יש פה ניצוץ
לשמוע את בקשת הנשמה על חיפוש משמעות, שיעמום ותרבות הפנאי
1
רגע לפני…..
מה שאתם הולכים לעשות עכשיו זה להילחם בהסחות הדעת של העולם. העולם סוחר בקשב שלכם – הוא רוצה אתכם
מגיבים, גוללים, צורכים. אנחנו מציעים את ההפך:
להיכנס לרגע של שקט ונשימה, שבו משהו בפנים מתחיל לזוז. ההמלצה שלנו: דקות. הכינו כוס של משהו 10 פנו לעצמכם שאתם אוהבים, שבו במקום נעים. קחו נשימה עמוקה. פתחו את הקובץ (אידיאלי להדפיס). אם אתם בנייד – קראו לרוחב. עברו איתנו ממצב של תגובה למצב של התבוננות – ממוח שמופעל מבחוץ, למקום שמקשיב פנימה. מה אתם צריכים כדי לעשות את הסוויץ'? אתם יודעים הכי טוב. תקשיבו לכם. תנו לזה לקרות. ובואו נצלול
2
החיים מול המסך יצרו פרדוקס שלא הכרנו: מצד אחד, העולם פרוס לפנינו – הכל נגיש, זמין, במרחק נגיעה, כלומר טאץ'. ובאותו זמן, משהו בנו הולך ומתרחק – הלב, הריכוז, תחושת המשמעות. מחוברים אונליין כל הזמן, אבל לא באמת נוכחים. מעגל סגור של ריקנות שמבקש להתמלא בעוד ריגוש, עוד דופמין, עוד התראה, עוד הסחה. אפשר להעביר חיים שלמים ככה – אבל מי שכֵֵן עם עצמו יודע בפנים: זה לא הדבר האמיתי. המאמר הזה מבקש להציע מבט אחר על הרעש, ולמצוא בתוכו ניצוץ של חיבור ומשמעות. קריאה קצרה, שמבקשת להחזיר אותנו אל עצמנו.
3
להיכנס לויכוח, לא לבלוט, לא להגיד את המילה האחרונה, לא לנסות כל הזמן להוכיח, להרשים, לנצח. ערך עצמי ומשמעות כל אדם מחפש תחושת ערך עצמי, הוא מבקש לחוש שיש משמעות לחייו, שהוא איננו מיותר, שהוא לא נברא סתם ללא ייעוד ותכלית. בסתר הלב כל אחד מרגיש שיש לו ערך וחשיבות, שיש בו 'גודל' ייחודי. זהו לא דמיון אקראי, זו התחושה הכי עמוקה ויסודית של האדם. כל אדם יודע מתוכו שהוא נברא עם אישיות מיוחדת, שיש בו אור ייחודי, שאותו הוא מאיר לעולם והוא משתוקק למצוא את אותה משמעות נסתרת, את אותו ייעוד אישי, לגלות את האור שרק הוא יכול להאיר לעולם. המקור של התשוקה הזו לחוש את ערכנו ולמצוא את המשמעות של חיינו הוא בנשמה, שהיא הגרעין העמוק ביותר של האדם. כל חשקה ורצונה של הנשמה הוא הגשמת הייעוד והשליחות לשמם באה לעולם. זוהי הסיבה לכך שהאדם מחפש משמעות, ובהעדר משמעות לחיים, הוא מאבד את שמחתו ואושרו, גם אם יש לו כסף ונכסים, מאכלים ותענוגים. שום תחליף חיצוני לא יוכל למלא את השיממון הזה. התכונה הזו, של חיפוש המשמעות, היא סגולה המיוחדת לאדם ובמידה רבה היא זו המאפיינת אותו לעומת כל בעלי החיים בעולם. שאר היצורים, ברגע שצרכיהם מסופקים, יש להם טריטוריה ומזון והם מוגנים ונמצאים בסביבתם הטבעית – הם שלווים ורגועים. חמוֹר, די לו שהוא רואה לפניו מים ומזון, והוא רגוע. הוא לא יהיה אף פעם