אורה שושן
עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וזוגית.
לזוגיות ומשפחה בבית שאן והעמק חיבורים אורה שושן, ראשת מרכז משפחה
הבור ללא תחתית — כשציפיות הורסות את הקשר “כמה קל לאבד את עצמנו בתוך האחר, כמה קשה לפגוש את עצמנו בתוכו.” נותן.ת לי את זה? מ � . מה הייתי רוצה לומר לעצמי ב 3 קום לצפות ממנו.ה?
יותר. כשהעמקנו, היא נזכרה בילדה שהייתה בבית שלא היה בו מקום לרגשות. היא למדה שכדי שישימו לב אליה - היא צריכה “לעשות משהו”. עכשיו, בבגרותה, אותה ילדה מפ־ עילה את בן הזוג, רק כדי שלא תר־ גיש שוב לבד עם השתיקה. כשהציפייה הופכת למלכודת הציפייה שהאחר ישנה את עצמו כדי להרגיע את הכאב שלי, היא מלכודת מתוקה ־מרירה. כי גם אם הוא ישתנה - זה לעולם לא יספיק. לא מפני שהוא לא רוצה, אלא מפני שהכאב הזה לא שייך לו. הוא שייך לי. לילדה שבי שלא נע־ נתה בזמן. לזהות את ההשלכה הצעד הראשון הוא לזהות: אני לא באמת רוצה שהוא ישתנה. אני רוצה שייפסק הכאב שלי. כשאני מצליחה לראות זאת, אני מפסיקה להשתמש במניפולציה כדי להחזיר לעצמי ביטחון, ומתחילה להרגיש שיש לי בחירה. התרגול הפנימי במובחנות אנחנו מזמינים תרגול פשוט אך עמוק: בכל פעם שמתעוררת בי ציפייה עזה - לעצור. לשאול: . מה בדיוק אני מבקש.ת ממנו.ה 1 עכשיו? . מה בי כואב כשהוא/היא לא 2
רק כשאנחנו מתחילים לשאת את הכאב שלנו מבלי להפיל אותו על בן הזוג, אנחנו באמת גדלים.
(מתוך שיר שכתבתי למטופלת שאמרה: “אני כבר לא יודעת איפה אני נגמרת והוא מתחיל.”) יש רגעים בזוגיות שבהם אנחנו מרגישים כאילו כל מאמץ רק מר־ חיק. היא אומרת: “אני רק רוצה שהוא יקשיב, באמת יפתח את הלב.” והוא עונה: “היא כל הזמן מנסה לשנות אותי, אני לא מספיק בש־ בילה.” וכך, לאט־לאט, נבנה בור. לא של ריחוק - אלא של כאב ישן שמחפש סוף־סוף תיקון. בגישת המובחנות, אנחנו מדברים על היכולת לשמור על עצמי בתוך קשר קרוב: להישאר מחוברת לעצמי מבלי להתרחק מהאחר. אבל כשהפ־ צע הילדי בתוכנו עדיין פעיל, הזו־ גיות הופכת לזירה שבה אותו פצע נלחם על חייו. הילדה שלא הקשיבו לה מיכל, אחת המטופלות שלי, הגי־ עה עייפה מהמאבק. “אני רק רוצה שהוא ידבר איתי. שיפתח, שישתף. הוא סגור כמו אבן,” אמרה. כשזה לא קרה, היא התחילה לנסות להפעיל אותו: להיעלב, לשתוק, לרמוז, להפעיל רגשות אשם - כל דרך שתצליח להזיז משהו. אבל מתחת לזה הסתתר כאב עמוק
תרגיל זוגי – "לראות מעבר לציפייה"
בחרו רגע יומיומי שבו הרגשתם תסכול אחד מהשניה. שבו יחד, וכל אחד יענה בתורו: -מה קיוויתי שיקרה ברגע הזה? -איך זה הרגיש כשהוא/היא לא נענה? -מה אני מגלה על הילד או הילדה שהייתי אז? הקשיבו בלי לתקן, בלי להסביר, רק כדי לראות אחד את השניה בלי השריון של הציפייה. ההקשבה עצמה מתחילה לסגור את הבור. אהבה שלא נופלת אהבה אמיתית אינה מבטיחה שלא ניפול, היא מבטיחה שנהיה שם יחד - גם כשנביט אל תוך הבור. כי כשאני מפסיקה לצפות שתמלא אותי, נפתח מקום חדש שבו אנחנו יכולים באמת להיפגש. “לאהוב, זה להסכים להישאר
ליד הכאב - מבלי לברוח, מבלי לתקן, רק להיות.״
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online