מידע העיר

נבואת הרבי מלך המשיח: הנה זה משיח בא

סיפור לשבת מאת: הרב שלום בער שמולביץ, מנהל בית חב״ד בבית שאן החיבוק אחרי שמע ישראל

ששמע שגם הם יהודים, ניגש לחבק גם אותם. הוא הסביר לשלושת האסירים המשוח־ ררים שהוא ושני עמיתיו חיילים אמרי־ קאים וכי הוא יהודי. את היידיש המעטה למד מסבתו. החייל הציע להם לפשוט את המדים הג־ רמניים, ובעצמו לקח אותם לבית סמוך ופקד על בעלת הבית להגיש לפניהם ארוחה. הוא חיפש בארונות ומצא שם בגדים, והוא ושני חבריו סייעו לאסירים החלושים להתרחץ ולהחליף בגדים. לימים אמר הרמן שרק באותו רגע התחיל להאמין שאכן השתחרר. כעבור כמה חודשים עלה הרמן לארץ ישראל, התגורר בירושלים והתפרנס מחייטות. במשך שנים רבות ניסה למצוא את החייל היהודי-אמריקאי שהציל אותו. בעקבות פרסום סיפורו בתקשורת קיבל שיחת טלפון מפתיעה. איך מזהים יהודי. המפגש המרגש בין בי־ רנבוים (מימין) להרמן (משמאל) "ר' אליהו, כאן לוטנט (סגן) בירנבוים, שמעתי שאתה מחפש אותי", נשמע הקול מעברו השני של קו הטלפון. התברר ששמו מאיר בירנבוים, וכי שירת באוגדה הרביעית, בפיקודו של הגנרל פטן. במ־ רוצת השנים התקרב יותר ויותר לשמירת תורה ומצוות, ולימים עלה לארץ והתגורר בירושלים, מרחק כמה דקות נסיעה מביתו של הרמן! המפגש ביניהם היה מרגש ומצמרר. הם התחבקו ארוכות, כשהרמן מתייפח על כתפו של מצילו. "כשאנשים מדברים עליי אני אומר שלא עשיתי דבר", אמר מאיר. "אליהו הוא הגיבור האמיתי, ששרד את הגיהינום הנורא ביותר עלי אדמות!". (על-פי סיפורו של הרמן, 'זכור – ח', וכתבתו של אורי רווח)

קליין והציע להם לצעוד יחד. הם החלו ללכת בלי לדעת לאן. כעבור זמן הבחינו השלושה ברכב צבאי הפוך. הם נבהלו והסתתרו, אך כשראו שאין במקום תזוזה, העזו להתקרב. במ־ כונית שכב חייל גרמני הרוג. הם מצאו ברכב מדי אס-אס חדשים. הש־ לושה בחרו לעצמם כמה חליפות, והשלי־ כו מעליהם את הסמרטוטים מלאי הכינים שלבשו. באמצעות חתיכת פח ניסו להסיר את הס־ מלים הנאציים, ללא הצלחה. הרמן קדח מחום, ממתח ומעייפות, אך הוסיף לצעוד. אחד האחים קליין פרץ בבכי. "אינני יכול עוד", אמר. "השאירו אותי כאן". הם לא ויתרו וסייעו לו להוסיף ללכת. השלושה יצאו מהיער ומצאו את עצמם ליד כביש. מכוניות חלפו על פניהם. פתאום נעצרה לידם מכונית צבאית. שלו־ שה חיילים זינקו החוצה ובידיהם אקדחים שלופים. הם לא לבשו מדים גרמניים. "עצרו! תעודות!", צעקו לעברם. הרמן צעק לעברם: "ג'ואיש, יוּדֶה, יֶבְרֵי" (יהודי באנגלית, גרמנית ורוסית), אבל מדי האס-אס שלבשו לא שכנעו את החיילים. הרמן נזכר שיש בכיסו אישור מהגרמנים. הוא הציגו לעיני החיילים, אך חותמת צלב הקרס שהתנוססה עליו רק החמירה את החשד כלפיהם. הרמן הוציא את התפילין והסידור. "אני יהודי!", מלמל שוב ושוב. אחד החיילים הביט באותיות העבריות הרקומות על שקית התפילין ופנה אליו ביידיש: "אתה יודע להתפלל? לומר שמע ישראל?". הרמן פרץ בבכי. בכל כוחו זעק: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד!...". באותו רגע קפץ עליו החייל והחל לנשקו ולחבקו. יחד בכו השניים זה על צווארו של זה. החייל שאלו מי שני חבריו, וכ־

אלה היו הימים האחרונים של מלח־ מת העולם השנייה. הנער אליהו הרמן היה בקבוצה האחרונה שיצאה ממחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה. מחצית מהאסירים מתו בדרך, מי מרעב, מי מאפיסת כוחות ומי ממכות ויריות של המרצחים הנאצים. אליהו וחבריו הוצעדו אל מחנה הריכוז גונסקירכן. המחנה שכן בתוך יער עבות, שהחשיך את אור השמש. האסירים נדחסו לתוך צריפים נטולי חלונות. הצפיפות הייתה איומה. שלושה ימים לא קיבלו שום דבר מאכל. התשישות הייתה נוראה. שבת, כ"ב באייר תש"ה. האסירים שוחחו ביניהם על השחרור הקרב, אך רובם כבר נעשו אדישים לגמרי. ופתאום התפרץ לצריף אחד האסירים ובישר כי המלחמה נגמרה. כמה דקות לאחר מכן הופיע אסיר נוגס בסלק סוכר. "מנין השגת אותו?", שאל הרמן. האסיר השיב שהמחסנים במחנה נפרצו ובאחד מהם מצא את הסלק. הרמן התגבר על חולשתו הגדולה, והחל לדדות לעבר היציאה. בחוץ לא נראה שום חייל גרמני. כשהצליח להגיע לאחד המח־ סנים גילה כי מאות אסירים הקדימו אותו. הם התקוטטו זה עם זה בפראות, בניסיון להיכנס ראשונים למחסן ולהשיג אוכל. במאמצים אדירים הצליח הרמן לתפוס סלק סוכר, אך הוא נחטף ממנו בידי אסירים אחרים. הרמן היה מיואש לחלו־ טין. "האוּמנם זה השחרור המיוחל?", תהה בכאב. לפתע הבחין במחסן אחר, שלתוכו אפשר להיכנס מבעד לחלון. במחסן מצא מעט מזון, וזו הייתה ארוחתו הראשונה אחרי ימים של רעב. הרמן חזר לצריף המגורים ונטל את התפילין והסידור, שעליהם שמר בשנות המלחמה. בחוץ פגש שני אחים למשפחת

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online