קרן קופל
קצת אוכל, קצת העצמה נשית, קצת סיפורים אישיים והמון אודם ושמחת חיים.
שווארמה ואודם
054-4293305 ? רוצים שקרן תבוא לאכול אצלכם ותספר לכולם איך היה
כמה פשוט, ככה מושלם!
בעולם! ולא היתה חסרה שם טחינה או פיתה. ככה - פשוט אבל מושלם. זה מסוג האוכל הזה שמי שלא גדל עליו לא בטוח שיבין אותו. לא מזמן לקחתי לשם את מיכאל והוא אמר טעים אבל חסרה לו קצת טחינה.. לכי תסבירי לו שטחינה רק תקלקל את המנה הזו. שנה לפחות (לדעתי יותר) 30 כבר שהקיוסק הזה עומד שם בכניסה לבית הספר. הוא לא פתוח בערב ולכן אם תרצו לטעום תצטרכו להגיע לפני ארבע ולהיפרד מעשרים ושניים שק־ לים. מרי נפטרה, בעלה יצא לפנסיה... משפחה קרובה ממשיכה את המסורת ואת הפלאפל שבשבילי הוא הכי טעים בעולם. הם יקבלו אתכם תמיד בחיוך גדול ויפנקו אתכם במנה עמוסה ומרגשת. וגם היום תמצאו שם רק את הפלאפל הפשוט, פשוט הזה. (את השלוקים הגדולים הפסיקו כבר לייצר, אז אין וחבל..) כבר מהכביש אני מריחה את הקציצות המיטגנות שם ואין סיכוי שהמנה מגיעה בשלמותה הביתה. אני קודם לוקחת ביס, מתענגת על הטעם וזיכרון הילדות הזה ואז ממשיכה לבית לאכול בנחת. אין כתובת מדוייקת - ליד תיכון אורט בבית שאן, סמוך למרכז הטניס. אם אתם באים, תתקשרו אליי. אבוא לאכול איתכם מנה (וחצי). ואם הגעתם - קחו לקינוח סוכריית תרנגול אדומה ודביקה, לא צריך יותר... בתאבון!
יום עבודה ארוך שבסופו מסיבת חנוכה מרגשת בגן. חזרתי עייפה ורעבה ולמרות שבמסיבה היו אינספור סופגניות אני אוכלת סו־ פגניה רק אם היא כרגע יצאה מהשמן - רותחת ועם מלא ריבת תות חמה שנו־ זלת על הידיים ומלכלכת את הפנים. זה חוסך לי המון קלוריות מכיוון שרוב הסופגניות לא מגיעות כך אלא קרות ועייפות ולכן אני מוותרת וחוסכת לע־ צמי שומן מיותר. רגע לפני שהגעתי הביתה עצרתי את האוטו בכניסה לאחת הפלאפליות פה בעיר... בימי שני אני בדרך כלל אוכלת בחוץ (וגם בשישי שבת בדרך כלל אבל אל תיתפסו לקטנות). אני אוכלת בחוץ בימי שני כדי לכתוב את הטור.. ומכיוון שכבר טעמתי שווארמה וטע־ מתי על האש, ואפילו פיצה והמבורגר, בחרתי הפעם לעשות מקום של כבוד למאכל הכי ישראלי שיש - הפלאפל. מה גם שאכלתי כל השבוע בשר והייתי חייבת לאזן קצת עם מנה צמחונית. רגע לפני שירדתי מהאוטו חשבתי לע־ צמי שלפני שאכתוב על פלאפל אחר, אני רוצה קודם לספר לכם על הפלאפל הכי מיתולוגי בעיר - פלאפל וואקי. זה הטור הראשון שכתבתי על פלאפל פה בעיר. הטור נכתב בפייסבוק ולכן מי שלא קורא אותי בפייסבוק, פספס אותו... והמקום? ראוי לטור של כבוד. אני מביאה אותו כאן גם לפניכם למ־ קרה שפיספסתם. פלאפל וואקי. כשעליתי לתיכון פעם בכמה ימים אמא שלי הייתה מוותרת על הסנדוויץ׳
המסורתי ואבא שלי היה מצייד אותי בעשרה שקלים. מחוץ לכותלי בית הספר (אז עוד היה מותר לצאת בהפסקות בלי שהשומר ישאל לאן ויבקש אישור מאמא או מה־ מורה) עמד קיוסק. לא היו בו יותר מדי דברים בקיוסק הזה. שוקולד פרה, שלו־ קים ענקיים, פלאפל, סוכריית תרנגול אדומה ושוברת שיניים ואישה אחת, יפה יפה בשם מרי, שהיתה דואגת לכל לקוח כאילו והוא הילד הפרטי שלה. זה לא היה פלאפל רגיל... הוא היה (ועודנו) מוגש בלחמניה, בלי טחינה, בלי יותר מדי סלטים, בלי צ'יפס.. כרוב, עגבניה, מלפפון חמוץ וחריף. וזהו. והפלאפל הזה, כמה שהוא היה פשוט, ככה הוא היה טעים. כזה שמרוב שהוא טעים לפעמים לא מספיקה לך מנה ואת לוקחת עוד חצי רק בשביל להשתיק את החשק... והחריף הזה ששורף לך את הפה יחד עם הקציצות הרותחות היה הכי טעים
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online