בדיכאון, אין לו צורך בפסיכולוג ולא משעמם לו בחיים. רק האדם סובל משעמום. הפרה עושה כל יום אותו דבר, יוצאת למרעה, אוכלת עשב, שבה אל הרפת בערב, וחוזר חלילה. כך גם הדג, ששט במים הלוך וחזור, בלי שום חידוש ותוספת תוכן לחייו. ובכל זאת, אין בהם תסכול ושעמום. אדם שמתבונן בבעלי חיים זמן ממושך, עשוי לשאול את עצמו: כיצד הם לא משתגעים? איך אפשר להיות כל הזמן במקום אחד ולא לעשות דבר? אך לבעלי החיים עצמם זה לא מפריע. אני לא שלם הסיבה לכך שבעלי חיים אינם משתעממים מחייהם הקבועים והמעגליים נובעת מהעובדה שבעלי החיים הם שלמים במצבם. כבר מתחילת בריאתם הם מוגמרים, אין בהם קומות-עומק נוספות שצריכות להופיע לאור עולם. לכן, אין בהם תסיסה ודחיקה פנימית להתקדם, להוסיף תוכן לחייהם, לצמוח ולגדול. הם עומדים במצב של שלמות, ולכן טוב להם כפי שהם, בלי דחיפה להתקדם. זו גם הסיבה לכך שאין בהם בהם שיעמום וכאב של בטלה, שכן תחושת הצער על הבטלה היא תוצר נלווה לצורך העמוק להתקדם. האדם נועד להתקדם ולהוליד עוד אור ותוכן בחייו, לכן, כשהוא עומד במקום, הוא מתוסכל ומיוסר, וממילא הוא מחפש עניין חדש בחייו, ומרגיש צורך למלא את חייו בתוכן. נקודה זו עולה מדברי המהר"ל, שבדבריו עומד על הבדל עמוק זה בין האדם ובין הבהמה (תפארת ישראל ג):
1
כי יש לו "האדם עם מעלת נפשו הא־לוהית.. אל יקבל אונאה בעצמו, לומר ויחשוב בנפשו: 'שלום יהיה לי אף אם אני יושב מעלתו האחרונה בפועל, בטל מבלי עמל כלל'.. ואין צריך לקנות לו שום מעלה.. , כי אין מעלת נפשו האחרונה בפועל, טעות בנפשו ולא יחשוב כך כי הוא והוא מיוחד מבין כל הנמצאים עליונים ותחתונים שאין מעלתו האחרונה נאה לו והוא נאה 'אדם' על שם 'אדמה' בפועל... לפיכך שמו שנקרא בשם רצה לומר כי שלמות שם 'בה מה', על ה בהמ לשמו, והבהמה נקראת בשם דבר שנברא עליו נמצא בה. אף על גב שאינו שלמות גמור, מכל מקום דבר זה נמצא עמה". המהר"ל מבאר שהשם 'אדם' הוא מלשון אדמה, והאדם נקרא כך כי הוא צריך להוציא את כוחותיו אל הפועל, ממש כמו שאדמה דורשת עבודה ופיתוח ואי אפשר לקוות שהיא תצמיח משהו מבלי שתהיה תקופה ארוכה של חרישה, זריעה וכדומה. באותה מידה, אל לו לאדם לחשוב שהגיע אל שלמותו ואין לו לאן להתקדם, שה'אדמיות' שלו כבר לא צריכה עיבוד והשקייה. לעומתו, הבהמה כבר נמצאת בשלמותה, ואין לה לאן לשאוף. היא כבר עשויה. לבהמה אין דחיפה פנימית לגדול ולצמוח, לחפש ולהשתנות. טוב לה כמו שהיא. מסיבה זו הבהמה אינה משועממת, שכן אין לה שום דחף מבפנים להתקדם לשלב הבא בחיים. רק האדם חש צורך פנימי לצמוח. דומה הוא לגרעין שנטמן באדמה, ומכאן ואילך תפקידו לגדול ולהוציא פירות. לכן אם הצמיחה שלו נעצרת משום מה, נולד