בטוח, כי יש לך את הפינה שלך ואתה לא נפגע - ואמא רחל הלכה עם זה. את הצמ"פ סיים שבוע לפני השבעה באוקטובר. ביום שמחת תורה, בבוקר השבעה באוקטובר, היה שהם בבית הכנסת בירדנה כשקיבל קריאה לחזור מייד לבסיס ומאותו הרגע, אמא מיטצ' לא ישנה בשקט. מיטצ' נזכרת ברגע שהוקפץ: "הוא אמר לי, ׳אנחנו מתכוננים להיכנס׳. ׳אוקיי׳ עניתי. ׳אבל אני שואלת מתי, מתי, תגיד לי מתי.׳ ואז הגיע הרגע בו שהם נכנס לראשונה לעזה. יוצא ונכנס. היתה תקופה שיותר מחודשיים הוא היה בעזה ומיטצ' לא ידעה את נפשה מדאגה. "היתה זו תקופה ארוכה. שלושה חוד־ שים בתחילת המלחמה. ולאחר מכן יצא כל חודש וקצת. חודש בערך בעזה, ואז חופשה קצרה. על מה שקורה בעזה - הוא לא סיפר לנו בכלל. בערב שבת, בארוחה - שאלתי אותו. הפצרתי בו לספר. ׳אה, כלום אימא.׳ אני הבנתי מה קורה שם, אבל הוא לא רוצה לספר כי הוא לא רצה להדאיג אותי." שנה ושלושה חודשים היה שהם בעזה עד שנהרג, מספר חודשים לפני השחרור שלו. כחודש לפני שנהרג, בעת שהיה בעזה, התפתח לשהם זיהום בפנים, הוא יצא מעזה לטיפול. היה כשבועיים בבית ואז יצא לשבוע נוסף לפני שחזר לעזה בפעם האחרונה. "ביקשתי שיוציא גימלים בגלל הזיהום בפנים, הוא היה צריך ניתוח. והוא אמר: ׳לא, אמא, אני בסדר, אני חוזר׳. תמיד הוא אמר, ׳אם אני לא אלך, מישהו אחר יצטרך להיכנס לטנק. זה צוות שלם שמו־ שבת׳. אז תמיד הוא ככה, הוא רוצה לח־ זור. והוא היה מבסוט." את היום ההוא בו מסרו לה את בשורת איוב, מיטצ' לא תשכח לעולם: "בבוקר הייתי בעבודה, ואני כבר לא יודעת מה לעשות מרוב דאגה. כל כמה דקות אני בודקת את הטלפון שלי, כי מיום שבת האחרון כשקיבלתי הודעה, שהם לא יצר קשר. ביום ראשון שלחתי הודעה. ראיתי שהוא לא פתח אותה. אמרתי לעצמי - ׳בסדר, אולי אין להם קליטה, אולי הוא עסוק׳, משהו כזה. הגיע יום שני, שלחתי עוד הודעה בבוקר, ושוב לא עונה. ׳טוב, אמ־ רתי, אולי בערב׳. בבוקר בעבודה אני עסוקה, אבל הרגש־ תי קצת חלשה, והייתה לי תחושה מוזרה. הסתובבתי בחדר, בודקת את הטלפון - אין הודעות משהם. התיישבתי על כיסא ולא עשיתי כלום.
