אויב ושמו שיעמום אולם בדור שלנו ההתייחסות אל השיעמום היא הפוכה – השיעמום הוא אויב סתמי שמעיק על נפש האדם וצריך 'לאלחש' אותו. האנושות ייצרה 'תרופה' נגד תחושת השעמום. כמו שישנם תרופות שמאלחשות את הכאב, וגורמות לאדם לא לחוש את הכאבים הפיזיים, כך גם ברבדי הנפש, האנושות פיתחה תעשייה שלמה, שמשתיקה את כאבי השעמום והריקנות. זהו המרכז של 'תרבות הפנאי' - מנגנון שמנטרל את תחושת השעמום. מנגנון שמאפשר הרפיה לזמן קצר מהכאבים של הריקנות והסתמיות, על ידי סיפוק תכנים מבחוץ. אם אדם חש ריקני וחסר ערך - הוא יכול מיד לצרוך תוכן ב'מדיה'. הוא לא צריך להתאמץ או ליצור משהו מתוכו, הוא אינו נדרש לעשייה או התבוננות על חייו מתוך הריקנות. הוא יכול לשכוח את עצמו, ולתת לרשמים לבוא אליו מבחוץ. וכך הוא עובר מעניין לעניין, מערוץ לערוץ, מסרטון לסרטון, בעוד שבאמת הוא אינו עושה דבר. כך המערכת הנפשית הבריאה, שבה השיעמום מוליד יצירה והתפתחות ומחזיר את האדם לשאלת המשמעות - משתבשת. האדם מרגיל את עצמו "לפתור" את השעמום שבחייו על ידי צריכה מתמדת של תרבות הפנאי וכך הוא עוצר במו ידיו את הזרז המרכזי שלו ליצירה והתקדמות. התרבות מתדלקת את האדם בריגושים וחוויות מבחוץ, ובכך מותירה אותו פאסיבי, בלי שיווצר תהליך אקטיבי של התפתחות עצמית. במקום שהאדם יהיה 'על המגרש', וייצור את התכנים העצמיים של חייו, הוא יושב 'על היציע', וצופה ביצירות של אחרים. רגשות אמיתיים וריגושים דמיוניים התעשייה של תרבות הפנאי בעצם יצרה 'מסלול עוקף חיים'. במקום שהרגשות והחוויות והדמיונות יופיעו מתוך החיים העצמיים של האדם, מתוך עשייה והגשמת רצון, הם מיובאים ישירות מבחוץ, מתעוררים בקלות ובמהירות, בלי שהאדם יצטרך לעשות כלום, בלי יצירה אמיתית, בלי אמת של חיים. ריגושים ודמיונות חזקים בלי שיש מאחוריהם משהו אמיתי מחיי האדם. אם יבוא האדם וישאל – ומה בכך, סוף סוף האדם רעב לריגושים, והתעשייה הזו מעניקה אותם בקלות ובמהירות. התשובה היא, שהרעב האמיתי של האדם אינו לריגושים, אלא לחיים אמיתיים, למשמעות ויצירה, לביטוי ומימוש עצמי. הרגשות האמיתיים הם ביטוי למצב הטוב הזה, כמו שתחושת השובע באה לאחר אכילה מזינה. אך אם מבודדים את ההתרגשות לבדה, בלי שהיתה עשייה אמיתית מצד האדם, הרי שהיא רק דמיון, שלא יספק
3
Made with FlippingBook. PDF to flipbook with ease