בקרבו כאב גדול מאוד. כאב זה מתבטא בתחושות התסכול, השעמום וחוסר הטעם בחיים. תופעת השעמום דומה לצינור מלא מים, שסותמים אותו חזק, והתוצאה היא לחץ גדול. גם כשהאדם מרגיש 'סתימה' ודריכה במקום, נוצרות אצלו תחושות של כאב ודכדוך. מקור תחושות אלו הוא בפנימיות העצמית של האדם, שרוצה לגדול ולצמוח. כשהאדם חסום ואינו מוצא את הדרך להתפתח, נשמתו מתחילה לזעוק. הכאב והתסכול, הם זעקה פנימית, שתפקידה הוא להניע את האדם אל אפיקי בנייה ויצירה חדשים ולכן הם חשובים מאוד. השיעמום ביסודו הוא תופעה חיובית, כאבים המאותתים על מחסום בהתקדמות ובצמיחה, שתפקידם לזרז את האדם לפתור את הבעיה ולשוב לתנועת ההתקדמות וההתעלות. ממש כמו שכאבי הגוף נועדו לאותת על מחלה, ולזרז את האדם לרפא את עצמו.
נקודה למחשבה – נסו להיזכר ברגעי שיעמום שהיו לכם לאחרונה, איך הרגשתם? אלו מחשבות התרוצצו בראש? איך הגבתם לשיעמום – באלו פעולות?
2
אויב ושמו שיעמום אולם בדור שלנו ההתייחסות אל השיעמום היא הפוכה – השיעמום הוא אויב סתמי שמעיק על נפש האדם וצריך 'לאלחש' אותו. האנושות ייצרה 'תרופה' נגד תחושת השעמום. כמו שישנם תרופות שמאלחשות את הכאב, וגורמות לאדם לא לחוש את הכאבים הפיזיים, כך גם ברבדי הנפש, האנושות פיתחה תעשייה שלמה, שמשתיקה את כאבי השעמום והריקנות. זהו המרכז של 'תרבות הפנאי' - מנגנון שמנטרל את תחושת השעמום. מנגנון שמאפשר הרפיה לזמן קצר מהכאבים של הריקנות והסתמיות, על ידי סיפוק תכנים מבחוץ. אם אדם חש ריקני וחסר ערך - הוא יכול מיד לצרוך תוכן ב'מדיה'. הוא לא צריך להתאמץ או ליצור משהו מתוכו, הוא אינו נדרש לעשייה או התבוננות על חייו מתוך הריקנות. הוא יכול לשכוח את עצמו, ולתת לרשמים לבוא אליו מבחוץ. וכך הוא עובר מעניין לעניין, מערוץ לערוץ, מסרטון לסרטון, בעוד שבאמת הוא אינו עושה דבר. כך המערכת הנפשית הבריאה, שבה השיעמום מוליד יצירה והתפתחות ומחזיר את האדם לשאלת המשמעות - משתבשת. האדם מרגיל את עצמו "לפתור" את השעמום שבחייו על ידי צריכה מתמדת של תרבות הפנאי וכך הוא עוצר במו ידיו את הזרז המרכזי שלו ליצירה והתקדמות. התרבות מתדלקת את האדם בריגושים וחוויות מבחוץ, ובכך מותירה אותו פאסיבי, בלי שיווצר תהליך אקטיבי של התפתחות עצמית. במקום שהאדם יהיה 'על המגרש', וייצור את התכנים העצמיים של חייו, הוא יושב 'על היציע', וצופה ביצירות של אחרים. רגשות אמיתיים וריגושים דמיוניים התעשייה של תרבות הפנאי בעצם יצרה 'מסלול עוקף חיים'. במקום שהרגשות והחוויות והדמיונות יופיעו מתוך החיים העצמיים של האדם, מתוך עשייה והגשמת רצון, הם מיובאים ישירות מבחוץ, מתעוררים בקלות ובמהירות, בלי שהאדם יצטרך לעשות כלום, בלי יצירה