כי יש לו "האדם עם מעלת נפשו הא־לוהית.. אל יקבל אונאה בעצמו, לומר ויחשוב בנפשו: 'שלום יהיה לי אף אם אני יושב מעלתו האחרונה בפועל, בטל מבלי עמל כלל'.. ואין צריך לקנות לו שום מעלה.. , כי אין מעלת נפשו האחרונה בפועל, טעות בנפשו ולא יחשוב כך כי הוא והוא מיוחד מבין כל הנמצאים עליונים ותחתונים שאין מעלתו האחרונה נאה לו והוא נאה 'אדם' על שם 'אדמה' בפועל... לפיכך שמו שנקרא בשם רצה לומר כי שלמות שם 'בה מה', על ה בהמ לשמו, והבהמה נקראת בשם דבר שנברא עליו נמצא בה. אף על גב שאינו שלמות גמור, מכל מקום דבר זה נמצא עמה". המהר"ל מבאר שהשם 'אדם' הוא מלשון אדמה, והאדם נקרא כך כי הוא צריך להוציא את כוחותיו אל הפועל, ממש כמו שאדמה דורשת עבודה ופיתוח ואי אפשר לקוות שהיא תצמיח משהו מבלי שתהיה תקופה ארוכה של חרישה, זריעה וכדומה. באותה מידה, אל לו לאדם לחשוב שהגיע אל שלמותו ואין לו לאן להתקדם, שה'אדמיות' שלו כבר לא צריכה עיבוד והשקייה. לעומתו, הבהמה כבר נמצאת בשלמותה, ואין לה לאן לשאוף. היא כבר עשויה. לבהמה אין דחיפה פנימית לגדול ולצמוח, לחפש ולהשתנות. טוב לה כמו שהיא. מסיבה זו הבהמה אינה משועממת, שכן אין לה שום דחף מבפנים להתקדם לשלב הבא בחיים. רק האדם חש צורך פנימי לצמוח. דומה הוא לגרעין שנטמן באדמה, ומכאן ואילך תפקידו לגדול ולהוציא פירות. לכן אם הצמיחה שלו נעצרת משום מה, נולד בקרבו כאב גדול מאוד. כאב זה מתבטא בתחושות התסכול, השעמום וחוסר הטעם בחיים. תופעת השעמום דומה לצינור מלא מים, שסותמים אותו חזק, והתוצאה היא לחץ גדול. גם כשהאדם מרגיש 'סתימה' ודריכה במקום, נוצרות אצלו תחושות של כאב ודכדוך. מקור תחושות אלו הוא בפנימיות העצמית של האדם, שרוצה לגדול ולצמוח. כשהאדם חסום ואינו מוצא את הדרך להתפתח, נשמתו מתחילה לזעוק. הכאב והתסכול, הם זעקה פנימית, שתפקידה הוא להניע את האדם אל אפיקי בנייה ויצירה חדשים ולכן הם חשובים מאוד. השיעמום ביסודו הוא תופעה חיובית, כאבים המאותתים על מחסום בהתקדמות ובצמיחה, שתפקידם לזרז את האדם לפתור את הבעיה ולשוב לתנועת ההתקדמות וההתעלות. ממש כמו שכאבי הגוף נועדו לאותת על מחלה, ולזרז את האדם לרפא את עצמו.
נקודה למחשבה – נסו להיזכר ברגעי שיעמום שהיו לכם לאחרונה, איך הרגשתם? אלו מחשבות התרוצצו בראש? איך הגבתם לשיעמום – באלו פעולות?
2
Made with FlippingBook. PDF to flipbook with ease