גיבור של אמא ממושב ירדנה, נפל בקרב ברצועת עזה. בן בכור להוריו הי״ד שהם מנחם לפני כחודשיים וחצי, לוחם השריון שמוליק ורחל, אח גדול לספיר אחותו. שהם התגייס לשריון בעקבות אביו, שבמלחמת יום הכיפורים נלקח מהטנק נולדה וגדלה בפיליפינים. לישראל הגיעה לאחר שהכירה את אימו של שהם, רחל (מיטצ') מנחם לשבי המצרי. שמוליק ויחד החליטו לבנות בית יהודי בישראל. רגע לפני השנה החדשה כשיום הדין מתקרב, , בת דודתו של שהם ז״ל, עם מיטצ' לשיחה מלב אל לב. גלית מנחם-ויצמן ישבה
שמואל, רחל-מיטצ׳ וספיר בטקס הלוויה אני עכשיו למעלה, מסתכל עליכם בשלווה
אבל זהו, הם נהרגו בטנק.׳ זה היה היום הקשה בחיי. הרגשתי שזה לא אמיתי. זה לא, זה לא פייר." מיטצ' בוכה ואני איתה - זה לא פייר! אני מסכימה איתה. מה נותן לך כוח להמשיך? ״שהם. הוא ביקש שלא נהיה בדיכאון. הוא ביקש שנדאג לספיר. הוא השאיר מכתב. ואנחנו קוראות יחד את המכתב: אם אתם קוראים את זה, כנראה שאני לא פה איתכם יותר. תשתדלו להיות חזקים ולא לשקוע בדיכאון. תעשו את זה בשבילי, אני עכשיו למעלה מסתכל עליכם בשלווה. אל תהיו עצובים. הייתי יכול להתחמק מלחימה ואפשר להגיד שעשיתי את זה עד עכשיו אבל לא יכולתי לעמוד יותר מהצד בזמן שהחברים נלחמים. עכשיו תורי להגן על המדינה, אחרי שאבא עשה את זה ביום כיפור והוא תמיד היה המודל לחיקוי שלי. תמיד אהבתי אתכם יותר מכל! גם אם לא אמרתי או הראתי את זה ואני מצטער שלא הבאתי יותר אהבה. תדאגו לספיר אחותי היקרה ותפיצו אהבת חינם. אוהב אתכם מלא, שהם שלכם. עם ישראל חי! איך נסיים? בבקשה בוא "יש לי בקשה משהם - אני יודעת שאתה למעלה אליי בחלום. עם סבא וסבתא. בוא אליי בחלום. אנחנו נמשיך להחיות אותך כל יום". ואני מתבוננת בה ובדממה זועקת - תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכו־ תיה.
חברה הציעה, שנשתה קפה. אמרתי, בסדר, אבל לא הלכתי, ישבתי מאובנת. לא הרגשתי אני. חזרתי הביתה, בלי חשק לעשות דבר. בדקתי בטלגרם, לראות אם היה איזה אירוע בעזה. לא הופיע כלום. באותו ערב תכננו לצאת לקניות, אז חשבתי לעצמי שאנוח קצת לפני. ניסיתי להירדם עשר דקות, קמתי, בדקתי את הטלפון, אין כלום. בחמש וחצי, יצאתי החוצה להכניס כבי־ סה הביתה, וחיכיתי לבת דודה שלי שת־ בוא לאסוף אותי. בפעם השנייה כשיצאתי החוצה, ראיתי שלושה חיילים. הבנתי מייד. למרות שלא גדלתי בישראל - ידעתי שכשמגיעים חיילים זה סימן רע. כך ראיתי בחדשות תמיד - הסבירו שכא־ שר שלושה חיילים דופקים בדלת - יש לזה רק משמעות אחת. במוח שלי - הבנתי, אבל אמרתי להם ׳לא, אתם לא פה. זה לא נכון. זה לא אמי־ תי. אל תגידו לי..׳ החיילים שתקו. אחד מהם שאל אותי, ׳את רחל מנחם?׳ עניתי שכן. ׳טוב׳ הוא אמר, ׳בואי ניכנס׳. ׳איפה שמואל?׳ שאל אותי. ׳הוא בפנים, אמרתי.׳ אז בואי ניכנס ונדבר בפנים. סירבתי להיכנס. ׳אני יודעת מה אתם רוצים לה־ גיד לי׳ אמרתי לחיילים. הוא נכנס. שמוליק היה אז מול המחשב. אמרתי לו, ׳תראה מי לראות אותך׳. שמואל הסתובב וראה רק חייל אחד, אבל מייד נכנסו גם השניים האחרים, והוא הבין מייד. היה לו רגע שהוא היה בהלם. ואז הוא לקח את הטלפון והתקשר ליוסי, לומר לו ששהם נהרג. יוסי לא ענה אז הוא התקשר לשרון. החיילים סיפרו שהיה אירוע בעזה, בצה־ ריים, ושהטנק של שהם עלה באש. אז אמרתי, ׳אולי הוא פצוע, אולי הוא לא נהרג?׳ הם לא הגיבו. לא אמרו כלום. הבנתי. ואז הקצינה אמרה לי - ׳מצטערת,