אמיתית, בלי אמת של חיים. ריגושים ודמיונות חזקים בלי שיש מאחוריהם משהו אמיתי מחיי האדם. אם יבוא האדם וישאל – ומה בכך, סוף סוף האדם רעב לריגושים, והתעשייה הזו מעניקה אותם בקלות ובמהירות. התשובה היא, שהרעב האמיתי של האדם אינו לריגושים, אלא לחיים אמיתיים, למשמעות ויצירה, לביטוי ומימוש עצמי. הרגשות האמיתיים הם ביטוי למצב הטוב הזה, כמו שתחושת השובע באה לאחר אכילה מזינה. אך אם מבודדים את ההתרגשות לבדה, בלי שהיתה עשייה אמיתית מצד האדם, הרי שהיא רק דמיון, שלא יספק
3
וימלא את הצורך האמיתי של האדם. לכן האדם חש ריקנות מיד לאחר שסיים את הצריכה של התכנים הללו, ומיד מבקש לעצמו תוכן חדש למלא את הריקנות שבו. אם זה היה מילוי אמיתי, האדם היה חש שמחה ואושר למשך זמן ממושך, ממש כמו שאכילה מעניקה שובע למשך כמה שעות. הרי כל אחד יכול להכיר מתוך חייו, שמפגשים אמיתיים עם חברים, עשייה אמיתית ומשמעותית, ממלאים את האדם בחיות ועניין, שנותנים לו כוח ומלאות הנשארים עימו במשך זמן ממושך לאחר העשייה. ככל שהעשייה עמוקה ומשמעותית יותר, כך הרושם שלה נמשך זמן ארוך יותר. לעומת זאת, הצרכנות הזולה של ריגושים הבאים מבחוץ, אינה מספקת שום כוח לאדם, והוא נותר ריקני מיד בסיום החוויה. אם נרחיב מעט את ההשוואה למזון החומרי הדברים יתבהרו - הרעב נועד לגרום לאדם לאכול, כי הוא זקוק למזון בשביל בריאותו ובניין גופו. אילו היה אפשר לפתח 'קפסולה' שתעניק לאדם תחושת שובע כאילו אכל ארוחה דשנה, אבל בלי שאכל מאומה, הרי שהדבר יזיק מאוד, כי תחושת השובע תייצר 'איתות-שווא' בעוד שהגוף עדיין נותר זקוק למזון. הקפסולה הזו 'תרדים' את האדם, שלא יצטרך לנוע לחפש מזון, ולהתאמץ בשביל להשיגו, ואם התחושה הדמיונית הזאת תתמיד האדם עלול למות מרעב. כך האדם שנעשה משועבד לתעשיית המדיה והבידור, והוא צורך אותה בלא הפסקה, כדי למלא את הריקנות והחלל הגדול שנמצא בפנים, מייצר ריגוש-שווא שלא ממלא את הנפש, בגלל שהתנועה הנפשית והמזון הפנימי עדיין אינם מסופקים. לא להרדים את כאב הריקנות הצעד הראשון ביציאה לחירות הוא לאפשר לעצמנו לכאוב את כאב השעמום, להפסיק להרדים אותו על ידי היסח הדעת וצריכת תכנים חיצוניים שיאלחשו את תחושת התסכול והכאב מהשעמום והריקנות. זה השלב הראשון, שמתבטא במרד בשעבוד לכל הגורמים הממכרים הללו. לא לפחד מהכאב, לא להזדרז להרדימו, מפני שהמרירות שקיימת בפנים, היא השלב הראשון בהתעוררות לצאת לחירות. זהו המקום הפנימי שזועק בתוכנו – אני רוצה לגדול, אני רוצה לעשות משהו עם עצמי, יש בי אור גדול שצריך להיוולד ולהופיע. אל לנו להשתיק את הזעקה הזאת כי הכאב הזה הוא איתות מהנשמה. היא קוראת לאדם שייתן לה להופיע, שימצא עבורה את הדרך לצאת אל הפועל. היא רוצה לפרוץ. אם לא יברח מכאב השעמום, הוא ישמע את הקול של נשמתו. בתחילה הזעקה מופיעה בלי מילים, רק בכאב. רק בתסכול ומרירות על הריקנות והסתמיות, מבלי להבין את טיב הזעקה ואת הבקשה האמיתית
