינם, מחוסר ההקשבה, מהרגעים בחרנו בצדק שלנו על פני האהבה. האומנות של הראייה הכפולה בנבואות ישעיהו הנביא רואה הן את החורבן הנוכחי והן את התיקון העתידי. "עָרֵי קדְשְׁך הָיו מִדְבָּר... הָיָתָה יְרוּשָׁלַם ָּשְׁמָמָה" – ובאותה נשימה – "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצ־ לֶת". זו "ראייה כפולה" – לראות את המ־ ציאות הכואבת וגם את הפוטנציאל הנסתר בתוכה. בבתים שלנו אנחנו צריכים את היכו־ לת הזאת. כשהבן המתבגר סוגר עלינו דלת בכעס, האם אנחנו רואים רק את ההתנהגות הבעייתית או שאנחנו מזהים
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online