על ספינה, הילדים איתנו. היתה שמחה גדולה.״ שהם למד בבית הספר היסודי שק"ד ובעל יסודי המשיך לשק"ד דרכא. הוא אהב את בית הספר והרגיש מחובר למקום ולאנשי החינוך בשק"ד. רחל-מיטצ' למדה לבשל מאכלים כור־ דים וישראליים. והפכה להיות ׳אחת מש־ לנו׳ - הרגישה ועדיין מרגישה כיהודייה- ישראלית לכל דבר. שהם סיים את לימודי התיכון ובחר ללכת למכינה על מנת להתחזק בדת וללמוד. הוא הגיע למכינה הקדם צבאית "מגן שאול״ בנוקדים. המכינה מחנכת לאהבת עם ישראל על כל חלקיו, אהבת התורה ואהבת ארץ ישראל. שהם התחבר לזה מאוד. שנה וחצי היה במכינה עד שהתגייס לשירות קרבי בצה"ל. בתחילה עוד הת־ לבט אם ללכת לגולני אך לבסוף בחר ללכת לשריון להיות כמו אבא שמוליק, נהג טנק. "הוא אמר שהוא רוצה לשרת בקרבי. אני יודעת שהמשמעות של ׳קרבי׳ זה ללכת להילחם, וזה מסוכן, נכון? אז אמרתי, ׳אולי תלך למשהו אחר?׳ ׳לא! אני רוצה קרבי.׳ הבנתי שלא יעזור לי להתעקש. אמרתי, ׳טוב, מה שאתה רוצה, תלך לקרבי.׳ ואז הוא בחר ללכת לשריון", מספרת מיטצ' בעיניים דומעות ומוסיפה: "שמוליק לא אמר לו ללכת לשריון, שהם רצה בעצמו להגיע לשם.״ שהם היה שמח בגיוס, במדים, הטקסים בלטרון היו מרגשים ושהם הרגיש גאה בסיפור של אבא שלו. הוא אהב את הש־ ריון והרגיש שהוא עושה משהו גדול. למ־ רות הקשיים, מנטלית הוא היה חזק. הוא סיפר לאמא רחל שלהיות נהג טנק זה הכי
חם, מלא אהבה, עם שני הורים שלכל אחד מהם סיפור חיים מרתק ומעורר הש־ ראה. כששהם היה צריך לעלות לכיתה א' עניין הגיור תפס תאוצה. מיטצ' למדה במחולה ובבית יוסף. הכירה יותר את השפה העברית ועשתה הכל על מנת שי־ לדיה לא יפגעו. הטבילה במקווה היתה לה חוויה שלא תשכח. גם הילדים טבלו, ספיר עם רחל ושהם עם סבא דוד מנחם ז"ל. רחל והיל־ דים עברו את הטקס עד לקבלת החותמת הרשמית - ברוכים הבאים לעם ישראל. מיטצ' קיבלה את השם רחל, לקחה על עצמה את אורח החיים היהודי וחינכה את ילדיה בהתאם. "ואז הגיע רגע החתונה כדת משה ויש־ ראל" מחייכת מיטצ'. "התחתנו בכנרת,
23.10.1977- מיטצ' נולדה בפיליפינים ב באיזור שנקרא: אילו-אילו. בת אמצעית להורים שעבדו כל היום ולכן גדלו היא, אחותה הגדולה ואחיה הקטן בבית הסב־ תא. את ההורים ראו פעם בשנה או שנ־ תיים תלוי בעבודת ההורים. את אחותה הגדולה איבדה בגיל צעיר כאשר נפטרה ממחלה ומיטצ' נשארה עם אחיה הקטן אצל הסבתא, סיימה את הלימודים בבית הספר ולמדה הנהלת חש־ בונות. "בפיליפינים אין גיוס חובה, מי שרוצה מתגייס. זה כמו עבודה לכל דבר ולא כמו פה בישראל שהצבא הוא חלק חשוב במ־ דינה" מסבירה מיטצ'. בשלב מסוים עברה לגור במנילה ואז דרך משרד שידוכים היא הכירה את שמוליק. למיטצ' היו קרובות משפחה בישראל, מהן היא שמעה על ישראל. שמוליק שלח לה מייל, היא השיבה - והשאר היסטו־ ריה. שמוליק הגיע לפיליפינים, הם הכירו והחליטו להתחתן. בפיליפינים התחתנו אזרחית ואז הגיעו לישראל. מיטצ' לא הבינה עברית. בישראל דיב־ רה באנגלית עד שרכשה את השפה. מיד לאחר הנחיתה והרישום במשרד הפנים, נחתה מיטצ' בבית משפחת מנחם. את המפגש הראשוני עם המשפחה היא זוכ־ רת לטובה ומתארת אותו באהבה גדולה: "הגענו לבית של רותי, לארוחת ערב וקיבלו אותי עם הרבה אהבה והתעניינות רבה". תהליך הגיור היה לא פשוט למיטצ' ובגלל קשיי השפה זה התעכב. תינוק יפה, כל 9.8.2003 שהם נולד ב כך יפה עד שעורר סקרנות רבה במחלקה. כולם הגיעו לראות את הרך הנולד.. ספיר נולדה כשנתיים אחר כך. שני יל־ דים מתוקים להפליא שגדלו יחד בבית
רחל-מיטצ׳ ושהם הי״ד גיבור של אמא
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online