4
שהיא מבקשת. אולם כפי שראינו הכאב הזה נובע מהנשמה, שיודעת את ערכה האמיתי ולכן היא כואבת מאוד על מחסומי החיים שאינם מאפשרים לה לגלות את אורה. ככל שהאדם יתחבר לנקודת הכאב, כן ירצה באמת להסירו ולהעבירו מהעולם והכאב יהיה הגורם למלא את ה'סוללה' של מנוע הצמיחה. צריך לאגור את המכאוב, ולנתב את האנרגיה שלו לכיוון של בנייה אמיתית. צעדים אל חיי תיקון והתעלות רוחניתיש כאן נקודת הפנאי שנוצר בדורנו – עומק שראוי להתעכב עליה – בניגוד לדורות הקודמים שלא היה לאדם כמעט זמן פנוי, בדורנו עמל העבודה הולך ומצטמצם, והזמנים הפנויים הולכים וגדלים. כך גם תנאי החיים משתפרים, והאדם יכול בקלות לסדר לעצמו את מרחב החיים החומרי. כך לדוגמה, פעם האדם היה צריך לעמול רבות עד שיחמם את ביתו – לחטוב עצים, לבקעם לחתיכות קטנות, ולהסיק את ביתו. כל פעולות החיים הבסיסיות – בישול, כיבוס, חימום, נסיעה ממקום למקום, דרשו מאמץ רב והשקעה מרובה. לכן, לאדם כמעט ולא נותר זמן פנוי. בדורנו תנאי החיים השתבחו בצורה מופלאה והעניקו לאדם זמן רב פנוי. דבר זה מכוון בהשגחה אלוקית שקשורה למצב העולם ומצב האדם. נראה שהכוונה התכליתית בכך שהאדם פנוי ממלאכתו החומרית קשורה לסוד תיקון הקללה הקדמונית. בימי בראשית האדם נפל וגורש מגן העדן - אל האדמה אשר קיללה ה', שיש בה קוץ ודרדר, ובזיעת אפיו יאכל לחם. לאחר תהליך ארוך של אלפי שנות תיקון, הקללה הולכת ונחלשת, וממילא עמל החיים הולך ונעשה קל יותר. האדם משתחרר מן העבודה הקשה והולך וחוזר ברוחו אל גן העדן, שהיה בו עונג ונחת, שלווה ומנוחה. אולם, האנושות עדיין לא מכירה את החיים של גן העדן - מה האדם אמור לעשות בזמנו הפנוי. לכן היא מציעה חלופות זולות, שאינן טובות ונכונות לאדם. האמת היא, שלאדם היתה פעילות מבורכת ועשירה בהיותו בגן העדן. זה לא היה עמל של מלאכה ומעמסה של חיי החומר, אלא תנועה והתפתחות של חיים 'עליונים' יותר, חיי רגש ומחשבה, חיי רצון ואמונה. שכן האדם אינו רק גוף חומרי, ויש בקרבו אוצרות עצומים, היכלות של אור, חיי נפש ורוח, מרחבי נשמה ואורות של 'חיה' ו'יחידה'. ככל שהאדם יתוודע אל הרבדים העמוקים הללו, כך הזמן הפנוי יתמלא ביצירות רוחניות מלאות באהבה ונתינה, עיון והתבוננות, העמקה וקרבת אלוקים, והתכונות העדינות שלו ילכו ויתפתחו ויצאו לאור. אהוב את המלאכה גם אם האדם לא יתרומם מיד ליצירה רוחנית ולנתינה עדיין ישנם
5
מרחבי יצירה שלמים וטובים שהוא יכול לפעול בהם גם כיום. כתב על כך הרב קוק: אין ספק שתקון עולם מלא והתרחבות אור הקדש נמצא באמת שליטת כל תנועה שמצלת איזה חלק מן ההויה מן בכל מלאכה: דבר גדול וכללי יש כאן. התוהו, הכשרת החיים הפנימיים אמנם הנעלה מכל היא ההצלה הכללית של שלמים כלים של המציאות, להוציאם מידי גלמותם ולתקנם בתור העושים את תפקידם יפה. בפסקה זו מגדיר הרב קוק את מעלתה של המלאכה - המלאכה הופכת תוהו לתיקון. היא לוקחת חומר גולמי ומכשירה אותו לשימוש האדם. היא הופכת בד לבגד, עור לנעל, ובזה היא מקדמת את העולם. כל מלאכה נוטלת כוחות חיים שהיו בוסריים וחסרי כיוון ומעניקה להם צורה. את זה כל אדם מסוגל לעשות גם כיום – להיות מתקן עולם. ליצור שינוי מציאותי שהופך מצב של בוסר לפרי בשל. המלאכה הכי נעלה היא תיקון של הרבדים העמוקים בפנימיות המציאות - אלו הן המלאכות המכוונות לקדם את בני האדם עצמם, להעלות ולפתח את הנפשות. כך היא מלאכת החינוך, של מורים ומלמדים, ואנשי טיפול ורוח המסייעים לבני האדם באתגרי החיים ומובילים את העולם להתקדמות ערכית ומוסרית. כל בעלי המלאכה, העוסקים בישובו של עולם, מוציאים אל הפועל את הכוחות שחבויים בקרבם, ומפתחים ומקדמים בכך את העולם. ממילא הם גם אינם חשים שעמום, ואין להם צורך בתרבות שתפיג אותו, כי הם מלאים בחדוות עשייה. ואם מגעים רגעי שיעמום הרי הם הופכים להיות הכלי דרכו הם נזכרים בשליחותם וייעודם. קללת החטא הקדמוני המתפוגגת, הבאה לידי ביטוי בהטבת החיים, מבשרת לנו שהקומות העמוקות של רוח האדם הולכות ומבקשות להיוולד. אסור לנו לחסום אותן. המחירים לכך עלולים להיות כבדים וכואבים. כי אי אפשר לעצור את הצמיחה ואי אפשר להשתיק את קולה של הנשמה. נקודה לעשייה – רשמו לעצמכם 'רשימה' - איזה דברים אתה יודע לתקן • בעולם? לאחר שרשמתם חשבו כיצד להכניס פעולות של יצירה ותיקון, שימלאו את • רגעי הריקנות והשעמום שלכם.
6
יש בתוכנו געגוע לחיים שיש בהם עומק, כנות ונשמה. נולד מתוך הגעגוע הזה: מיזם תוכן יהודי ניצוץ שמחזיר לשיח את השאלות שבאמת משנות, ומציע להן קול צלול, פשוט ונוגע. הוא פונה אל הלב של הדור המחפש, הצמא, זה שיודע שיש עוד רובד לחיים ולא מוכן לקבל שטחיות כברירת מחדל.
כתבי הרב ראובן ששון, מקבלים תרגום חי ורלוונטי לחיים כאן ועכשיו.
דרך שיעורים כתובים קצרים, שפה בהירה ורעיונות שנוגעים בנפש, 'ניצוץ' מבקש להצית בתוכנו את האומץ לחיות אחרת — עמוק יותר, קרוב יותר, נאמן יותר לעצמנו.
נגע בכם? העבירו עכשיו את הניצוץ למישהו שיכול להפיק ממנו ערך
להצטרפות לניצוץ השבועי nitzots.co.il
7
Page 1 Page 2 Page 3 Page 4 Page 5 Page 6 Page 7 Page 8 Page 9 Page 10Made with FlippingBook. PDF to flipbook with ease